353. אלזה גידלאו: את אומרת
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
בעריכת דרור גרין
מרץ 353
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. אלזה גידלאו (1898-1986) היתה משוררת, עיתונאית, סופרת ופילוסופית לסבית מיוחדת במינה. היא נולדה באנגליה, וכשהיתה בת שש היגרה עם הוריה לקנדה. בגיל תשע-עשרה הצטרפה לחוג חברתי-ספרותי, ופרסמה את אחד מכתבי-העת ההומוסקסואליים הראשונים בקנדה. כשהיתה בת עשרים-ואחת עברה לניו-יורק ועסקה בעיתונות ובשירה, ובשנת 1926 עברה לסן-פרנציסקו, שם התגוררה במשך רוב שנות חייה. בספרה 'לא מבקשת רשות מאיש' היא ביטאה באופן נועז וחדשני את תפיסתה לגבי המהות הלסבית: "מה שצריך להבין הוא שאהבה אירוטית בין נשים אינה סטיה מה'נורמה' המקובלת. הלסבית, אם נשתמש בכינוי שמאחוריו היסטוריה מכובדת, אינה אשה מפונקת, חלשה או 'הטרוסקסואלית' שסטתה מדרכה. היא גם אינה גבר מדומה ומתוסכל השוכן בגוף של אשה. המעטות שחשות כך תוסכלו על-ידי הבורות והרדיפה של החברה. היא יצור שונה באופן מהותי עוד מלידה, ואולי אף מטרום-לידה, עם צרכים שונים ותשוקות משלה. היא נוצרה כפי שהיא משום שכך ברא אותה הטבע. לאחר שנים רבות של חקירה ותצפית (אני בת 74 בשעה שאני כותבת זאת), לאחר דיונים עם אחרים שאינם מתאימים לחלוקה הגסה של זכר-נקבה, ולאחר קריאה מעמיקה, אני יכולה לצעוד צעד נוסף ולומר: הטבע זקוקה ללסבית כפי שהיא. היא זקוקה לי כפי שאני."
בשיר 'לאלילה מוכרת מדי', אותו תרגמתי לפני כשלושים שנה, מתוך הספר 'שירים סאפפיים', הציגה גידלאו באומץ תכנים לסביים מזווית חדשה ולא מתנצלת, והשיר מסתיים במלים: "עַל מַה שֶׁהָיָה שָׁם הַלַּיְלָה, לֹא אֲבַקֵּשׁ מְחִילָה". השיר כתוב בווירטואוזיות, בחריזה ובמשקל קצובים ומדויקים, המנוגדים למסר המהפכני שלו.
גם השיר 'את אומרת', אותו בחרתי לקרוא היום, לקוח מאותו הספר. זהו שיר קצר ומדויק, המצליח להציג בארבע שורות את אישיותה של המשוררת, את מקום השירה בחייה וגם אמירה אוניברסלית על השירה.
השיר נפתח במלים "אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי מִסְתּוֹרִית". לכאורה, זו שיחה בין שתי נשים לסביות, כפי שאנו יודעים, על הקשר ביניהן. איננו יודעים אם זהו קשר רומנטי, זוגי, או רק מפגש ראשון וניסיון ליצור שפה משותפת. כל קשר אנושי מתחיל ביצירת שפה משותפת. כשאנחנו נפגשים למפגש ראשון אנחנו מספרים זה לזה על עברנו, על אנשים שאנחנו מכירים, ואנחנו משתפים זה את זה במחשבות וברעיונות, בזיכרונות ובתוכניות עתידיות. ככל שאנחנו מצליחים למצוא קווים משותפים של הבנה ודמיון, נוצרת שפה משותפת שהופכת את הקשר למקום בטוח יותר. המשוררת מתייחסת לטענתה של חברתה שהיא "מִסְתּוֹרִית", כלומר שאינה משתפת אותה בחייה או במחשבותיה, כדי ליצור לעצמן תחושה של מקום בטוח. השימוש במלה "מִסְתּוֹרִית" מבטא את הצורך של החברה להשתמש בביטוי שיש בו גם אפשרות חיובית, שהרי מסתוריות היא גם משהו מושך ומפתה. טענתה של החברה אינה ביקורת המבטאת אכזבה, אלא בקשה לפתיחות שתאפשר יצירת קשר המבוסס על אמון וביטחון. גידלאו מבינה את המסר שמאחורי המלים, והיא ממהרת ליצור שפה משותפת, שתבהיר את הדברים. היא אומרת זאת במלים פשוטות ביותר: "תְּנִי לִי לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמִי". למרות המלים הפשוטות גידלאו מנסחת את המסר שלה במטפורות, ולכאורה ממשיכה להיות מסתורית: "בְּאֶרֶץ שֶׁל תַּפּוּזִים אֲנִי נֶאֱמָנָה לְתַפּוּחִים". אבל זו לא באמת מסתוריות, משום שהמטפורות פשוטות ומובנות. במלים אחרות אפשר לנסח את המסר הזה כך: "אני לא שייכת לתרבות המסורתית והשמרנית, תרבות ה"תַּפּוּזִים" ההטרוסקסואלית שבה אני חיה, וגם לא נאמנה לערכיה. אבל במקום הטבעי לי, המקום הלסבי, בארץ ה"תַפּוּחִים", הנאמנות שלי מובטחת." אפשר להבין כך את הדברים, אבל אפשר להבין אותם גם בדרך נוספת: "אינני נענית לתפיסות-עולם מקובלות במקום שבו אני חיה, ותמיד אני שומרת על דרך החשיבה המיוחדת שלי, השונה מאחרים, ונאמנה רק לעצמי". כך או כך, המסר המרכזי של השיר הזה הוא נאמנותה של גידלאו לעצמה ולאמונות בהן היא אוחזת, כפי שאכן ביטאה ומימשה במהלך חייה. אבל מעבר למשמעות הנוגעת לחייה של המשוררת, יש בשיר הזה גם מסר נוסף, על עצם כתיבת השירה, ועל המתח שבין המסתוריות והעמימות שיש בכל שיר, לבין הניסיון ליצור מתוכו תחושה של מקום בטוח, עבור המשורר ועבור הקורא כאחד. בכל שיר, כמו בשיר הקצר הזה, יוצרים משוררים את המתח הפרדוקסלי בין המסתוריות לבין הניסוח המדויק. זהו תפקידו של המשורר. אם המשורר יוותר על המתח ויבטא רק עמדה מתריסה ורעיון מעורר, הוא ייצור בקורא תחושה של חוסר-אמון וחוסר ביטחון. אם הוא יבטא בשיר רעיון פשוט במלים בהירות וחד-משמעיות, זה יהיה פמפלט רעיוני או קיטש מילולי. מה שהופך את השיר למקום בטוח עבור הקורא אינו מסר חד-משמעי של המשורר, אלא יכולתו של הקורא לפרש את השיר בדרכים שונות, שלכל אחת מהן יש משמעות בהירה משלה, בדיוק כפי שניסיתי עכשיו לפרש את השיר הזה. ככל שהשיר מאפשר לנו פירושים רבים יותר הוא פותח בפנינו אפשרויות רבות יותר להתבונן בעולם, בדרכנו שלנו. המשורר, בעיניה של אלזה גידלאו (כפי שאני מפרש זאת ברגע זה), הוא מי שמערער את הסדר המקובל לא משום שהוא בז לו או משום שהוא חפץ במהפכה, אלא משום שהוא נאמן לבחירה האישית שלו, ובכך הוא מאפשר גם לקורא לבחור לעצמו את נקודת המבט המתאימה לו. גם אנחנו יכולים לוותר על הרצון הטבעי לנתח ולבקר את השיר שאנחנו קוראים, באופן הצפוי שבו חונכנו או התרגלנו לקרוא שירה, ולפרש את הטקסט שלפנינו בכל פעם בדרך חדשה. זה מה שאני מנסה לעשות כאן מדי שבוע, ובזכות השיר השבועי אני מתבונן גם במציאות שבה אני חי בדרך חדשה, מדי יום, ומנסה להתאים את עצמי לשינויים שבמציאות, ולא להיכנע להרגלים. זו אולי התמצית של דרך 'האימון הרגשי' אותה פיתחתי, ועל-פיה אני חי כאן, בכפר הבולגרי. כך, במקום לכעוס על מזג-האוויר המשתנה, אני מנסה להתאים את עצמי אליו. השנה החורף היה קצר ולא קר במיוחד, וגם השלג כמעט ולא ירד. והנה, פתאום, בחום הנעים של הפריחה המוקדמת, כשהאביב כבר כאן, הופיע השלג על ראשי ההרים,
בבוקר, כשמבעד לחלון גיליתי את השלג היורד,
יכולתי להבחין בשלג הנאסף על קור עכביש המתוח בין שני ענפי עץ האגוז.
וזה היה סימן שצריך להקשיב לטבע, ולכן מיהרנו לנסוע אל ההרים, וליהנות מן הלבן המתחדש.
על הכביש המוביל לאתר הסקי בנסקו פגשנו בסערת שלג,
שחסמה את דרכנו.
אבל לא כעסנו על השלג,
שהלך והעמיק,
והפכנו אותו למשחק.
זו היתה הזדמנות לשוב למעיינות החמים,
מתחת לכיפת השמים,
שנעים במיוחד לטבול בהם,
כשקר ומושלג בחוץ.
נפרדנו מעץ הענק,
שקיבל בשמחה את כולנו,
ומן ההרים הלבנים,
ושבנו אל עצי הדובדבן המלבלבים בחצר,
ואל לחמניות קמח השיפון של אפרת,
ואל הקונצרט החצי שנתי של יונתן, https://www.youtube.com/watch?v=4WkPiEOJz7Y&feature שמנגן עם ויקי,
מינואט של מוצארט. https://www.youtube.com/watch?v=h1hpX6EOxPY&feature
שבת שלום, דרור |
||||||||||
14-21 במאי אתם מוזמנים לבלות אתנו שבעה ימים בסדנה מיוחדת, אצלנו בכפר. פרטים באתר: http://www.emotional-training.com/Creativity_he.html ואתם יכולים לתאם סדנה זוגית בכל זמן שתרצו: http://www.emotional-training.com/Zugiyuth_he.html
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.