362. יאנג סאן יוּן: ההר

בעריכת דרור גרין

 

מאי 362

אינני יודע מי היא המשוררת יאנג סאן יון. שאלתי את הסופרת והמתרגמת איריס לעאל, אך גם היא, שהשיר הגיע לידיה במקרה, לא ידעה דבר. את השיר מצאתי בגיליון השלישי של 'אפס שתיים, כתב עת לספרות', משנת 1995, אותו ערכו צרויה שלו ויגאל שוורץ. 

כששאלו את ג'ורג' מאלורי (1886-1924), מטפס הרים בריטי שטיפס על הר האוורסט ונעלם עד שנמצאה גופתו לאחר שבעים-וחמש שנים, מדוע הוא מטפס על האוורסט, הוא ענה: "משום שהוא שם". 

אני משער שיאנג סאן יוּן מתכתבת עם המלים המפורסמות של מאלורי בשתי השורות הראשונות של שירה: "אֲנִי הִנְנִי בִּגְלַל שֶׁהָהָר שָׁם". כמו מאלורי, גם סאן יוּן אינה מתכוונת להר עצמו, אלא למשמעות החיים, ועוד יותר מכך למשמעות המושג 'אני'. 

המלים הפשוטות "אֲנִי הִנְנִי בִּגְלַל שֶׁהָהָר שָׁם" הן למעשה זעקת מחאה נגד תפיסת-העולם ההומניסטית, ולאחר מכן ההומניסטית-ליברלית, השולטת בתרבות המערבית במשך חמש-מאות השנים האחרונות. גישה זו, שהקצינה עוד יותר בעשורים האחרונים, מעמידה את האדם במרכז העולם, ומקדשת את האינדיבידואל כערך עליון. 

תחילתה של ההקצנה האינדיבידואלית נבעה ממשפטו הידוע של הפילוסוף רנה דקארט, לפני יותר משלוש-מאות שנה: "אני חושב, משמע אני קיים". המודעות לקיומה של החשיבה, על-פי דקרט, ולא המודעות הגופנית שלדעתו היתה מוטלת בספק, היא האמת היחידה שבה היחיד יכול להכיר. המהפכה הרציונלית, המעמידה את החשיבה של היחיד כביטוי למהות האנושית, מבטאת גם את הבוז למאפיינים הלא-רציונליים בטבע האדם, כלומר למניעים הרגשיים המנווטים את חיינו. 

המהפכה הרציונלית הובילה גם למהפכה המדעית ולמהפכה התעשייתית ולהתרחקותו של האדם מן הטבע. 

יאנג סאן יון מחזירה אותנו אל המאפיינים הרגשיים בטבע האדם, אל האמפתיה החורגת מן האינדיבידואל ומחברת אותנו זה לזה, וגם אל הטבע. "אֲנִי צוֹחֶקֶת", היא כותבת, "בִּגְלַל שֶׁשִּׁירַת הַצִּפּוֹרִים נִשְׁמַעַת מִשָּׁם". הצחוק, לפיכך, אינו ביטוי של היחיד המרוצה מעצמו, והוא נובע מן היכולת האמפתית של כל אחד מאתנו להתחבר אל הטבע, ולחוש בגופנו את שמחת הציפורים. 

הציפורים שרות משום שהן שרות, לא משום שהן חושבות שהן רוצות לשיר או צריכות לשיר, אלא משום שהן פשוט בנויות לכך, ו"לֹא חָשׁוּב מַה יִּקְרֶה, לֹא חָשׁוּב מַה יַּגִּידוּ". גם המשוררת צוחקת משום שהיא חשה בגופה את שירת הציפורים, והיא אינה מנתחת במחשבותיה  "מַה יִּקְרֶה" ולא חושבת על "מַה יַּגִּידוּ". 

הטבע הסובב אותנו אינו חושב ואינו מנתח, אינו מבקר ואינו שופט, אלא פשוט פועל באופן אוטומטי, כפי שהוא, כלומר באופן רגשי. ו"כְּמוֹ שֶׁהַכּוֹכָבִים נוֹבְטִים חֶרֶשׁ בַּשָּׁמַיִם, מְעַרְסְלִים חֲשֵׁכָה", מבלי לתכנן או לחשוב אלא פשוט משום שהם כאלו, "כָּךְ נִפְתָּחִים הַפְּרָחִים עַל צֶלַע הָהָר". 

הגישה ההומניסטית, האינדיבידואלית, מתייחסת אל הטבע מתוך צרכיו של האדם, ומנצלת אותו לצרכים אנושיים. אבל המשוררת אינה מעמידה את עצמה מעל לטבע, אלא רואה את עצמה כחלק ממנו, בשעה שהיא מקבלת אותו כפי שהוא, וכפי שהוא רגיל להתנהל מאז ומתמיד. 

"אֲנִי הִנְנִי", היא שבה וכותבת, "בִּגְלַל שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת כָּל זֹאת". כלומר, לא משום שהיא מודעת למחשבותיה, אלא משום שהיא יודעת, מתוך תחושת הגוף העולה בה כשהיא מתבוננת בהר, ובציפורים, בכוכבים ובפרחים, שכל זה קיים, ושהיא חלק מזה. 

וגם אני כאן, משום שהנהר שם, מתחת לכפר, 

והוא גודש את גדותיו בעונה זו של גשמים (זהו נהר הסטרומה, הזורם מכאן עד ליוון). 

אני כאן, כי אני אוהב את הטבע כפי שהוא, וקצת מצער אותי למצוא דחפורים ההופכים את האדמה ליד הנהר, 

כדי לסנן ולהפיק ממנה את מעט הזהב שיש בה. האם יש ביטוי ברור יותר לנזקים שהחמדנות גורמת לטבע? 

אני כאן משום שכאן, בטבע, פורחים האהובים עלי, 

ומשום שהטבע משמח גם אותם. 

אני כאן בזכות מה שמסתתר מאחורי שערים עתיקים, 

בזכות הכבשים החוזרים מן המרעה, 

בזכות הפטריה הצומחת על העץ, 

ובזכות הפרח הלא סימטרי הצומח לצד הכביש. 

אני כאן בזכות מי המעיין של הכפר, 

בזכות העץ שמשמח למשחקי המחבואים, 

של ילדי. 

ואני כאן בזכות השמש המלווה אותי מבוקר, 

ועד ערב. 

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).