364. פאול צלאן: מתוך חצר הזמן

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
מאי 364

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


בחוברת 'אפס שתיים', בעריכת צרויה שלו ויגאל שוורץ (גיליון 1, 1992), מצאתי את מחזור השירים 'חצר הזמן' מאת המשורר פאול צלאן (1920-1970), שנחשב לאחד מגדולי משוררי המאה-העשרים. למרות שהוריו נספו בשואת יהודי רומניה, הוא המשיך לכתוב בגרמנית. 

שירו הידוע ביותר של צלאן הוא הפואמה 'פוגת המוות', המשקפת את האובדן האישי שלו בשואה, ואת יחסו המורכב לתרבות הגרמנית. כך מסתיימת הפואמה (מתוך הספר סורג-שפה, בתרגומו של שמעון זנדבנק): 

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

צלאן, שכתב גרמנית, מעולם לא חי בגרמניה. הוא נולד ברומניה ומת בצרפת, לאחר שקפץ אל מי נהר הסיין, בהיותו רק בן חמישים. הוא חש כמי שמעולם לא היו לו בית ומולדת, והשירה היתה ביתו. 

ב'נאום המרידיאן', לרגל קבלת פרס גיאורג ביכנר, אמר צלאן (בתרגומו של שמעון זנדבנק): 

מחפש אני - שהרי אני שרוי שוב כאן, במקום שבו התחלתי - את מקום מוצאי שלי. 
אני מחפש את כל אלה כשאצבעי שאינה מדייקת, משום שהיא נטולת מנוחה, כשאצבעי על המפה - מפה, יש להודות מיד, של ילדים. 
מקומות אלה הם בבל יימצא, אינם בנמצא, אבל אני יודע היכן הם צריכים היו להימצא, ומה גם עכשיו, ואני... מוצא משהו! 

והוא מסיים את הנאום כך: 

אני מוצא משהו - כמו הלשון - בלתי חומרי, אבל ארצי, אדמתי, משהו מעגלי, משהו העובר על-פני שני הקטבים ושב אל עצמו... 

בחיפושיו אחר בית ומולדת הגיע צלאן גם לביקור קצר בירושלים, באוקטובר 1969. בעקבות הטיול בעיר עם ידידתו אילנה שמואלי, כתב את מחזור שירי ירושלים שלו, 'חצר הזמן'. השירים, הכתובים בגוף שני אל בת-זוג או אהובה, מתארים התבוננות מרוחקת בעיר, מנקודת מבט של תייר או זר, הרואה בעיר נקודות ציון והדהודי אסוציאציות היסטוריות ותרבותיות, אך לא את העיר עצמה. 

"הדברים החשובים באמת סמויים מן העין", כתב אנטואן דה סנט-אקזופרי בספר 'הנסיך הקטן'. השירה בדרך-כלל מתארת את הדברים הסמויים מן העין, וכשצלאן בוחר לתאר את המסע הקצר שלו בירושלים הוא אינו מתאר את העיר עצמה, שמרוב סמלים קשה לראות בה מקום של ממש, אלא את התהליך הרגשי שהוא עצמו חווה בביקור הזה. 

בשיר השישי הוא מתאר את המקום שבו גדלתי, ובו עדיין עומד בית הורי, בשכונת אבו-תור בירושלים. גם אני אינני רואה עכשיו את המקום כפי שהוא באמת, משום שהכפר הערבי הקטן, שדרכיו לא היו סלולות, וגדרות אבן הקיפו את בתיו ואת עצי הזית המעטים. את הכפר חצתה באכזריות גדר הגבול, שמעברה השני היו חיילי הלגיון הירדני יורים מדי פעם אל עמדת הצבא הישראלי. כל זה נעלם בין בתי העשירים שנבנו שם מאז, ואני זוכר בעיקר את החרדה הגדולה של החיים בצל המוות. 

פאול צלאן ראה באבו-תור משהו אחר. אינני יודע אם קרא את סיפורו הנפלא של עגנון, 'אבי התור', שבו סיפר עגנון על זקן שגר שם, וטיפל בשור שלו כמו אב בילדו, עד שכאשר הגיעו האויבים הציל השור את השכונה כולה מידיו. אבל מאוחר יותר שחט שכנו של הזקן את השור למשתה הנישואין שלו. זהו סיפור אכזרי על אהבה ונאמנות, ועל בגידה ואלימות, ועל מעגל האנוכיות והאמפתיה שבטבע האדם. 

אולי קרא צלאן את סיפורו של עגנון וחשב על הזקן הרוכב על השור, ואולי, במלים "הַזֹּהַר, זֶה שֶׁרָאָה אָבּוּ־תּוֹר, רוֹכֵב לְעֶבְרֵנוּ", התכוון לגיבור המוסלמי צלאח א-דין שצפה מעל הגבעה על הר הבית שהיה בידי הצלבנים, והבטיח לכבוש בקלות את ירושלים אפילו ברכיבה על שור. 

גם היום, כשעומדים במורד הצפוני של שכונת אבו-תור, אפשר לראות את "הַזֹּהַר" של כיפת הזהב המכונה 'כיפת הסלע'. את הנוף הזה ראה פאול צלאן כשטייל באבו-תור עם ידידתו אילנה שמואלי, שתיארה את הטיול בספרה 'אמרי שירושלים ישנה'. הוא לא ראה את ירושלים החדשה, את הבתים והמגדלים הממלאים את מה שבילדותי היה שדות קוצים ועצי-זית, אלא את המבנה העתיק ביותר שנשמר ללא שינוי מן הימים בהם שלטו המוסלמים בארץ-ישראל. 

"זֶה בָּזוֹ הִתְיַתַּמְנוּ, מֵרֹב חַיִּים," הוא כותב. את תחושת ה'מולדת' או המקום הבטוח, שאבדה לו עם מות הוריו ומות האמונה באדם הוא לא מצא בארץ אבותיו, עליה נלחמו פעם המוסלמים בנוצרים, אלא במגע פשוט שבין איש ואשה. 

צלאן אינו מוצא נחמה ומולדת בארץ אבותיו, משום שהוא יודע שהמאבק הלאומי-דתי מוביל תמיד לסכנה חדשה. בניסוח מבריק הוא מתאר את חבית חומר-הנפץ של מדינת-היהודים: 

מָצוֹף שֶׁל זָהָב, 
מֵעָמְקֵי־מִקְדָּשׁ, 
מוֹדֵד אֶת הַסַּכָּנָה, 
שֶׁנִּכְנְעָה לָנוּ חֶרֶשׁ.

כמה יפה תיאור כיפת הסלע כ"מָצוֹף שֶׁל זָהָב", הבנוי על "עָמְקֵי־מִקְדָּשׁ" שנהרס, ומייצג את האיזון העדין שבין שתי הדתות, שכל פגיעה בו עלולה להצית אש שתשרוף את כל האזור. האיזון העדין הזה "מוֹדֵד אֶת הַסַּכָּנָה, שֶׁנִּכְנְעָה לָנוּ חֶרֶשׁ", כלומר מבטא את החרדה הגדולה, הנובעת מכל הטראומות העתיקות של חורבן בתי-המקדש, וגם טראומת השואה. 

האם הסכנה אכן "נִּכְנְעָה לָנוּ חֶרֶשׁ", או אולי היא רק מקננת במסתרים, ומשמרת בתוכנו את הטראומה העתיקה? צלאן אינו מציע תשובה, אבל מזכיר לנו כמה שבירה ושברירית היא המציאות, ועד כמה נואש הוא החיפוש אחר מולדת שתספק לנו תחושה של מקום בטוח, תחושה אותה נוכל למצוא רק בחיבור האנושי שבין איש לאשה, גוף בגוף ו"לֹא מִשָּׁרְשֵׁי הַיָּדַיִם בִּלְבַד". 

גם אני מצאתי את תחושת המקום הבטוח שלי הרחק מירושלים שבה נולדתי, וכשצלאן מזכיר לי את אבו-תור אינני נזכר בטראומת הילדות שלי, אלא דווקא בקבר השיך אבו-תור, בראש הגבעה, לא רחוק מבית הורי, מול שרידי הכנסיה הביזנטית. מעולם לא נכנסתי לביתו של השיך, אבל קראתי עליו בספריו של דן בן-אמוץ, שהתהולל בו עם חבריו וחברותיו לאחר כיבוש הכפר, וקראתי עליו בסיפורו הנפלא של עגנון. 

בביקורי האחרון בשכונה, לפני שנים אחדות, היא לא דמתה לכפר הערבי שבו גדלתי, וירושלים כולה היתה זרה, צפופה בבטון ובאנשים. השיר של פאול צלאן מזכיר לי ימים אחרים, בהיותי בן שלוש-עשרה, מיד לאחר מלחמת ששת-הימים, כשטיפסתי ברגל אל פסגת הר-הזיתים, כאורח בארץ חדשה, וציירתי משם את אותה כיפת הסלע הקסומה והמסתורית, אותה ראה גם צלאן משכונת ילדותי. 

גם אני מוצא את המקום הבטוח באהבה, במשפחה ובכתיבה, וזו המולדת שנמצאת אתי תמיד, בכל מקום בו אהיה. את כיפת הזהב מעשה בשר-ודם החלפתי בכיפת הזהב של השמש המעירה אותי בכל בוקר משנתי, מעל העץ האהוב עלי, ושולחת אותי לישון מדי ערב (עכשיו השמש שוקעת מאוחר, בין תשע לעשר בלילה): 

וכשהיא פורצת בין ענפי העצים, בטיול הערב שלנו, 

ומאירה גם את אנדה באור אחר. 

בטיול הערב אנחנו פוגשים את השכנים, 

ומשתכרים מן הירוק.  

המקום הבטוח שלי הוא מה שפורץ מתוך האדמה, בשבילי הכפר, 

או בגינה, כשהוורדים שלי מתחילים לפרוח, 

ולידו אמנון (ותמר). 

על ענפי העצים מבשילים הדובדבנים, 

ומחליפים את ארוחת-הבוקר, 

או ארוחת-הערב. 

האביב מוציא את המשחקים החוצה, 

אל החצר. 

וכבר עכשיו אנחנו מתכוננים לחורף. 

וזו הזדמנות, 

לבדוק, 

את חוקי הטבע. 

ואנחנו מקנחים, 

בתות מן הגינה. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

את ספרי האחרונים לא תמצאו בחנויות, ואפשר להזמין אותם באתר: 

     


אתם מוזמנים לבלות אתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר: 

סדנה זוגית בכפר בולגרי

 
 
"דרור הוא אחד מאנשי המקצוע הייחודיים שפגשתי. אין אף אחד שדומה לו בנוף המקצועי שלנו. הוא חושב בצורה מיוחדת ופוריה. אני משוכנע שהסדנה שהוא מציע תהיה חוויה מגרה ומעשירה, שתתן למשתתפים נקודת מבט חדשה" (פרופ` חיים עומר, אוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספרים `שיקום הסמכות ההורית`, `השטן שבינינו`. `פחדים של ילדים` ועוד). 
 
 
"סדנת האימון הרגשי עם דרור ואפרת גרין היתה מתנה יפה שהענקנו לעצמנו אחרי 30 שנים של זוגיות. דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה" (ברכה ועידו, מאי 2013). 
 
"חזרתי עם ארגז כלים ותחושת יכולת - מרגישה שקיבלתי 'חדר כושר לאימון רגשי'. משפרת את ניהול הזמן , מזהה את המקום הבטוח וקשובה יותר לקול הרגשי. אני ממליצה בחום לכולם. זו חוויה אחרת ומעצימה" (שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אמנויות). 
 
"שבוע של התרגשות והנאה, בצד חוויות חדשות של פעם בחיים (ואולי נחזור לפעם שניה)" (סמדר אברהמי). 
 
"מה שהדהים אותי, זו הפשטות והדרך שנראית הגיונית ומעשית להשיג איכות חיים טובה יותר בכל רמה" (אורי כרמל, חיפה). 
 
"באמצעות שיטת האימון הרגשי, והניואנסים האישיים היחודיים של זוג נפלא זה, התאפשר לנו לחוש ב'מקום בטוח'. התאפשרה תנועה מעגלית בין עולמנו לעולמם לעולמנו. זכינו להיחשף לפן האישי, הזוגי והמשפחתי של דרור ואפרת, בכנות בלתי-רגילה, בדרך היוצרת הדהוד אינדיבידואלי, בינאישי, קבוצתי, ואולי אף קוסמי" (מיכל שמש, פסיכולוגית). 
 
"השהות שלי במהלך כל השבוע, במקום נעים ובטוח, בכפר קטן בבולגריה, לא רחוק מנהר ויער, היתה חוויה נפלאה אשר ניתקה אותי מעומס חיי היומיום שלי ועטפה אותי באהבה, בנדיבות וברוגע" (מלכה). 
 
"דרור ואפרת הם מנטורים רגישים וחמים. הם אירחו אותנו בלב רחב ושיתפו אותנו בחייהם המיוחדים בכפר הבולגרי. אני ממליצה על ההיכרות עם דרור ואפרת, שהינם אנשים מיוחדים במינם, מעוררי השראה ואהבה" (אסתר גילת, יוצרת ופסיכולוגית קלינית). 
 
"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת(דנה ואביה). 
 
"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012). 

Bookmark and Share

 


 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.