367. חמוטל בר-יוסף: לא בשמים

בעריכת דרור גרין

 

יוני 367

ספרה החדש של חמוטל בר-יוסף, 'שריקה' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014), ריגש אותי מאוד. זהו ספר השירים השלושה-עשר שלה, והשירים בו שונים ממה שהכרתי בספריה הקודמים, מפויסים יותר ואופטימיים יותר, ובמיוחד הם שוחרי טוב. אינני מכיר שאיפה נעלה מזו. 

זהו ספר אישי, אוטוביוגרפי, הנפתח בילדותה של המשוררת ומסתיים בילדיה, אבל למרות הטראומות שמטבען אינן נעלמות ואינן נשכחות הוא שבה ומתבוננת במציאות כפי שהיא, ובוחרת להתמקד בטוב, מבלי להתעלם מן הכאב. 

השיר הקצר 'לא בשמים' הוא תמצות מזוקק של רעיון ה'כאן-ועכשיו', הנפוץ בתפיסות-עולם מזרחיות, כמו הטאואיזם, וגם בגישות מערביות בנות זמננו המבקשות להתרחק מן העולם החומרני-תחרותי. 

אבל חמוטל אינה מסתפקת ברעיון המופשט של 'כאן-ועכשיו', כלומר בשלילת המירוץ האינסופי, הקפיטליסטי, אחר מטרות, ובניתוח הפרוידיאני של העבר. היא מפרקת את ה'כאן-ועכשיו', ובין ה"הֲלֹא פֹּה הוּא" לבין ה"לַעֲשׂוֹתוֹ עַכְשָׁו" היא מבקשת מאתנו להוסיף את הבחירה בטוב: "לֹא בַּשָּׁמַיִם, לֹא רָחוֹק, הַטּוֹב נָשַׁב". 

"לֹא בַּשָּׁמַיִם", כלומר לא בגן-העדן יש לחפש את הטוב, משום ש"קָרוֹב הוּא מְאֹד". לא במקרה מזכירה לנו חמוטל, אסוציאטיבית, את גן-העדן. הסיפור המקראי מתאר את גן-העדן כאידיאל שמימי המבטיח לכאורה חיי נצח חסרי-דאגה, ואילו הגירוש מגן-העדן מבטא את העונש על הבחירה ב"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". 

בשיר אחר ('כל נהר') כתבה חמוטל על עץ הדעת, כמה שמאפשר מודעות רגשית. גם שם היא כותבת על תחושת ה'כאן-ועכשיו' הטאואיסטית, ועל החיים כנהר זורם, או כדרך, אך שם אפשרות הבחירה הותירה אותה עם שאלה. 

בשיר 'לא בשמים' מצאה חמוטל תשובה. הבחירה היא ב"טוֹב". בחירה זו מציעה פירוש חדש לגירוש מגן-העדן, שאינו כה שלילי. פירוש זה מאפשר לנו לראות בגן-העדן את תקופת הילדות, המסתיימת עם הבחירה מרצון ב"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", שהיא הבחירה בשיקול המוסרי ובאחריות המעשית. 

וכך הופך גם "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת", שבאמצעותה חוסמים לכאורה המלאכים את החזרה לגן-העדן, לכלי הבחירה בטוב. הרמב"ם, בפתיחה ל'מורה נבוכים', ראה בלהט החרב המתהפכת לא את החרב האוסרת על החזרה לגן-העדן, אלא את ניצוץ האמת המופיע לרגעים, ובו אנחנו יכולים לבחור לשוב אל הבחירה המודעת שלנו: "אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת." 

מה שמיוחד בתובנה של חמוטל אינו הבחירה המוסרית המוכרת בין "טוֹב וָרָע", שהיא בחירה מוסרית, יחסית, הנובעת מערכים חברתיים המשתנים כל הזמן, אלא דווקא הבחירה האישית ב"טוֹב", ובהבנה שהוא "קָרוֹב". 

ההצטמצמות הזו אל ההבנה המאוחרת של המשוררת הבוגרת, המתבוננת לאחור אל חייה, ומצליחה לראות את ה'כאן-ועכשיו', היא תמצית המודעות הרגשית, כלומר להבנה שתחושת הגוף שלנו היא אמת-המידה הבסיסית והטבעית ביותר שלנו, המאפשרת לנו להבחין בגופנו בין מה שנעים לנו לבין מה שמאיים עלינו, ולבחור "עַכְשָׁו" ב"טוֹב", משום שזוהי תמצית חיינו ולא יהיה לנו כל רגע אחר. 

בשיר נוסף מבהירה חמוטל את הבחירה בטוב, ה"הוֹלֵךְ וּמִתְחַוֵּר", שגם בו היא מתארת את ה"טוֹב" לא כאידיאל נשגב, אלא כמשהו שנמצא תמיד לידינו, ואנחנו יכולים לזהות אותו באמצעות המודעות הרגשית, בתחושת הגוף שלנו. 

הטוב והרע, לפיכך, אינם משהו שנמצא במציאות עצמה, שהיא מטבעה איומה ונפלאה, אלא באופן בו אנו מתבוננים בה, ובבחירה שלנו "כאן-ועכשיו". שני השירים האלו, ושאר השירים בספרה החדש של חמוטל בר-יוסף, הם שיר הלל לבחירה בטוב מתוך המציאות הקשה, ו"כָּכָה זֶה יִתְבָּרֵר לְמִי שֶׁלֹּא שָׂם לֵב שֶׁהַטּוֹב הוֹלֵךְ וּמִצְטַבֵּר". 

גם לי זה התברר, כששמתי לב "שֶׁהַטּוֹב הוֹלֵךְ וּמִצְטַבֵּר". הבחירה שלי שונה מזו של חמוטל, כפי שהזכרונות שלי והטראומות שלי שונות משלה. בזמן שהיא חזרה לירושלים, אני התרחקתי לכפר קטן ונידח בבולגריה, ומצאתי בו את גן-העדן הקטן שלי. אני מוצא את הטוב בגשם הקיצי, 

המציף אותנו בירוק (וקצת מיותר לדובדבנים, המתחילים להתפקע). 

אני מוצא את הטוב בשפע המאפשר למוריה לצאת לחצר, 

כדי להתענג בטעמו של הפטל המתוק. 

אני מוצא את הטוב בצלילי הכינור בחצר, 

כשיונתן מתאמן לקראת הקונצרט, 

בגלריה העירונית,

עם ויקטוריה.  

אני מוצא את הטוב בחוחיות (או סנוניות), 

הבונות קן מופלא ליד הסטודיו שלי. 

אני מוצא את הטוב במשחקי הילדים, 

ואני מוצא את הטוב גם "בַּשָּׁמַיִם", בירח המלא, 

ההולך ומתבהר, 

מתוך העננים, 

ומחזיר את נצנוץ "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת". 

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).