370. וולט ויטמן: ביושבי לבדי

בעריכת דרור גרין

 

יולי 370

וולט ויטמן (1819-1892), שהיה מגדולי המשוררים האמריקנים, ויתר על החריזה ועל ההברקה הצורנית, והעדיף להתמקד בתכנם של שיריו. גם השיר הזה, מתוך האוסף הגדול 'עלי עשב', מתמקד במסר ולא בצורה. 

"בְּרֶגַע זֶה", כפי שכותב וולט ויטמן, אינני יכול להעלות בדעתי שיר מתאים יותר לסער ולפרץ בהם נתון עולמנו. בימים של מאבקים לאומיים ופוליטיים, של פליטים המחפשים מקלט ושל שינויים מרחיקי-לכת בסדר העולמי, בימים של אינדיבידואליזם קיצוני וקפיטליזם דורסני, קשה למצוא משוררים הקוראים לשיתוף ולאחווה, ושיר כמו זה עשוי להיראות כביטוי לתמימות נאיבית. 

לפני כמאה-וחמישים שנה חיבר וולט ויטמן את השיר הזה, בארצות-הברית שהעריצה את האנוכיות וטיפחה את האמונה בעושר האישי ובחוק הברירה הטבעית. בלב-לבה של התרבות הקפיטליסטית יצר ויטמן ביטוי כה טהור ומזוקק של אמפתיה אנושית, וקרא לאחווה חוצת-גבולות. 

המשורר פותח את השיר בתיאור צידה האחר של האינדיבידואליות המוקצנת, ומציג את הבדידות האנושית שהיא התוצאה הטבעית שלה: "בְּרֶגַע זֶה, מְהֻרְהָר וְנִכְסָף, בְּיָשְׁבִי לְבַדִּי". המודעות הרגשית הזו לתחושת הבדידות, כשהוא נכסף לקשר אנושי, מאפשרת לוויטמן לבטא את היכולת האמפתית הנדיבה שלו, ולחוש גם בבדידותם של אחרים: "נִרְאֶה לִי שֶׁיֵּשׁ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים אֲנָשִׁים, מְהֻרְהָרִים וְנִכְסָפִים". 

יותר ממאה שנים לפני שחוקרי המוח גילו את היכולת האמפתית הטבועה בנו מלידה (נוירוני המראה), ידע וולט ויטמן שבאמצעות התבוננות אנחנו יכולים לחוש בגופנו את כאבם של אחרים. "נִרְאֶה שֶׁאוּכַל לְהִסְתַּכֵּל וּלְהַבִּיט בָּהֶם", הוא כותב, ואינו מגביל את נקודת המבט הנדיבה שלו רק לאנשים הקרובים אליו, או אל בני-ארצו. אלא גם לאנשים זרים, "בְּגֶרְמַנְיָה, אִיטַלְיָה, צָרְפַת, סְפָרַד - אוֹ רָחוֹק, רָחוֹק מִכָּאן, בְּסִין, אוֹ בְּרוּסְיָה אוֹ בְּהוֹדוּ." 

וולט ויטמן אינו מחפש את מי שדומה לו. האמפתיה שלו כלל-אנושית ורחבה, והוא מוכן לקרב אליו גם את מי ששונה ממנו מאוד, אף מבלי להבין את שפתו, משום שהם "מְדַבְּרִים בְּנִיבִים אֲחֵרִים". 

הוא אינו שוגה באשליות, ואינו חושב שהאחווה העולמית תופיע מעצמה או תיווצר יש-מאין. "נִרְאֶה לִי שֶׁאִם אוּכַל לְהַכִּיר אוֹתָם," הוא כותב "הָיִיתִי נִקְשָׁר אֲלֵיהֶם, כְּפִי שֶׁאֲנִי נִקְשָׁר לָאֲנָשִׁים בְּאַרְצִי." האמפתיה, לפיכך, אינה מספיקה כדי ליצור את האחווה ואת השיתוף. לשם כך דרושה גם עשיה. כדי ליצור קשר עלינו להכיר את האחר וללמוד את שפתו, ולהתאמץ כדי לחבור אל הזולת הרחוק כפי שאנו חוברים לאנשים המוכרים לנו והסובבים אותנו. 

האם הוא תמים ונאיבי כשהוא כותב: "הֵן יָדַעְתִּי שֶׁנִּהְיֶה כְּאַחִים וְאוֹהֲבִים"? האם הוא משלה את עצמו כשהו מסכם: "יָדַעְתִּי שֶׁאֶהְיֶה מְאֻשָּׁר אִתָּם"? אינני חושב שהוא נאיבי. אולי הוא אפילו הרבה יותר מעשי מכולנו, החוששים ממי ששונה מאתנו, ומאוכזבים בעקבות הרוע שאנו נחשפים אליו. 

וולט ויטמן מציע דרך פשוטה ויעילה ליצירת עולם טוב יותר. הוא מבקש מאתנו להתבונן סביבנו, ולראות באחרים, ובמיוחד באלה הרחוקים שאינם דוברים את שפתנו, אנשים כמונו, כדי לקשור אתם קשר ולהפוך אותם לאחים ואוהבים. הוא מציע לנו לעשות שימוש במיומנויות הרגשיות הטבעיות שלנו, באמפתיה וביכולת ליצור קשר עם הזולת, באמצעות שיתוף ואהבה. הוא מציע לנו לעשות שימוש בכלים הפשוטים המאפשרים לנו לחוש בטוחים בעולמנו הסוער. הוא יודע שתחושה כזו, תחושה של מקום בטוח, היא מקור האושר. 

למרות האלימות והתחרותיות והאנוכיות השולטים בעולמנו, אין שיר מתאים יותר משירו של וולט ויטמן, היכול לבטא את השינוי הנוצר בעולם ברגע זה. ביטויים רבים כל-כך של אמפתיה ושיתוף נוצרים במקומות חדשים, ביישובים קהילתיים ושיתופיים, באתרי שיתוף של מידע ועזרה-הדדית באינטרנט, בקהילות המוותרות על השימוש בכסף ועל חומרנות ותחרות ובקריסתם של ארגונים היררכיים וכוחניים. השיר הזה יכול להפוך להימנון של כל מי שבוחר בעולם חדש של שיתוף ואחווה. 

אינני תמים. כשאני צופה מרחוק בביטויים של שנאה וגזענות, ניצול וכוחנות, בכל מקום בעולם, אני מרגיש את הכאב בגופי ומכיר במגבלותי. אני יכול רק לשתף אתכם בהרהור או בשיר, שאולי יגעו גם במי שמדבר "בְּנִיבִים אֲחֵרִים", וירחיבו במשהו את מעגל האמפתיה והשיתוף. 

אני מסתכל באנשים אחרים גם מבעד לעיניה של אנדה, המעמיקה להתבונן, 

ואני מסתכל ברועת הצאן ובתה, המוליכות את העדר אל המרעה, ולמרות שאינני מבין את שפתן אני מגלה כמה הן זקוקות לאוזן קשבת, ומספרות לנו על חייהן בפתיחות כאילו היכרנו מאז ומעולם. 

אני מביט בעזים המתרוצצות במרעה, ותוהה אם אפשר להרחיב את מעגל השיתוף גם אל בעלי החיים האלו, 

הזוללים כמונו את השזיפים המבשילים על העצים שבצד הדרך.  

הקיץ בעיצומו, וכבר סיימנו לקטוף את הדובדבנים, ולייבש אותם כדי שנוכל לאכול אותם גם בחורף הקר. 

עכשיו מבשיל המלפפון הראשון,  

וגם הגזר כמעט מוכן. 

הגשם משכיח לרגע את חום הקיץ, 

גולש על פני האגוזים ההולכים ותופחים,  

ומציף את גדות הנהר, שהכבשים יורדים לגמוע מים טריים וצוננים. 

בכנסיה הקטנה שליד הנהר אני חוזה בנס, כשבזמן המיסה של יום ראשון, בזמן ששהנזירים מפליאים לשיר, יורדת ממגדל הפעמונים יונה ונכנסת אל ארון הקודש, ומתיישבת על ידיו של ראש המנזר היוצא ומשחרר אותה. 

https://www.youtube.com/watch?v=GMH0tsffoao&feature

 הקיץ מחזיר אותנו אל החצר, לארוחת שבת עם החברים והאורחים, 

והנרות זוהרים בין עלי העצים. 

כשאני מהורהר ונכסף אני מקשיב למאיה,   

מתבונן בירח המופיע בשמים תכולים, 

 

בשדות לעת השקיעה, 

ובאור השקיעה המאדים בין ענפי העצים. ואני מאושר איתם. 

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).