380. ט. כרמי: סיפור

בעריכת דרור גרין

 

ספטמבר 380

עברו שלושים שנה מאז פגשתי את ט. כרמי (1925-1994), כדי לפרסם את שיריו ב'פיוט'. הוא גר בשכונת אבו-טור בירושלים, לא הרחק מן הבית בו גדלתי בילדותי ובו מתגוררים הורי עד היום. 

בספר 'דבר אחר - מבחר שירים' 1951-1969 (בהוצאת 'עם עובד') מצאתי את השיר 'סיפור'. 

כשאנחנו משוחחים זה עם זה, לעתים מסתתר מאחורי המלים גם מסר סמוי, אותו קשה לנו לבטא במלים. לעתים מאחורי הקלעים של הסיפור שאנחנו מספרים מסתתר סיפור אחר. אולי לכך התכוון כרמי כשהכתיר את השיר הזה בכותרת 'סיפור'. 

ואכן, השיר נפתח בסיפור "כְּשֶׁהָאִשָּׁה בִּכְפַר־הַדַּיָּגִים סִפְּרָה לִי  עַל בַּעֲלָהּ שֶׁנֶּעֱלַם". מדובר, כמובן, בסיפור כפול. זה סיפור שבו המשורר מתאר לנו פגישה עם "אִשָּׁה בִּכְפַר־הַדַּיָּגִים", ובו סיפור נוסף שהאשה סיפרה לו "עַל בַּעֲלָהּ שֶׁנֶּעֱלַם". 

אבל בתוך הסיפור הכפול מופיע סיפור נוסף, "עַל הַיָּם שֶׁחוֹזֵר־וָמֵת לְפָתְחָהּ עֶרֶב־עֶרֶב". בשעה שבסיפור הראשון של האשה מדובר בתיאור עובדתי של הבעל "שֶׁנֶּעֱלַם", הסיפור על הים הוא מטאפורה, שבה מסתתר מסר אחר, נורא, שקשה לספר במלים. הים ה"חוֹזֵר־וָמֵת" אינו ים של ממש, אלא ביטוי לחשש של האשה על מות בעלה, אותו היא אינה יכולה לבטא. המטאפורה עושה שימוש במחזוריות הקבועה, הכפייתית, של הגאות והשפל, ושל התנפצות גלי הים אל החוף, המשמשים תזכורת לחרדה הנוראה של האשה. 

האם המטאפורה הזו היא סיפור שהאשה סיפרה למשורר, או אולי זה הביטוי השירי שנתן המשורר, כשפירש את דבריה של האשה? אינני יודע. המסר הסמוי, הנורא, הוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, המציג את מורכבות התהליך הרגשי המורכב שלנו, שחלקו נסתר גם מאתנו. 

עלילת הסיפור החיצוני, הסיפור של המשורר המקשיב לאשה, דלה למדי, והיא מצטמצמת למשפט פשוט שנפתח בתיאור זמן: "כְּשֶׁהָאִשָּׁה... סִפְּרָה לִי", ומסתיים מיד בפועל "הֶחֱרַשְׁתִּי". 

גם מאחורי הסיפור הפשוט הזה, המתאר את שתיקתו של המשורר אל מול סיפורה של האשה, מסתתר מסר סמוי, שחלקו בא לידי ביטוי בתיאור הים ה"חוֹזֵר־וָמֵת", והמשכו בחרדה הפרטית של המשורר מפני כל מחשבה על המוות: "לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לְצִדְפֵי־עֵינֶיהָ אֲהוּבֵךְ יַחֲזֹר, אוֹ הַיָּם יָשׁוּב־יִחְיֶה". 

גם כאן מסייעת המטאפורה לכרמי, המתקשה להישיר מבט לעיני האשה המודאגת, לתאר את חרדת-המוות הבלתי-נסבלת, כשהוא הופך אותה לתיאור ציורי של "צִדְפֵי־עֵינֶיהָ" של האשה אל מול הים ש"יָשׁוּב־יִחְיֶה". 

עכשיו, כשהמשורר עטף את חרדת-המוות שלו בסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אנחנו יכולים להבחין בסיפור נוסף, סיפור מסגרת העוטף את שאר הסיפורים, המשמשים אותו כמסר סמוי לאשה אחרת, אולי אהובתו. 

מה שמופיע בסוגריים בסוף השיר, ומסתיים כמו מכתב, בציון המקום והזמן ("פריז, 1957), מסתיר את החרדה הגדולה, גדולה כחרדת-המוות המופיעה בסיפור הקודם, המכשילה את יחסי האהבה או הזוגיות: 

(יֵשׁ יָמִים שֶׁאֵינִי מוֹצֵא בָּהֶם לוֹמַר לָךְ אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת.) 

זוגיות ואהבה מבוססות על קרבה מיוחדת במינה, אולי הקרבה הגדולה ביותר האפשרית בין איש לאשה, קרבה המתבססת על שפה משותפת, הנוצרת מדי יום מחדש. כשהמשורר מספר לאשתו על האשה שבעלה נעלם, ואולי מת, הוא מספר לאשתו על אשה שהקשר בינה לבין אהובה ניתק, ואולי הסתיים לעולם. זה המסר הסמוי, הנזקק לסיפור ממקום אחר, משום שאין שפה משותפת המאפשרת לו לבוא לידי ביטוי. 

בימים שבהם המשורר אינו מוצא "אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת" לומר לאהובתו, הוא מודה שאינו יכול "לוֹמַר לְצִדְפֵי־עֵינֶיהָ אֲהוּבֵךְ יַחֲזֹר". 

זהו שיר עצוב על חסרונה של שפה משותפת, שבלעדיה לא תתקיים זוגיות או אהבה, ומאחורי הסיפור לכאורה של הזוגיות מסתתר בעל "שֶׁנֶּעֱלַם" ואשה שאהובה "חוֹזֵר־וָמֵת לְפָתְחָהּ עֶרֶב־עֶרֶב". 

כמה טוב שבכפר שלנו אין ים, והסיפורים פשוטים. לכל כפר יש חג משלו, ועכשיו חוגגים אצלנו וגם בכפר הסמוך. על הדשא של בית-הספר הנטוש נפגשים כולם, 

אוכלים, מדברים ורוקדים, 

ומכבדים זה את זה במאפים טריים. 

בכפר הסמוך, הגדול יותר, רוקדים בכיכר הכפר, 

כשהילדים מנגנים ורצים סביב,  

והזקנים עומדים ומביטים, 

או יושבים ומשוחחים (יש להם "מַה לוֹמַר" זה לזה).   

גם מאיה אוהבת חגיגות כפר, בזכות הגלידה. 

וכבר סתיו-חורף,  

וגשם יורד, 

ויורד (מי צריך ים?). 

ובסתיו שנותר אפשר להמציא יצירה חדשה,  

לצייר בלק-ציפורניים על אבנים.  

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).