401. איריס איריסיה קובליו: ים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 401, שנה תשיעית, פברואר 2015

מזמן לא ראיתי ספר כה יפה. לא רק משום שהספר 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה' יצא לאור בהוצאת 'אבן חושן' האיכותית, אלא בעיקר בזכות ציורי האקוורל הנהדרים של המשוררת והציירת איריס איריסיה קובליו. 

ציורי המים של איריס פיוטיים, והשירים שלה ציוריים. בשעה שהאקוורלים הם תיאורי-נוף מופשטים, השירים הם תיאורים של נוף פנימי, של הרהורים ותחושות. 

גם בשירים איריס מציירת נוף. היא, כמובן, אינה המשוררת הראשונה שכותבת שירי טבע. אבל זו אינה משימה קלה. כשם שציור טבע אינו מיועד להחליף את המצלמה ולתעד את הטבע, גם שיר הטבע אינו מתאר את מה שיש בטבע, אלא את נקודת ההתבוננות המיוחדת של המשורר. 

כמו אורי ניסן גנסין, שידע לתאר באמצעות שיר הטבע שלו את חרדת-המוות הקיומית, או מ.ז. ולפובסקי, שתיאר בשיר 'מנגינות-ים' את האפשרות להקשיב ל"פִּטְפּוּט הַיָּם", ולא להתפתות לרומנטיקה המוגזמת של משוררי הטבע: "לֹא לַחַשׁ אַהֲבָה, לֹא נִיד לֵב דּוֹפֵק", גם איריס הופכת את הטבע לכלי אנושי לביטוי רגשית, או להתבוננות עצמית. 

כשם שכתמי צבעי המים מקבלים על הדף ממשות של נוף קסום, גם המלים של איריס הופכות את המלים לממשות הנוצרת בדמיוננו. כותרת הספר 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה', הלקוחה מאחד משירי ה'לילה' בספר, היא מניפולציה לשונית שבלעדיה היתה השירה מאבדת את משמעותה. 

הכותרת הזו מבוססת על העובדה שהמוח שלנו אינו מזהה את המציאות, אלה מפרש אותה באמצעות סיפורים. הכותרת 'מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה' היא סיפור, ואין לנו ברירה אלא להקשיב לעלילה ולעבד אותה במוחנו. ברגע שאנחנו עושים זאת, ומדמים בעיני רוחנו את המשוררת המחפשת בלילות את טווסי הלילה, המשפט הזה הופך עבורנו למציאות, והמושג 'טַוָּסֵי לַּיְלָה', שאין לו כל קיום במציאות, הופך בעינינו לעובדה קיימת. 

מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה 

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁחִסְּלוּ אוֹתָם 

כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַבּוּגֶנְוִילְיָה לַשִּׂיחַ הַשּׁוֹשַׁנִּים 

אֶת הַשִּׂיחַ אוּלַי עוֹד אוּכַל לְהַצִּיל 

אֲבָל אֵיךְ אַחְזִיר אֶת קוֹלָם הַכָּחֹל 

בַּלֵּילוֹת הַלְּבָנִים

עכשיו, כשנוצר אמון בינינו לבין המשוררת, המספרת לנו על הבוגנוויליה שחנקה את שיח השושנים שלה, היא יכולה להמשיך לצייר במלים את הטווסים, ולנו אין כל קושי לראות את "קוֹלָם הַכָּחֹל" של הטווסים "בַּלֵּילוֹת הַלְּבָנִים". 

צייר יכול לצייר ים בכל צבעי הקשת, ומשורר יכול להראות לנו את "קוֹלָם הַכָּחֹל" של הטווסים "בְּלֵילוֹת לְבָנִים". איריס יודעת שבין הדמיון למציאות "מַפְרִיד קַו", אותו מצייר המשורר. זה אותו הקו, אותו כינתה המשוררת זלדה בשם "הַפָּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי" או "הַפָּז הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי". אותו קו שאצל זלדה  הוא הקו "שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרַע", הוא קו היצירה, שאצל איריס מפריד בין מציאות פנימית למציאות חיצונית, כלומר הקו שמאפשר לנו להבין את העולם הסובב אותנו. 

איריס מהרהרת על הקו הזה, המפריד "בֵּין רִגְשַׁת הַמַּיִם לַשָּׁמַיִם", ו"יוֹדַעַת שֶׁהוּא לֹא קַיָּם". זו לא הבנה פילוסופית על טבעו של העולם, אלא הכרה בקיומו של קו נוסף המבחין בין הידיעה הרציונלית הקוגניטיבית, לבין התהליך הרגשי שמנווט אותנו בעולם. 

"אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא לֹא קַיָּם", היא כותבת, "אֲבָל עֵינַי לֹא". ככל שנתאמץ לחשוב ולהבין, המודעות הרציונלית שלנו, החשובה כל-כך למחקר המדעי, למשל, אינה משפיעה כלל על רגשותינו, ועל האופן בו אנחנו רואים את העולם. בשיר הקטן הזה הצליחה איריס לבטא את המהות החמקמקה והפלאית של טבע האדם. 

השיר הזה אינו מתאר רק את השאלה הקיומית על טבע האדם, אלא מציע גם את התשובה. הקו הדמיוני שרואות עיניה של המשוררת, המופיע בין הצבעים של הציירת, הוא גם היצירה האמנותית (שירה, ציור) המעניקה משמעות לחיינו, גם כאשר היא בדיונית, ואולי אפילו דווקא משום שהיא בדיונית. 

גם אצלנו מציירים, ובתיאטרון העירוני נפתחת תערוכה, 

ובה גם ציור של מוריה.

  

שמחתי לגלות שבין עשרות הציורים הפיגורטיביים, הדומים זה לזה, הוצג גם הציור המופשט של מוריה. 

ומאיה מבקשת צבעים חדשים ליום הולדתה.  

אצל אפרת בסטודיו נוצרים כלים חדשים,  

לכבוד יום האהבה, 

וגם כלים חדשים, 

בסגנון חופשי יותר. 

ובינתיים אנחנו חוגגים למאיה את יום הולדתה השביעי,  

עם עוגת קומות,  

ועם חברים. 

ולא חלפו חמישה ימים ואנחנו חוגגים גם ליונתן את יום הולדתו העשירי.   

כשהשמש שבה ויוצאת אפשר לזרוק כדורי שלג זה בזה,  

ולצאת לטייל בשלג הנמס. 

ובחוץ, התערוכה של הטבע מטילה צל בהיר, 

זוהרת ברחובות העיר, 

ובוהקת בשבילי הכפר. 

  

בכל בוקר אנחנו שבים ומתעוררים אל מול היופי הזה.  

שבת שלום,

דרור 

 

"הגענו עם ציפיות גבוהות ויצאנו עם תוצאות יוצאות דופן, הרבה מעבר למה שיכולנו לדמות" (אורית מקלר ואיריס קטעבי-נחמני, אוגוסט 2014).

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).

---