404. ארתור רמבו: תחושה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
גיליון 404, שנה תשיעית, מרץ 2015
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
ארתור רמבו (Arthur Rimbaud, 1854-1891) היה ידידו ואהובו של פול ורלן, שטיפח אותו בצעירותו ועזר לו להשתלב בחבורת הסופרים והמשוררים של פריז בסוף המאה התשע-עשרה, ובהם ויקטור הוגו. מאוחר יותר, בהיותו שיכור, ירה ורלן ברמבו, ונידון על כך לשנתיים מאסר. רמבו כתב על כך בספר 'עונה בגיהינום'. במהלך שלושים-ושבע שנות חייו התגייס רמבו לצבא ההולנדי, נדד באירופה ובתימן, עסק בסחר נשק באתיופיה ומת מהרעלת דם לאחר שרגלו נכרתה כשחלה בסרטן. הוא התפרסם והצטרף לפתניאון המשוררים הצרפתיים כשלאחר מותו פרסם ורלן את שיריו. את שירו של רמבו, 'תחושה', מצאתי בספרה של זיוה שמיר, 'המיית ים: שירת האהבה האירופית והספרות העברית', ובו תרגומי סונטות של שיקספיר, פרחי הרוע של בודלר ושירי רמבו (הוצאת 'ספרא' ו'הקיבוץ המאוחד', 2008). https://www.youtube.com/watch?v=ccCq7fi0A2Q&feature=youtu.be
רמבו כתב את שיריו לפני שפרויד המציא את הפסיכואנליזה, ושינה את השפה שלנו באופן בלתי-הפיך. פרויד הפך את המלה 'נפש' למושג המרכזי בתרבות המאה-העשרים, והשפעותיה נמשכות גם היום. 'נפש' הוא מושג מיסטי, שאין לו הגדרה מוסכמת או הגדרה מדויקת כלשהי, והוא מבסס את האמונה בהפרדה בין גוף לנפש. המיסטיקה הפרוידיאנית של ה'נפש' השכיחה מאתנו את היכולת לזהות את רגשותינו, שהם הכלים הטבעיים והפשוטים המאפשרים לנו לנווט את דרכנו בעולם המציאות, מבלי להשתעבד ל'מטפלים' או מורים 'רוחניים'. רמבו ידע שרגש הוא תגובה גופנית לגירוי הנובע מן המציאות הסובבת אותנו, תגובה שהיא סוג של 'תחושה' בגופנו, כפי שכתב בכותרת לשירו. שיר-הטבע של רמבו הוא ביטוי לתגובה הרגשית שלו ליופיו של העולם, ולתחושת המקום הבטוח שחילופי העונות הקבועים מעניקים לנו. לא רק המושגים בהם משתמש רמבו שונים מן המושגים בשפה של המאה העשרים-ואחת. גם העולם אותו הוא מתאר הוא עולם אחר, שונה מאוד מעולמנו המשתנה. אוכלוסיית העולם גדלה מאז כמעט פי חמישה, הצפיפות, צמיחת הערים ורשתות התחבורה דחקו את הטבע הרחק מאיתנו, והשינויים האקולוגיים גורמים להשמדת היערות ולזיהום הנהרות ומקורות המים. כמה נעים להיזכר בעולמו היפה של רמבו, שיכול היה בהליכה רגלית לחוש בגופו את קסמי הטבע: "בָּעֲרָבִים כְּחֻלִּים שֶׁל קַיִץ בַּמִּשְׁעוֹל אָשׁוּט", הוא כותב על הטיול בשביל שתחת כיפת השמים, שאין בה סימני עשן לבן של מטוסי סילון. הוא אינו מתאר לנו בפרוטרוט את הטבע עצמו, כפי שנוהגים בהרחבה משוררים מסוימים, אלא מאפשר לנו ליצור את תמונת הנוף בדמיוננו באמצעות תיאור תחושת הגוף: "נִדְקַר מִשֶּׁלֶף הַקָּמָה, רוֹמֵס עִשְׂבֵי שָׂדֶה". מה שמאפשר לנו לחוש ברגשותיו של רמבו הוא היכולת האמפתית שלנו, כלומר היכולת של מוחנו לחוש בגופנו את מה שמתואר במלים, ולפענח את הרגש שמאחורי התחושה הגופנית: "הוֹזֶה, תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַי אָחוּשׁ רַעֲנַנּוּת, וְאֶל הָרוּחַ הַשּׁוֹטֶפֶת אֶת רֹאשִׁי אַטֶּה". אני משער שרמבו חשב על הפילוסוף הצרפתי דקרט, נביא הרציונליות שגם הוא דגל בהפרדה שבין גוף לנפש, כשכתב: "בְּפִי אֵין הֶגֶה, קָדְקֳדִי רֵיק מֵהֲגִיג". בהומור מזכיר לנו רמבו שתחושת האושר המציפה את גופו אינה נובעת מחשיבה רציונלית מסודרת ומאורגנת, ולא ממחשבות מתוחכמות, אלא מ"אַהֲבָה אֵין־קֵץ גּוֹאָה בַּנֶּפֶשׁ פְּנִימָה". זו, כמובן, אינה ה'נפש' של פרויד, אלא המיסטיקה הישנה, הדתית, שציינה התפעמות שאינה ניתנת להגדרה במלים. יש מי שמנצל את ההתפעמות הפשוטה הזו לשיווק רעיונות מיסטיים או דתיים, ויש מי שכמו רמבו מבקש פשוט לחוות את ההתפעמות הזו, שהיא תהליך רגשי הבא לידי ביטוי בתחושה גופנית, כפי שהיא. גם "אַהֲבָה אֵין־קֵץ", כפי שמציג אותה רמבו, אינה אותו אידיאל בלתי ניתן להשגה אותו מטפחים הרומנטיקנים, אלא אותה תחושה של מקום בטוח שנוצרת בעקבות האמון שאנו נותנים באדם אחר, או כאשר אנחנו מסלקים את המחיצות בינינו לבין הטבע הסובב אותנו. כשרמבו ממשיל את עצמו ל"בּוֹהֶמְיָן" הוא אינו מתכוון לחבורות האמנים החוגגים את 'ייחודם' בבתי-הקפה או במסיבות פרועות, אלא לצוענים הנודדים שבמאה החמש-עשרה קיבלו מזיגמונד, מלך בוהמיה, את זכות התנועה החופשית. במאה התשע-עשרה היו ה'בּוֹהֶמְיָנים' הצרפתים אנשים המנודים מן החברה הבורגנית השבעה, חסרי מקצוע או מעמד, הנודדים ממקום למקום. רמבו רואה בעצמו, ובקריאתו לצאת אל הטבע, קריאת תיגר נגד התרבות הבורגנית השבעה והבטוחה בעצמה ובאמונותיה. הוא מציע לנו לוותר על האחיזה בחומר וברכוש, כדי לגלות את הביטחון והאהבה מחוץ למעגלי הנוחות שלנו: "בּוֹהֶמְיָן אֶל הַמֶּרְחָב אֵצֵא, אַרְחִיק נְדוֹד". במידה מסוימת מבטא רמבו בשיר הזה את הפילוסופיה של ז'אן-ז'ק רוסו (1712-1778), שקרא לחזרה אל הטבע: "בַּטֶּבַע רַב אָשְׁרִי, בָּאֲהָבִים אַנְעִימָה". כמו הפילוסוף השוויצרי-צרפתי, שהשפיע על המהפכה הצרפתית, גם רמבו גילה את הסכנה שבהתרחקות מן הטבע, וקרא לנו לשוב ולמצוא את אושרנו בסביבה הטבעית שלנו. השיר הזה של רמבו, כמו הפילוסופיה של רוסו, אינם רק רעיונות רומנטיים שנשכחו מזמן, והם קרובים מאוד גם לדרך בה אנחנו בחרנו לחיות את חיינו בכפר בולגרי נידח, בחיק-הטבע, ובכך לממש את תורת 'האימון הרגשי' המציעה דרך חיים פשוטה ונעימה, המאפשרת לנו לחיות וליצור ולהיות מאושרים ללא תלות בעולם הקפיטליסטי-תחרותי שבו אנו חיים. החיים בכפר אינם אידיליה דמיונית או סיפור אגדה, אלא בעיקר בחירה לוותר על גירויים ממכרים וללמוד ליהנות מן השפע שהטבע מציע לנו, בכל יום מחדש. לוח-השנה של הטבע אינו זקוק לשעונים ולמחשבים, והוא מזכיר לנו את בוא האביב בפרחים הבוקעים מאדמת החורף הקשה.  כמו בכל שנה, לקראת סופו של חודש פברואר מתמלאת העיר בדוכני מרטיניצה.
וגם אנחנו יוצאים לקנות את הסרטים השזורים אדום ולבן,
בגדלים ובעיצובים שונים.
ביום הראשון של חודש מרץ כל הבולגרים מעניקים זה לזה מרטיניצות, ועונדים אותן עד אשר הם רואים את החסידה הראשונה חולפת בשמים, או את הניצן הראשון על אחד העצים. כאשר זה קורה, מסירים את המרטיניצה מן היד ותולים אותה על הענף. אם תטיילו בבולגריה תגלו, לעתים בראש הר גבוה ולעתים ליד נחל סמוי, מרטיניצה תלויה על ענף עץ.
גם אנחנו חוגגים את תחילת האביב ומעניקים מרטיניצות זה לזה, וגם לשכנינו ולחברינו. האוויר מתחמם ואנחנו נהנים לטייל בשבילי הכפר,
בטבע המשתנה,
בין ההשתקפויות של מים ושמים,
לרוץ,
לדווש בתוך השלוליות,
ולשמוח באוויר המתחמם.
אנחנו ממשיכים לחגוג ליונתן,
את יום הולדתו,
עם חברים,
ששמחים לקפוץ בחצר השבה לצמוח.
אנחנו עולים אל ההר, כדי להיפרד מן השלג,
ההולך ומפשיר,
ומגלה את שורשי העצים,
ולטעום שוב את הקינוח האהוב על מאיה.
בפנים מסתודדות הילדות ליד הפסנתר,
ובחוץ מסתודדים הרים, מים ושמים.
חג פורים שמח, ושבת שלום, דרור
|
||||||||||||
|
אתם מוזמנים לבלות אתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר:
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.