410. רות נצר: החפצים

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 409, שנה תשיעית, אפריל 2015

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


רות נצר היא סופרת, משוררת, ציירת וגם מטפלת יונגיאנית. את השיר 'החפצים' קראתי בבלוג שלה, באתר 'פסיכולוגיה עברית'.  

https://www.youtube.com/watch?v=VMP-0O2oS78&feature

לפני שלושים שנה התגוררתי בדירה גדולה ומרווחת בשכונת רחביה בירושלים, ואהבתי את החללים הריקים. כבר אז היו לי אלפי ספרים על המדפים, אבל החפצים היו מעטים. באותם ימים התפרנסתי מעיצוב ספרים, ומה שאפיין את סגנון העיצוב שלי היה הבחירה בחללים ריקים. בינתיים אספתי עוד ועוד חפצים, וגם לאחר שחלקם נעלם במהלך המעבר מבית לבית, ובמיוחד במעבר לבולגריה, אבל הבית עדיין מלא בחפצים, ולעתים אני מתגעגע לחללים הריקים, השקטים, הנעימים. 

לפני כשבעים אלף שנים נדדו אבותינו הלקטים-הציידים וחיו חיים בריאים ושלווים למדי מבלי לשאת איתם חפצים. המהפכה החקלאית הפכה את בני-האדם לבעלי-בתים ולאספני חפצים, והתרבות הקפיטליסטית של מאתיים השנים האחרונות הפכה את החפצים למוקד העשיה האנושית.

אם בעבר נזקקו בני-האדם למצרכים, כלומר למה שצריך ונחוץ לצרכי קיום, התרבות הקפיטליסטית משעבדת אותנו לחפצים, ומעודדת אותנו לחפוץ, להשתוקק ולהתאוות לכל מה שאין לנו. 

רות נצר מתארת בשיר הזה את המקום שתופסים החפצים בחיינו. בבית הראשון היא אומרת: "הַחֲפָצִים בַּבַּיִת הֵם נְצִיגֵינוּ". כלומר, אם בעבר הבית עצמו ייצג את תחושת המקום הבטוח שלנו, ובכל מקום בו נמצאנו יצרנו לעצמנו תחושה של 'בית', כעת הבית הפך מאמצעי למטרה, ובמקום שהוא ימלא אותנו בתחושת ביטחון עלינו למלא אותו בעצמנו, כדי שיהפוך לבטוח. אבל גם עכשיו, כאשר ויתרנו על הצורך בנדודים, אנחנו ממשיכים להתרוצץ ממקום למקום, ועלינו לשרת את הבית, לשמור עליו ולטפח אותו, וכשאנחנו יוצאים ממנו (לעבודה, לבילוי, לחברים) אנחנו משאירים בו את נציגינו, את החפצים ה"שׁוֹמְרִים אֶת רֵיחֵנוּ, מַבָּטֵנוּ, אֶת קוֹלֵנוּ הַצָּבוּר בְּתוֹכָם". החפצים, לפיכך, משמשים כתחליף שלנו, כדי לשמר את הבית שהפך למקום בטוח כוזב, או לדימוי של מקום בטוח. 

גם האהבה, שהיא המקום הבטוח האולטימטיבי, בין גבר לאשה, בין הורים לילדים, הופכת לדימוי כוזב של מקום בטוח, וגם "אֶת אַהֲבָתֵנוּ" משמרים החפצים בשעה שאנחנו ממשיכים לחפוץ ולהתאוות למה שאין לנו בביתנו. 

ולבסוף משמרים החפצים "אֶת בְּדִידוּתָם", שהיא היפוכה של האהבה ושל המקום הבטוח. החפצים בודדים, משום שהם משמרים בתוכם את מהותם, את התשוקה והתאווה לכל מה שאיננו, תשוקה שהבדידות היא מקורה. 

אם בבית הראשון מייצגים החפצים את בני-האדם שהפכו את הבית למקום בטוח כוזב לאחר שפסקו לנדוד, בבית השני "הַחֲפָצִים הֵם אֵלֵי הַבַּיִת", בעידן הקפיטליסטי שבו לא רק הבית הפך למקום בטוח כוזב, אלא גם החפצים שלכאורה מייצגים את נוכחותנו בתוכו הופכים לכוזבים, ואנחנו סוגדים ומשתעבדים להם: "לָהֶם נַקְרִיב מְנָחוֹת וּקְטֹרֶת". 

בעולם הקפיטליסטי המבוסס על האמונה בכסף (לכסף עצמו אין כל ערך), החפצים הם, כמובן, אלים כוזבים, משום שאין בהם חפץ והם מיותרים ומכבידים, אבל נדמה לנו שהם "הֵם נַעֲנִים לָנוּ בִּנְדִיבוּת", כלומר מעניקים לנו תחושה של ערך דווקא בשל היותם 'מותרות' (כלומר: מיותרים). באירוניה כותבת רות ש"הֵם מַבִּיטִים בָּנוּ בְּעַין חֲפֵצָה". 

לא במקרה הלחימה רות שני ביטויים מוכרים ויצרה את הצירוף החדש, "בְּעַין חֲפֵצָה". זהו צירוף של הביטוי 'בעין יפה', שפירושו 'בנדיבות', עם הביטוי 'בנפש חפצה', שפירושו 'ברצון': "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה-בְנִי דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ, בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה" (דברי-הימים א', כ"ח, ט'). זהו צירוף אירוני, ההופך את האמונה התמימה והשלמה והנדיבה בהקשר המקראי לתאווה ולתשוקה בהקשר החדש, החומרי והצרכני, ההופל את החפצים לאלילי-שקר שלהם אנו מקריבים "מְנָחוֹת וּקְטֹרֶת" (כלומר זמננו, עבודתו וחיינו). 

החפצים הדוממים אינם יכולים, כמובן, להתבונן בנו, ורק עבודת-האלילים הצרכנית גורמת לנו להאמין שהם "נוֹצְרִים אֶת צְעָדֵינוּ" ו"שׁוֹמְרִים לְבַל נִמּוֹט". 

אם בבית הראשון תיארה המשוררת את החפצים המייצגים אותנו בשעה שאנחנו נעדרים מן המקום הבטוח שלנו, מן הבית, בבית השלישי היא מתארת את החפצים המארחים את חלומותינו בשעה של היעדרות אחרת מן הבית, בשעת השינה. 

"הַחֲפָצִים הֵם אֵלַי הַבַּיִת", היא כותבת, "בִּשְׁנָתֵנוּ יְאָרְחוּ אֶת הַחֲלוֹמוֹת". עבור רובנו החלומות הם שאריות של אירועי היום, היוצרות צירופים בלתי-אפשריים שאינם יכולים להתקיים במציאות. אבל רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, הרואה בחלומות ביטוי לזיכרון קולקטיבי המשותף לכל בני-האדם הקשור גם במיתוסים של תרבויות קדומות. אולי לכך התכוונה כשכתבה שהחלומות הם "עוֹלֵי הָרֶגֶל לַמִּקְדָּשׁ הַבֵּיתִי". 

ההתבוננות היונגיאנית, הסימבולית, בחפצים שאנו אוגרים בביתנו מאפשרת לרות נצר להפוך את השיר עצמו למעין 'שולחן חול' טיפולי (שיטת טיפול יונגיאנית באמצעות משחק בארגז חול וחפצים מיניאטוריים סימבוליים), ובכך לאפשר לנו, הקוראים, לפרש את חיינו ואת האופן שבו אנחנו מעניקים משמעות לחפצים המשמשים אותנו, ולאופן בו אנחנו משתעבדים אליהם ומתמכרים להם בהתלהבות כאל סמלים דתיים. 

מאיה אוהבת לעשות סדר בחפצים, והיא מחליטה להפוך את הספריה לחדר משלה, גוררת אליה את הספה, 

ומכינה גם שולחן משחקים לדוב ולארנב.  

כשחג הפסח מסתיים מתחיל חג הפסחא של שכנינו, וכמו כולם גם אצלנו צובעים ביצים,  

לאחר שעוטפים בצמר-גפן, 

ובבוקר החג הילדים מקבלים אותן עם ארנבי שוקולד, 

בצבעים מרהיבים, 

וכל אחד אוחז ביצה בידו ומנסה לשבור את הביצה של חברו (זה מביא מזל, כנראה),  

האביב מוציא אותנו מן החפצים החוצה, אל החצר,  

כדי שנוכל לשוב ולהפעיל את גופנו, 

לטפס אל מתחת לגג, 

או לשחק מחבואים,  

על עץ האגוז.  

עכשיו החפצים יוצאים גם הם אל החצר,  

עם החברים הבאים לביקור.   

האוויר מתחמם בכפר, אך למעלה על ההר השלג עוד שולט,  

וזו הזדמנות אחרונה,  

לשיעורי סקי. 

אצלנו הפריחה בעיצומה, ועצי השזיף בוהקים בלבן,   

ופרחי הבר משתפשטים על פני החצר. 

 הדובדבן עוד מעט יפרח,    

ומוריה פורח כבר עכשיו. 

זה הזמן לשוב ולצפות בשקיעה המרהיבה.  

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

 
 
אתם מוזמנים לבלות איתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר 

יש זוגות מאושרים: סדנה זוגית בכפר בולגרי

 
"על סדנת האימון הרגשי המיועדת לזוגות ידענו כבר תקופה ארוכה. לקח לנו זמן להעז ולהפוך חלום למציאות. משהתגשם החלום, התגלתה המציאות  כססגונית ויפה יותר ממנו. מה שניתן לנו בסדנה על ידי דרור ואפרת, היה מאד מדויק והוענק מתוך הקשבה עמוקה וחברות. המיזוג העדין שבין  המרחב האינטימי שניתן לנו כזוג  ובין הליווי החם, העוטף והמקבל כל כך, יצרו עבורנו את התנאים הנכונים ביותר למפגש, להתבוננות משותפת ואמיצה בנו ולשיתוף. הסדנה עם דרור ואפרת היא מתנה נהדרת שהענקנו לעצמנו אחרי 25 שנות נישואין. כיום, חצי שנה אחרי הסדנה, מתנותיה עדיין  עמנו ואת שלמדנו אנחנו חיים ומיישמים באופן יומיומי  ולא  פוסקים מלהודות(אורי ושרון, אוקטובר 2014). 
 
 
"הגענו עם ציפיות גבוהות ויצאנו עם תוצאות יוצאות דופן, הרבה מעבר למה שיכולנו לדמות(אורית מקלר ואיריס קטעבי-נחמני, אוגוסט 2014).
 
"האימון הרגשי, שהועבר לנו במשותף על ידי דרור ואפרת, הלם בנו כ'תופעה' שעד כה לא הבנו ולא הקדשנו לה כל מחשבה. למדנו לנתח את היחסים שבינינו, שאגב, היו מלאי הרמוניה גם קודם לכן, ולתת להם משקל באמצעות שבעת הפרקים באימון הרגשי. דרור ואפרת היו ממש נפלאים ביחסם ובשקדנותם להעניק לנו את המירב(תמר ואלי, ינואר 2014).
 
"דרור הוא אחד מאנשי המקצוע הייחודיים שפגשתי. אין אף אחד שדומה לו בנוף המקצועי שלנו. הוא חושב בצורה מיוחדת ופוריה. אני משוכנע שהסדנה שהוא מציע תהיה חוויה מגרה ומעשירה, שתתן למשתתפים נקודת מבט חדשה" (פרופ` חיים עומר, אוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספרים `שיקום הסמכות ההורית`, `השטן שבינינו`. `פחדים של ילדים` ועוד). 
 
 
"סדנת האימון הרגשי עם דרור ואפרת גרין היתה מתנה יפה שהענקנו לעצמנו אחרי 30 שנים של זוגיות. דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה" (ברכה ועידו, מאי 2013). 
 
"חזרתי עם ארגז כלים ותחושת יכולת - מרגישה שקיבלתי 'חדר כושר לאימון רגשי'. משפרת את ניהול הזמן , מזהה את המקום הבטוח וקשובה יותר לקול הרגשי. אני ממליצה בחום לכולם. זו חוויה אחרת ומעצימה" (שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אמנויות). 
 
"שבוע של התרגשות והנאה, בצד חוויות חדשות של פעם בחיים (ואולי נחזור לפעם שניה)" (סמדר אברהמי). 
 
"מה שהדהים אותי, זו הפשטות והדרך שנראית הגיונית ומעשית להשיג איכות חיים טובה יותר בכל רמה" (אורי כרמל, חיפה). 
 
"באמצעות שיטת האימון הרגשי, והניואנסים האישיים היחודיים של זוג נפלא זה, התאפשר לנו לחוש ב'מקום בטוח'. התאפשרה תנועה מעגלית בין עולמנו לעולמם לעולמנו. זכינו להיחשף לפן האישי, הזוגי והמשפחתי של דרור ואפרת, בכנות בלתי-רגילה, בדרך היוצרת הדהוד אינדיבידואלי, בינאישי, קבוצתי, ואולי אף קוסמי" (מיכל שמש, פסיכולוגית). 
 
"השהות שלי במהלך כל השבוע, במקום נעים ובטוח, בכפר קטן בבולגריה, לא רחוק מנהר ויער, היתה חוויה נפלאה אשר ניתקה אותי מעומס חיי היומיום שלי ועטפה אותי באהבה, בנדיבות וברוגע" (מלכה). 
 
"דרור ואפרת הם מנטורים רגישים וחמים. הם אירחו אותנו בלב רחב ושיתפו אותנו בחייהם המיוחדים בכפר הבולגרי. אני ממליצה על ההיכרות עם דרור ואפרת, שהינם אנשים מיוחדים במינם, מעוררי השראה ואהבה" (אסתר גילת, יוצרת ופסיכולוגית קלינית). 
 
"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת(דנה ואביה). 
 
"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012). 

Bookmark and Share


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.