415. מוריס וינטשבסקי: שלוש אחיות

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 414, שנה תשיעית, מאי 2015

מוריס וינטשבסקי (1856-1933) נולד בליטא וחי בניו-יורק. הוא היה מראשוני המשוררים הסוציאליסטים ביידיש, והיה חבר באיגוד הפועלים הקומוניסטי של מארכס ואנגלס בלונדון. כשהיה בן עשרים-ואחת ערך את הירחון הסוציאליסטי 'אסיפת חכמים'. בארצות-הברית הקים את השבועון הסוציאליסטי 'דער אמת', השתתף בהקמת העיתון 'דער פארווערטס' והירחון לספרות 'די צוּקוּנפט'. 

את שירו של וינטשבסקי מצאתי בקובץ 'מבחר שירת יידיש' שערך ותרגם משה בסוק (הוצאת 'הקיבוץ המאוחד' ו'ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל', 1963). 

מה שמשך אותי לקרוא את השיר הזה היה השורה הראשונה שבה מוזכרת עיר באנגליה, "לֶסְטֶר זֶה שְׁמָהּ". לאזכור העיר לסטר אין, לכאורה, כל משמעות בשיר, אבל כשם שהיא עוררה בי באופן אסוציאטיבי את הגעגועים לאנגליה, נראה כאילו גם וינטשבסקי נזכר בה כאסוציאציה לכיכר לסטר הידועה בלונדון, שבה מתרחשת הסצינה הקטנה אותה הוא מתאר בשירו. 

אבל מאחורי מה שנראה כאסוציאציה אגבית מסתתר המסר המרכזי של השיר, המבטא את תפיסת עולמו החברתית של וינטשבסקי, המתבטאת באמפתיה שבאמצעותה הוא מתבונן בשלוש האחיות. 

העיר האנגלית לסטר, שהיא אחת הערים העתיקות באנגליה, מתאפיינת ברב-תרבותיות שלה. כשליש מתושבי העיר הם ממוצא הודי ופקיסטני, ויש בה גם תושבים ממוצא אפריקני, קריבי, סיני ועוד. יש בה מסגדים רבים, מקדשים הינדים וסיקיים, ועל שמה נקראת כיכר לסטר הידועה בלונדון. 

הכיכר נקראת על שם הרוזן מלסטר, שהקרקע היתה שייכת לו ובה הקים את אחוזתו בשעת 1635, והמלך חייב אותו להקצות בה שטח פתוח לשימושם של כל תושבי האזור. החל מסוף המאה השמונה-עשרה הפכה הכיכר לאזור בילוי מרכזי בלונדון, שלא השתנה עד היום. בכיכר יש בתי-קולנוע, תיאטראות, מועדונים ובתי קזינו, ובה ניתן לרכוש כרטיסים מוזלים לתיאטרון הלונדוני. 

וינטשבסקי מניח שכולנו מכירים את הכיכר ההומה בני-אדם היוצאים לבלות, בבגדיהם הטובים, בבתי-השעשועים הידועים, והוא מתאר את עולם הצללים שמאחורי האורות הזוהרים, את סיפורן העלוב של "שָׁלשׁ אֲחָיוֹת". כדי שלא נטעה, חלילה, ונחשוב שהאחיות הן חלק מציבור החוגגים בכיכר, ממהר המשורר להדגיש את הניגוד שבין הכיכר הרועשת תמיד בנגני הרחוב, בקולות הצהלה ובחבורות המפטפטות לבין שלוש האחיות ה"נִצָּבוֹת שָׁם יוֹם־יוֹם", כלומר לא כבילוי חד-פעמי, "בִּדְּמָמָה", במעין אי של שקט המבודד אותם מן הרעש שבכיכר. הבית הראשון מסתיים בניגוד נוסף, המסביר את אי-השייכות של שלוש האחיות לכיכר. שלא כמו שאר בני-האדם, הבאים בחבורות לבלות בכיכר, לשלוש האחיות "אֵין־מַכָּר". 

עכשיו, לאחר שקראנו את הבית הראשון, אנחנו יכולים להבין מדוע פתח וינטשבסקי את השיר באזכור העיר לסטר, שעד היום משמשת כמודל לעיר רב-תרבותית, המציעה שילוב השונה כל-כך מן התרבות האנגלית המעמדית, שנגדה יצאו מרקס ואנגלס, והמנוגדת לתפיסת-העולם הסוציאליסטית של המשורר. 

הבדידות של שלוש האחיות, והניכור שלהן מן הסביבה, בכיכר הנקראת על שם העיר המציעה שילוב חברתי, מוצגת כאן לא כסיפור אנושי מעורר אמפתיה אלא כסמל לתוצאות המחרידות של הקפיטליזם ושל ההיררכיה שהוא יוצר. 

בבית השני מציג בפנינו את שלוש האחיות, אך לא מתאר את המאפיינים האישיים שלהן, אלא את מקצוען: "הַצְּעִירָה פְּרָחִים הִיא מוֹכְרָה", ואנחנו מדמיינים את מוכרת הפרחים הקטנה והעצובה. לא קשה לנו לדמות בעיני רוחנו את מה מוכרת השניה, "שְׂרוֹכֵי־מִנְעָלִים - הַשֵּׁנִית". על מקצועה של השלישית מרמז המשורר תחילה באמצעות שעת עבודתה: "בַּחֲצוֹת מִשְׂתָּרְכָה הַבְּכִירָה". גם המלה "מִשְׂתָּרְכָה", שפירושה להתנהל בכבדות, מרמזת לנו על ניסיון לדחות את הקץ. וכדי למנוע כל ספק הוא מציין את העובדות היבשות: "אֶת גּוּפָהּ זוֹ תִּתֵּן לַקּוֹנִים". 

בבית השלישי מתאר המשורר את האמפתיה של האחיות למעשיה של אחותן. אמפתיה היא היכולת לחוש בתחושת הגוף של הזולת באמצעות התבוננות, וכך עושות האחיות: "מַבִּיטוֹת הַצְּעִירוֹת בָּאָחוֹת". בדרך עקיפה גורם המשורר גם לנו להתבונן באחות הזונה דרך עיני אחיותיה, והוא ממהר לנזוף בנו, או בחברה הבורגנית השבעה שאותה אנחנו מייצגים, על הבוז שאולי עולה במחשבותינו: "לֹא אֵיבָה, לֹא אָלָה בְּקוֹלָן". 

כאן מבטא וינטשבסקי את הביקורת שלו על הקפיטליזם והבורגנות, ואולי גם עלינו, הקוראים: "הֵן בָּזוֹת הַשָּׁלשׁ, נִדָּחוֹת, לָרְחוֹב, וְלָעִיר, לָעוֹלָם". זו אולי תמצית המחאה החברתית החוזרת שוב ושוב, ללא הצלחה, ומנסה למחות על ההיררכיה המדכאה את המעמדות העובדים, המוכרים את גופם ואת רגשותיהם ונרמסים תחת מגפי ההון-שלטון. 

בבית הרביעי מתייחס המשורר אל שתי האחיות הצעירות כאל גוזלים נטושים. "אַךְ בְּשׁוּב הַקְּטַנּוֹת אֶל הַקֵּן", הוא כותב, ובחמלה מתאר את המקום הבטוח העלוב שלהן, אותו הן מכנות "בַּיִת שֶׁלָּנוּ". 

והוא מסיים בתיאור עצוב של הנערות הבוכות: "עַל שְׂרוֹךְ וְעַל פָּרַח שְׁתֵּיהֶן מוֹרִידוֹת, אֵין־רוֹאִים, הַדְּמָעוֹת". אבל הדמעות אינן דמעותיהן של האחיות, אלא דמעותיו של המשורר, המתאר את הטרגדיה האנושית הזו, שהיא פועל יוצא של התרבות שבה אנו חיים מאז המהפכה התעשייתית ועד היום, ואולי אלו דמעותינו שלנו, שגם כמאה שנים מאוחר יותר רואים את העוני והניוול סביבנו, ונדמה לנו שזה צו הגורל. 

בשעה שאני קורא את השיר העצוב הזה, ואת המסר החד שלו, אני תוהה אם וינטשבסקי הכיר את המחזה של צ'כוב, 'שלוש אחיות', שגם הוא מתאר את גורלן הטרגי של שלוש אחיות, ואשר הוצג על הבמה באותם ימים, בבימויו של הבמאי הדגול סטניסלבסקי, שגם גילם את דמותו של וירשינין. גם צ'כוב מאפשר לנו לבחון את טבע האדם, ומבטא באמצעות וירשינין תפיסת עולם סוציאליסטית: 

"לפנים היתה האנושות מטופלת במלחמות, במלאותה את כל הווייתה במערכות-קרב, פשיטות, נצחונות, עכשיו כל זה חלף ואיננו והניח אחריו חלל עצום וריק, שלפי שעה אין במה למלאותו; האנושות מחפשת בלהט-נפש וכמובן תמצא. אח, מי יתן ויהיה זה בהקדם! אילו, יודעת היא, צירפו לאהבת-העבודה את ההשכלה, ולהשכלה את אהבת-העבודה." (מתוך 'שלוש אחיות' בתרגומו של אברהם שלונסקי, הוצאת 'עם עובד', 1989). 

אינני יכול שלא להיזכר גם בסיפור הנפלא של עגנון, 'שלוש אחיות', שנכתב מאוחר יותר (1937), וגם הוא מספר את סיפורן הטרגי של שלוש אחיות שעסקו בתפירה מבוקר ועד לילה, סיפור המסתיים באכזבה גדולה. גם עגנון מבטא בסיפור הזה מסר סוציאליסטי חריף, ואולי לכן הקדיש את הסיפור לברל כצנלסון. 

אנחנו רחוקים מאוד מן הכיכרות ההומות ומהמולת החיים בעולם הצרכני, ואת הסופרמרקטים אנחנו מחליפים בגינה המצמיחה לנו את הירקות בקיץ ומספקת לנו פירות רבים. זה פרי עבודתה של אפרת, ומן האדמה כבר מבצבצים חסה וכרוב, בצל ועגבניות, שעועית ושום ומלפפונים:

גם הוורדים שלי נהנים מגשמי הקיץ,  

בהליכת הבוקר האקציה צובעת את צידי הדרכים, 

ואנחנו מתבשמים מריחה. 

אני מתבשם ומתענג כשאנדה ויונתן מנגנים יחד את הפנטסיה לפסנתר של שוברט, 

או כשאני מביט במוריה הרץ בשמחה בחצר. 

עם סוף האביב החצר שבה להיות מרכז חיינו, 

ומקום נעים למפגש משפחתי. 

בהליכת הבוקר אנחנו פוגשים את שלושת עצי הדובדבן, המתחילים להבשיל,  

וגם הדובדבנים שבחצר הולכים ותופחים. 

שעת השקיעה הולכת ומתאחרת, ונעים לסיים את היום בקרם מסקרפונה שלמדתי להכין, 

ולעטוף בו תות טרי ועוגה שמאיה ואנדה הכינו. 

ואנחנו מסיימים את היום בסיפור.  

שבת שלום,

דרור