423. הנרי בארליין: עצי דובדבן

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 423, שנה תשיעית, יולי 2015

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


העיירה הקטנה היי-און-וויי (Hay on Wye) בוויילס שבמערב אנגליה היא ממלכה קטנה של ספרים, ויש בה יותר משלושים חנויות של ספרים משומשים, מכל הסוגים והמינים.

יש בה חנויות גדולות, השוכנות בבניינים עתיקים עמוסים בספרים, ויש בה גם 'חנויות אמון' קטנות, שהן דוכני ספרים המוצבים בחוץ, וכל עובר אורח יכול לבחור לו ספר ולהשאיר את התשלום בקופה קטנה התלויה על הקיר. 

הוגה הרעיון היה ריצ'ארד בות', שנולד בהיי בשנת 1938. בשנת 1962 הוא פתח חנות ספרים בתחנת כיבוי-האש הישנה. כשהחנות הצליחה הוא פתח חנות גדולה שהצליחה מאוד, ובשנת 1971 קנה את הטירה הגדולה של היי והפך אותה לחנות ספרים. באחד באפריל, 1977, הוא הכריז על היי כממלכה עצמאית והכתיר את עצמו כמלך. בזכות הסיפור והפרסום הפכה היי למרכז בינלאומי לספרים משומשים, ומשערים שמלאי הספרים בחנויות עולה על עשרה מיליון עותקים. 

אני אוהב ספרים, וגם בבית אני מוקף באלפי ספרים היוצרים את תחושת המקום הבטוח שלי. אין זה פלא שאני אוהב במיוחד את היי-און-וויי, וביקרתי שם פעמים רבות. לאחרונה ביקרתי שם שוב, לאחר כעשרים שנות היעדרות, וקצת חששתי. אני אוהב ספרים. אני אוהב לגעת בהם ולהריח אותם. במהלך חיי כתבתי עשרות ספרים, וגם הייתי מומחה לעיצוב ולהפקת ספרים, ולילות שלמים עמדתי ליד מכונות הדפוס כשהדפסתי את הספרים שהוצאתי לאור. אבל בשנים האחרונות אני ממעיט להדפיס את הספרים שאני כותב או מוציא לאור, ואני קורא ספרים רק במכשיר הקינדל שלי. 

משהו השתנה בהיי-און-וויי. מספר החנויות הצטמצם, והן נקיות ומסודרות יותר ממה שזכרתי. כשם שבכל שבוע אני מוצא בין מדפי הספרים שלי, באופן מקרי, שיר שאוכל להתבונן בו ולכתוב עליו, החלטתי לבחור בין מדפי השירה באחת החנויות ספר באופן מקרי, וכך מצאתי את ספרו של הנרי בארליין (1875-1960), שנולד באחד באפריל, היום בו ריצ'ארד בות' הכריז על עצמו כמלך עיירת הספרים. בארליין חיבר ספרים רבים ובהם כתב על ההיסטוריה של יוגוסלביה, על השירה הערבית ועל המשורר הסורי העיוור אבו אל-אללה. 

הספר 'חרוזים על השדים הכחולים' (Rimes of the Diables Bleus) יצא לאור בשנת 1917. הוא הודפס בכריכה קשה, והיה עלי להפריד בסכין בין הדפים שלא נחתכו בזמן הכריכה. 

'השדים הכחולים', או 'ציידי האלפים', היו יחידה עילית של חיל הרגלים הצרפתי שהוקמה בסוף המאה התשע-עשרה. במלחמת-העולם הראשונה שירת בארליין ביחידה מיוחדת, שסיפקה לצבא הצרפתי אמבולנסים לפינוי הפצועים הרבים משדות-הקרב. בארליין, שסופח ליחידת 'השדים הכחולים', סיפר בהקדמה לספר על פינוי של עשרות אלפי פצועים. 

בספרות האנגלית יש מקום מרכזי לחוויות מלחמת-העולם הראשונה, שבה נהרגו יותר משבע-מאות אלף חיילים בריטים ומיליונים נפצעו. אנחנו ממהרים לשכוח את המתים, כפי שאנחנו ממהרים לשכוח את המשוררים ואת שאר היוצרים. קשה יותר לשכוח את הפצועים והנכים, הממשיכים לחיות בינינו, ועוד יותר קשה לשכוח את הטראומה. 

הנרי בארליין מתאר בספרו, מבלי להזכיר זאת במפורש, את הטראומה של מי שחווה את אימת-המוות חסרת-הפשר, והיה עד למותם ולפציעתם של אלפי חיילים, אנגלים וצרפתים. בשיריו הוא תוהה על ההיגיון שבמלחמה, ועל האפשרות לשוב לחיי היומיום שלאחר המלחמה. 

בשיר 'עצי הדובדבן' הוא מתאר את "הָעֶצֶב הֶעָמֹק" של נפגעי הטראומה, העצב שלא עוזב את מי שהיה עד לחרדת-המוות הגדולה ולקלות שבה ניתן למחות חיי בני-אדם מעל פני-האדמה. כהלום-קרב אני מכיר מניסיוני את חוסר היכולת להכיל את הטראומה, ולשאת בעצב הנורא הזה. גם אני מרבה לכתוב על עצי הדובדבן, כדי להשכיח מעצמי את כאב האובדן. 

זו הסיבה שהנרי בארליין אינו מתאר את המוות, את הפצועים ואת הטירוף של המלחמה, אלא מאפשר לנו, הקוראים, לחוש בעצמנו בעצב שמאחורי המלים. אבל מאחורי המלים "בְּמֶצֶרַל הָעִיר" מסתתרת היסטוריה כאובה. היישוב מצרל היה קיים עוד במאה התשיעית לספירה, אך רק בשנת 1908 הפך לעיר. אבל שבע שנים לאחר מכן, בשנת 1915, הפכה העיר החדשה לשדה-קרב, ונצחונם של הצרפתים בקרב עם הגרמנים השפיע על הכרעת המערכה כולה. במהלך הקרב הפכה העיר לתל-חורבות, והיא נבנתה מחדש לאחר הסכם הפסקת-האש. 

המשורר נמנע מלתאר את הקרב, את ההרס ואת החורבן והמוות, אך כל מי שמכיר את תולדותיה של העיר אינו מאפשר לתיאור הרגוע של "עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן נָעִים, נָעִים בָּרוּחַ כָּל הַזְּמַן" להטעות אותו. 

בבית השני הופך תיאור הטבע לתיאור של התנהגות אנושית, והעצים "מְרַקְּדִים, קָדִים קִדָּה תַּמָּה". רק עכשיו, כאשר אנחנו מתבוננים בטבע האנושי, יכול המשורר להסביר את פשר ריקודם של העצים: "הֲרֵי צָרְפַת זָכְתָה בָּהֶם בַּמִּלְחָמָה". 

אבל העצים אינם מרקדים באולם ריקודים. כבני-אדם הם רוקדים על הדם. לכן "הָעֶצֶב הֶעָמֹק כְּלָל לֹא נִכַּר בָּהֶם כְּשֶׁהֵם חוֹשְׁבִים עַל הַטְּמוּנִים בָּאֲדָמָה". זהו סיום ציני וביקורתי, וגם כאוב מאוד, לשיר שנפתח בתמונת טבע שקטה ונעימה לכאורה. זהו ביטוי של כעס המאפיין הלומי-קרב רבים, המתקשים להבין איך החיים יכולים להימשך לאחר הטראומה הבלתי-נסבלת. הכעס הזה מבטא גם את תחושת האשמה שלנו, הלומי-הקרב, על שנותרנו בחיים, בשעה שאחרים איבדו את חייהם. 

האם זה מקרה, שבחירה מקרית בספר ישן בחנות ספרים משומשים בעיירה רחוקה הפגישה אותי עם משורר נידח ונשכח, שכותב על נושאים הקרובים ללבי? אינני חושב. אני מאמין שכל ספר שנפתח במקרה יזמן לנו טקסט שיעורר בנו אמפתיה ורגשות, ויאפשר לנו לגלות עוד זווית התבוננות בעולם הסובב אותנו. את זה אני עושה מדי שבוע בשיר שאני שולח לכם. 

גם אצלנו ענפי הדובדבן נעים ברוח הקלה, 

 

ובימים של סוף הקטיף אנחנו אוספים את האשכולות האחרונים,  

 

מגלענים אותם, כדי לייבש אותם לימות החורף, 

 

ואת מה שנותר מאדים בסיר מיוחד, 

כדי להכין מיץ דובדבנים. 

זה גם הזמן לקטוף את השעועית, 

 

לקצץ ולחתוך,  

 

למלא צנצנות ולבשל אותן במעגל האבנים שלנו, 

 

כדי לעקר אותן ולשמר אותן לימות החורף הקרים.  

 

גם הילדים נעים במעגלים,  

 

ומלהטטים על החד-אופן. 

 

הקיץ מביא אלינו את 'מעגל הנשים' הראשון (השני יחל בשבוע הבא), ואנחנו פוגשים את סופקה, שמכינה את מעגל בצק הבניצה שלה, 

 

https://www.youtube.com/watch?v=tf57YWtH3OA

וכולנו טועמים ממעדניה.  

 

אנחנו פוגשים גם את סווה, שטווה צמר מתלתלי הכבשים שלה,  

 

https://www.youtube.com/watch?v=Rbp6_gTZJZk

ומכינה גבינה נהדרת מחלב העזים שלה.   

 

כולן מכינות עם אפרת את מעגל הסושי הטעים שלה, 

 

ומכינות בסטודיו של אפרת מעגלי כלים המשתלבים זה בזה. 

 

עכשיו, בין סדנה לסדנה, יש לנו מעגלי אורחים,  

 

ביום ובערב, 

 

ובלילה המעגלים מוארים באור חדש.  

 

בבית אנחנו חוזרים אל מעגלי הספרים,  

 

המקיפים אותנו,  

 

והולכים לישון מתחת למעגלי הכוכבים. 

 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

 

 

מעגל נשים

טעימה מעולם אחר

בהנחיית אפרת ודרור גרין

 מועדים חדשים לתקופת החגים

4-11 בספטמבר, 2015 (נותרו 3 מקומות)

18-25 בספטמבר, 2015 (נותרו 3 מקומות)

29 בספטמבר - 6 באוקטובר, 2015

שבוע של כיף בבולגריה, בכפר קטן וקסום, בין עצי הדובדבן והתפוח, ליד הנהר. 

בואו לנוח, לבלות, לגלות ולהתגלות דרך העבודה בחומר על האובניים ובידיים. נקשיב לחומר, נדבר ונצחק, נספר ונקשיב. נטייל ליד הנהר ובהרים. 

נפגוש את אנשי הכפר, נתבונן ונלמד גם מהם על העושר שבפשטות ועל החיים הנעים סביב עונות השנה תוך כדי עבודת האדמה. 

בשש השנים האחרונות אני חיה עם דרור וארבעת ילדינו בכפר דבורישטה בבולגריה. ניפגש גם עם דרור, שיספר לנו על האימון הרגשי ועל הדרך ליצור ולחיות בעולם טוב יותר. 

מדי יום ניפגש בביתנו בכפר, ומשם נצא בכל בוקר ליום של כיף שבו נפגוש את עצמנו, את אנשי הכפר, את המנהגים המקומיים ואת מלאכות היד בהן עוסקים אנשי המקום. 

"שבעה ימים בצל משפחה מקסימה בבולגריה בכפר שבו החיים נעצרו לטובת האדם, הטבע והחי, בסדנת אימון רגשי וקרמיקה - הלב עדיין שם" (מירה צוקרמן). 

מה נעשה?

נשב סביב השולחן בסטודיו שלי, נלוש וניצור בחומר.

נשב ליד האובניים וניתן להם לעזור לנו ליצור ולמצוא את המרכז שלנו.

נגלה ונאמן את היכולת שלנו לאהוב ולקבל את עצמנו ואת מי שסביבנו דרך הקשבה ונתינה.

נבשל ונאכל אוכל צמחוני, טעים ובריא. 

נסתובב בשוק האיכרים ובחנויות יד שניה בעיר הקרובה. נוכל לטבול במעינות החמים, ולטייל ליד הנחל בנוף עוצר נשימה. ובעיקר נהנה פשוט להיות ולגלות כמה יופי יש בנו ובעולם ואיך אפשר בעזרת תרגול וכלים פשוטים לעשות את החיים ואת היומיום הרבה יותר נעימים וזורמים.

 

"זו חוויה מעצימה ומחבקת. שני בני זוג משלימים באישיותם ובמקצועיותם תובנות של ידע ורגישות עצומה. כשהם מעטירים שפע של נדיבות, חום אנושי, רגישות עצומה ואהבה" (רוחלה זיו). 

איך, מתי וכמה

כל זאת במרחק של שעתיים וחצי טיסה ועוד שעה וחצי נסיעה בנופים מקסימים. 

אתן מוזמנות להצטרף לשבוע של כיף, 'לנשים בלבד' (קבוצה של 6 משתתפות). 

המחיר כולל את הסדנה, הסעות ואירוח מלא. 

750 יורו לאשה בחדר זוגי, במלון מקסים ומיוחד בכפר ליד קיוסטנדיל.

850 יורו לאשה בחדר לבד, במלון מקסים ומיוחד בכפר ליד קיוסטנדיל.

המחיר אינו כולל את הטיסה.

אפשר לטוס לסופיה, בירת בולגריה, בחברת אל-על או בחברת Wizzair הזולה יותר. 

אפשר גם לתאם מועד לקבוצה שתתארגן לשם כך, בזמן המתאים לכן. 

לפרטים ולהרשמה כתבו אלי: greenefrat@gmail.com

או התקשרו למספר הטלפון הישראלי שלנו: 073-2248404 

אפרת גרין 

בת קיבוץ רמת-יוחנן, 1969, מתגוררת בכפר דבורישטה בבולגריה עם דרור וארבעת ילדיהם, הגדלים בחינוך ביתי בחיק הטבע. 

למדה מנהל עסקים ושיווק, ועסקה בהם מגיל צעיר בישראל ובעולם. טיילה ולמדה שפות ותרבויות. 

 

 
מאמנת אישית ועסקית. בסטודיו שלה לקדרות היא יוצרת כלים שימושיים ומשחקים, מלמדת, מדריכה ומאמנת למצוא את המקום הבטוח דרך החומר.

נולד בירושלים, 1954, מתגורר בכפר דבורישטה שבבולגריה עם אפרת וארבעת ילדיהם. ניהל את 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' ולימד פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בבתי-ספר לפסיכותרפיה. 

פיתח את גישת 'האימון הרגשי' ומנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה.  

ד"ר לפסיכותרפיה, מוסיקאי, סופר ומאייר. חיבר יותר מארבעים ספרים לילדים, למבוגרים ובתחום המקצועי, וביניהם: 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש''פסיכותרפיה ממבט אחר', ו'פרויד נגד דורה'. הספר 'אימון רגשי' יצא לאור בשנת 2011, ואת חלקו הראשון ניתן לקרוא באתר.


"ארוחות מפנקות, טיולים מהנים בחברת המשפחה, ובנוסף הסדנה המלמדת וההתנסות בחימר. אפרת ודרור הכירו לנו דרך חיים משלהם, ובין לבין הכרנו גם את ילדיהם המקסימים. שבוע של התרגשות והנאה, בצד חוויות חדשות של פעם בחיים" (סמדר אברהמי). 

 

"השהות שלי במהלך כל השבוע, במקום נעים ובטוח, בתוך החווה של משפחת גרין,  בכפר קטן בבולגריה, לא רחוק מנהר ויער, הייתה חוויה נפלאה אשר ניתקה אותי מעומס חיי היומיום שלי ועטפה אותי באהבה, בנדיבות וברוגע, מלווה כל העת בשמחת הילדים(מלכה). 

 

"זו לא רק התנסות בעוד גישה חדשה או נוספת אלא ממש אימון הפנמה, כל אלה התאפשרו בזכות המקצועיות והנדיבות של דרור ואפרת. עבורי זו הייתה חוויה מעצימה ומרגשת(שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אומנויות). 

 

"דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה. נפלא להתחיל את היום עם הציפורים והתרנגולות בטיול בטבע, להמשיך אותו עם סדנת אימון רגשי בסטודיו המחבק של דרור, להתמרכז על האובניים של אפרת הנדיבה, להכין ארוחה בריאה עם כל בני המשפחה המלבבת, לקנח בסדנה נוספת עם דרור, להאזין לנגינה בפסנתר של בני הבית ולהשתעשע עם הילדים(ברכה ועידו, מאי 2013). 

 

"זו היתה חוויה שלא נשכח, ואנו מקווים מאד שיתאפשר לנו לחזור בעתיד למשכן האהבה והשלווה שבנו דרור ואפרת בכפר הקטן בבולגריה(אלי ותמר). 
 
"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת, סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת(דנה ואביה). 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.