423. הנרי בארליין: עצי דובדבן

העיירה הקטנה היי-און-וויי (Hay on Wye) בוויילס שבמערב אנגליה היא ממלכה קטנה של ספרים, ויש בה יותר משלושים חנויות של ספרים משומשים, מכל הסוגים והמינים.

יש בה חנויות גדולות, השוכנות בבניינים עתיקים עמוסים בספרים, ויש בה גם 'חנויות אמון' קטנות, שהן דוכני ספרים המוצבים בחוץ, וכל עובר אורח יכול לבחור לו ספר ולהשאיר את התשלום בקופה קטנה התלויה על הקיר. 

הוגה הרעיון היה ריצ'ארד בות', שנולד בהיי בשנת 1938. בשנת 1962 הוא פתח חנות ספרים בתחנת כיבוי-האש הישנה. כשהחנות הצליחה הוא פתח חנות גדולה שהצליחה מאוד, ובשנת 1971 קנה את הטירה הגדולה של היי והפך אותה לחנות ספרים. באחד באפריל, 1977, הוא הכריז על היי כממלכה עצמאית והכתיר את עצמו כמלך. בזכות הסיפור והפרסום הפכה היי למרכז בינלאומי לספרים משומשים, ומשערים שמלאי הספרים בחנויות עולה על עשרה מיליון עותקים. 

אני אוהב ספרים, וגם בבית אני מוקף באלפי ספרים היוצרים את תחושת המקום הבטוח שלי. אין זה פלא שאני אוהב במיוחד את היי-און-וויי, וביקרתי שם פעמים רבות. לאחרונה ביקרתי שם שוב, לאחר כעשרים שנות היעדרות, וקצת חששתי. אני אוהב ספרים. אני אוהב לגעת בהם ולהריח אותם. במהלך חיי כתבתי עשרות ספרים, וגם הייתי מומחה לעיצוב ולהפקת ספרים, ולילות שלמים עמדתי ליד מכונות הדפוס כשהדפסתי את הספרים שהוצאתי לאור. אבל בשנים האחרונות אני ממעיט להדפיס את הספרים שאני כותב או מוציא לאור, ואני קורא ספרים רק במכשיר הקינדל שלי. 

משהו השתנה בהיי-און-וויי. מספר החנויות הצטמצם, והן נקיות ומסודרות יותר ממה שזכרתי. כשם שבכל שבוע אני מוצא בין מדפי הספרים שלי, באופן מקרי, שיר שאוכל להתבונן בו ולכתוב עליו, החלטתי לבחור בין מדפי השירה באחת החנויות ספר באופן מקרי, וכך מצאתי את ספרו של הנרי בארליין (1875-1960), שנולד באחד באפריל, היום בו ריצ'ארד בות' הכריז על עצמו כמלך עיירת הספרים. בארליין חיבר ספרים רבים ובהם כתב על ההיסטוריה של יוגוסלביה, על השירה הערבית ועל המשורר הסורי העיוור אבו אל-אללה. 

הספר 'חרוזים על השדים הכחולים' (Rimes of the Diables Bleus) יצא לאור בשנת 1917. הוא הודפס בכריכה קשה, והיה עלי להפריד בסכין בין הדפים שלא נחתכו בזמן הכריכה. 

'השדים הכחולים', או 'ציידי האלפים', היו יחידה עילית של חיל הרגלים הצרפתי שהוקמה בסוף המאה התשע-עשרה. במלחמת-העולם הראשונה שירת בארליין ביחידה מיוחדת, שסיפקה לצבא הצרפתי אמבולנסים לפינוי הפצועים הרבים משדות-הקרב. בארליין, שסופח ליחידת 'השדים הכחולים', סיפר בהקדמה לספר על פינוי של עשרות אלפי פצועים. 

בספרות האנגלית יש מקום מרכזי לחוויות מלחמת-העולם הראשונה, שבה נהרגו יותר משבע-מאות אלף חיילים בריטים ומיליונים נפצעו. אנחנו ממהרים לשכוח את המתים, כפי שאנחנו ממהרים לשכוח את המשוררים ואת שאר היוצרים. קשה יותר לשכוח את הפצועים והנכים, הממשיכים לחיות בינינו, ועוד יותר קשה לשכוח את הטראומה. 

הנרי בארליין מתאר בספרו, מבלי להזכיר זאת במפורש, את הטראומה של מי שחווה את אימת-המוות חסרת-הפשר, והיה עד למותם ולפציעתם של אלפי חיילים, אנגלים וצרפתים. בשיריו הוא תוהה על ההיגיון שבמלחמה, ועל האפשרות לשוב לחיי היומיום שלאחר המלחמה. 

בשיר 'עצי הדובדבן' הוא מתאר את "הָעֶצֶב הֶעָמֹק" של נפגעי הטראומה, העצב שלא עוזב את מי שהיה עד לחרדת-המוות הגדולה ולקלות שבה ניתן למחות חיי בני-אדם מעל פני-האדמה. כהלום-קרב אני מכיר מניסיוני את חוסר היכולת להכיל את הטראומה, ולשאת בעצב הנורא הזה. גם אני מרבה לכתוב על עצי הדובדבן, כדי להשכיח מעצמי את כאב האובדן. 

זו הסיבה שהנרי בארליין אינו מתאר את המוות, את הפצועים ואת הטירוף של המלחמה, אלא מאפשר לנו, הקוראים, לחוש בעצמנו בעצב שמאחורי המלים. אבל מאחורי המלים "בְּמֶצֶרַל הָעִיר" מסתתרת היסטוריה כאובה. היישוב מצרל היה קיים עוד במאה התשיעית לספירה, אך רק בשנת 1908 הפך לעיר. אבל שבע שנים לאחר מכן, בשנת 1915, הפכה העיר החדשה לשדה-קרב, ונצחונם של הצרפתים בקרב עם הגרמנים השפיע על הכרעת המערכה כולה. במהלך הקרב הפכה העיר לתל-חורבות, והיא נבנתה מחדש לאחר הסכם הפסקת-האש. 

המשורר נמנע מלתאר את הקרב, את ההרס ואת החורבן והמוות, אך כל מי שמכיר את תולדותיה של העיר אינו מאפשר לתיאור הרגוע של "עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן נָעִים, נָעִים בָּרוּחַ כָּל הַזְּמַן" להטעות אותו. 

בבית השני הופך תיאור הטבע לתיאור של התנהגות אנושית, והעצים "מְרַקְּדִים, קָדִים קִדָּה תַּמָּה". רק עכשיו, כאשר אנחנו מתבוננים בטבע האנושי, יכול המשורר להסביר את פשר ריקודם של העצים: "הֲרֵי צָרְפַת זָכְתָה בָּהֶם בַּמִּלְחָמָה". 

אבל העצים אינם מרקדים באולם ריקודים. כבני-אדם הם רוקדים על הדם. לכן "הָעֶצֶב הֶעָמֹק כְּלָל לֹא נִכַּר בָּהֶם כְּשֶׁהֵם חוֹשְׁבִים עַל הַטְּמוּנִים בָּאֲדָמָה". זהו סיום ציני וביקורתי, וגם כאוב מאוד, לשיר שנפתח בתמונת טבע שקטה ונעימה לכאורה. זהו ביטוי של כעס המאפיין הלומי-קרב רבים, המתקשים להבין איך החיים יכולים להימשך לאחר הטראומה הבלתי-נסבלת. הכעס הזה מבטא גם את תחושת האשמה שלנו, הלומי-הקרב, על שנותרנו בחיים, בשעה שאחרים איבדו את חייהם. 

האם זה מקרה, שבחירה מקרית בספר ישן בחנות ספרים משומשים בעיירה רחוקה הפגישה אותי עם משורר נידח ונשכח, שכותב על נושאים הקרובים ללבי? אינני חושב. אני מאמין שכל ספר שנפתח במקרה יזמן לנו טקסט שיעורר בנו אמפתיה ורגשות, ויאפשר לנו לגלות עוד זווית התבוננות בעולם הסובב אותנו. את זה אני עושה מדי שבוע בשיר שאני שולח לכם. 

גם אצלנו ענפי הדובדבן נעים ברוח הקלה, 

ובימים של סוף הקטיף אנחנו אוספים את האשכולות האחרונים,  

מגלענים אותם, כדי לייבש אותם לימות החורף, 

ואת מה שנותר מאדים בסיר מיוחד, 

כדי להכין מיץ דובדבנים. 

זה גם הזמן לקטוף את השעועית, 

לקצץ ולחתוך,  

למלא צנצנות ולבשל אותן במעגל האבנים שלנו, 

כדי לעקר אותן ולשמר אותן לימות החורף הקרים.  

גם הילדים נעים במעגלים,  

ומלהטטים על החד-אופן. 

הקיץ מביא אלינו את 'מעגל הנשים' הראשון (השני יחל בשבוע הבא), ואנחנו פוגשים את סופקה, שמכינה את מעגל בצק הבניצה שלה, 

https://www.youtube.com/watch?v=tf57YWtH3OA

וכולנו טועמים ממעדניה.  

אנחנו פוגשים גם את סווה, שטווה צמר מתלתלי הכבשים שלה,  

https://www.youtube.com/watch?v=Rbp6_gTZJZk

ומכינה גבינה נהדרת מחלב העזים שלה.   

כולן מכינות עם אפרת את מעגל הסושי הטעים שלה, 

ומכינות בסטודיו של אפרת מעגלי כלים המשתלבים זה בזה. 

עכשיו, בין סדנה לסדנה, יש לנו מעגלי אורחים,  

ביום ובערב, 

ובלילה המעגלים מוארים באור חדש.  

בבית אנחנו חוזרים אל מעגלי הספרים,  

המקיפים אותנו,  

והולכים לישון מתחת למעגלי הכוכבים. 

שבת שלום,

דרור