445. רות נצר: אילו הייתי רואה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 445, שנה תשיעית, דצמבר 2015

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


לפני כחודש קראתי בספרה החדש של רות נצר, 'הגוף היחיד' (הוצאת 'ספרא', 2015), וכתבתי על השיר 'לכתוב'. עכשיו, כשרציתי להחזיר את הספר אל מדפי השירה, קראתי בו שוב, וגיליתי שהספר נותר על שולחני כדי שאשוב ואהרהר בשיר 'אילו הייתי רואה'. 

בשיר אחר מתוך הספר הזה, 'מה את רואה', כתבה רות על החיבור בינה לבין עולם הטבע: "אֶת עַצְמִי וּבְשָׂרִי אֲנִי רוֹאָה בַּיָּרֹק הַזֶּה". היא תיארה את המציאות כפולת-הפנים, שתחושות של ביטחון וחרדה מעורבות בה, וסיימה את השיר בשאלה ספקנית: "אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ, עוֹלָם, הַאִם אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי, עוֹלָם אָהוּב שָׂנוּא, עוֹלָם עָלוּב מְפֹאָר שֶׁלִּי?". 

השיר 'אילו הייתי רואה' זעזע אותי, משום שהוא אינו עוסק בשאלת הדרך שבה אנו מתבוננים במציאות, ובשאלה אם המציאות 'רואה' אותנו, אלא בשאלה המוסרית הנובעת מן ההכרה בכך שרוב הזמן איננו רואים את מה שמתרחש סביבנו. 

לא במקרא איננו רואים את מה שקורה סביבנו. המציאות מאיימת ומעוררת חרדה, וכדי שהחרדה לא תשתק אותנו אנחנו מתעלמים ממנה ככל האפשר ויוצרים לעצמנו באופן מלאכותי תחושה של מקום בטוח, כל עוד איננו נמצאים בסכנה מיידית. 

כשההתעלמות מן המציאות הלא נעימה הופכת להרגל היא מחלישה גם את היכולת האמפתית שלנו, ומסתירה מאיתנו את סבלם של האחרים. שחיקת האמפתיה הופכת אותנו לפסיביים ומשבשת גם את הקוד המוסרי הבסיסי ביותר שלנו, המוכר בשם 'חוק השומרוני הטוב'. 

מקורו חוק השומרוני הטוב בנצרות, והוא מחייב כל אדם לסייע למי שנמצא במצוקה ללא תנאי וללא תמורה. במדינות רבות באירופה ובארצות-הברית נוסף חוק השומרוני הטוב לספר החוקים, ובשנת 1998 נחקק בישראל חוק דומה (המבוסס על המצווה "לא תעמוד על דם רעך", ויקרא י"ו, ט"ז), המחייב הגשת עזרה לזולת, במיוחד כשהוא מצוי בסכנת חיים. 

בשיר 'אילו הייתי רואה' מתארת רות את ההתעלמות של כל אחד מאיתנו מחוק השומרוני הטוב, ומחוסר הנכונות שלנו לראות את סבלם של האחרים. "אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה הָיִיתִי עוֹזֶרֶת?", היא שואלת, ובעצם השאלה היא לוקחת אחריות לעצימת העיניים שמונעת ממנה לראות את כאבם ואת יסוריהם של אחרים. היא אינה מחפשת תירוץ שיחפה על ההימנעות. כשהיא שואלת, "הָיִיתִי חוֹבֶשֶׁת אֶת פִּצְעֵיהֶם בְּחֻלְצָתִי שֶׁאֶקְרַע לִרְצוּעוֹת בַּד לַחְסֹם אֶת הַדִּמּוּם שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק?" היא מזכירה לעצמה ולנו את האחריות המוסרית שלנו לסבלם של הסובבים אותנו, וכשהיא שואלת אם היתה "חוֹלֶקֶת אִתָּם אֶת לַחְמַם" היא מזכירה לנו שאין לנו זכות לשפע בעולם שיש בו אנשים רעבים. 

המוסר האנושי הוא ביטוי ליכולת האמפתית שלנו, המאפשרת לנו לחוש בגופנו את כאבו של הזולת. היכולת הזו היא הבסיס לקיומה של הציוויליזציה ולשיתוף הפעולה שמאפשר לנו לחיות יחד בעולם. התרבות האנוכית, התחרותית, הקפיטליסטית, מאפשרת לנו להתעלם מן המחויבות הקהילתית שלנו, להשתיק את היכולת האמפתית ולוותר על המוסר. 

בעולם כזה, כותבת רות, "הַאִם הָיִיתִי מְסֻגֶּלֶת לֶאֱכֹל, לִישֹׁן, אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה מָה שֶׁאֵינִי רוֹצָה לִרְאוֹת?" התשובה פשוטה. בעולם כזה, שבו אנחנו מעדיפים לחיות חיי שפע ונוחות על חשבון עבודה זולה שנעשית בארצות אחרות, ובעולם כזה, שבו אנחנו זוכים לחופש וזכויות, כשאחרים לידינו חסרי-זכויות, כולנו "יְרֵאִים מִפְּנֵי הַבַּלָּהָה, מַטְמִינִים רֹאשׁ מִפְּנֵי הָאַשְׁמָה". המציאות המוסרית שבה אנו חיים היא מציאות בלתי-נסבלת, ההופכת את כולנו אחראים לפשע. 

"אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה", כותבת רות, ומשאירה את השאלה פתוחה. אין תשובה לשאלה זו, משום שלבחירה המוסרית יש מחיר נורא, הכולל נידוי אישי וחברתי וגם סכנת חיים. אי-אפשר לראות, כותבת רות, משום שאם נפקח את עינינו בפני הזוועה הסובבת אותנו נחשף ל"שַׁלְהֶבֶת שׂוֹרֶפֶת עַיִן". זו, כמובן, מסקנה פסימית, טרגית, המניחה שמי שיפקח את עיניו (במובן המוסרי) יתעוור, ולכן גם הוא לא יוכל לראות את אותה מציאות ולנקוט בצעד מוסרי מתוך בחירה. 

השיר הזה זעזע אותי, משום שהוא נוגע בחולשה הגדולה ביותר שלי. אינני יכול שלא לראות. אני רואה איך החרדה הקיומית הטבעית הופכת אותנו, בני-האדם, למפלצות. אני רואה יום יום לנגד עיני את גופותיהם השרופות של מי שהרגתי במלחמה, אני רואה את תאוות הבצע הגוזלת ממיליארדי בני-אדם את לחמם ואת יכולתם להתפרנס בכבוד, אני רואה את מי שחי תחת כיבוש אכזר ואני רואה את העבדים בסדנאות-היזע במזרח שמייצרים את המוצרים הזולים שאנחנו קונים. אני זוכר את שני מיליון בני-האדם שברית-המועצות טבחה באפגניסטן ואת מאה אלף האזרחים שארצות-הברית טבחה בעיראק, ואני רואה מיליוני בני-האדם הבורחים מאפריקה כדי להציל את חייהם. 

השיר הזה מזעזע אותי עכשיו, משום שאני יודע מה מחיר הראיה. התרחקתי מן הארץ בה נולדתי משום שלא יכולתי להמשיך לראות את מה שמתחולל בה, אבל אינני יכול להתרחק מחוק השומרוני הטוב. הראיה כואבת, משום שלמרות כל מאמצי אינני יכול להיות השומרוני הטוב. אינני יכול להתרחק לגמרי מן הרוע והשחיתות, אינני יכול למנוע את כל הסבל בו אני פוגש ואינני יכול לחלוק עם אחרים בכל מה שיש לי. בצער גדול אני ממשיך, בצמצום, להשתמש בכסף, שהוא המכשיר העיקרי לשימור העבדות בת-זמננו, וככל שאצמצם את הצריכה תמיד ארכוש משהו שנוצר בסין, שהיא הגדולה בדיקטטורות שהיו מאז ומעולם. 

ה"שַׁלְהֶבֶת" המוסרית שרות נצר מעמידה בפני "שׂוֹרֶפֶת אֶת עֵינַי" וכופה עלי את הכאב הזה שמזכיר לי את חובת האמפתיה, את חוק השומרוני הטוב ואת הידיעה שאני אישית אחראי גם לשאר בני־האדם ולרווחתם. 

ה"שַׁלְהֶבֶת" המוסרית "שׂוֹרֶפֶת" ולעתים יש לה מחיר כבד. מדי פעם אני מצטער, כשאני נמנע מלבעור בשלהבת המוסרית, אבל אף פעם לא הצטערתי כשהאש הזו גרמה לי לוותר על חברים, על כסף או על כבוד.

האש הזו מושכת אותי, ומדי בוקר אני משתאה לקראתה כשאני צופה בה חודרת מבעד לאפלה, 

מבעירה את הנוף כולו, 

והופכת לאור. 

  

בלילות החורף אני מרותק לאש הבוערת בקמין, 

ואני מתמכר לאורם של נרות חנוכה. 

אבל בזמן שאני נהנה מאורם של הנרות, אינני שוכח שהנורים צומחים מתרמילים של רובה עוזי, 

בחנוכיה שאני עצמי יצרתי ממתכת בבית-הספר היסודי 'בית-הילד' בירושלים, במרכזיה למלאכה. אני אוהב את החנוכיה הזו, שמלווה אותי כל חיי, אך אינני גאה בתרבות שבתוכה היא צמחה. 

אני אוהב את כדורי האש, שהם בתי-אור עשויים חימר, 

פרי עבודתה של אפרת, בדרכם אל התנור. 

אני אוהב את אורה של המוסיקה, שממלאת את ביתנו, 

וממלאת את ילדינו, 

ואני אוהב את השמחה שממלאת אותם באור. 

בחורף האור הרך עוטף את בתי הכפר, 

ומאדים את הפלפלים התלויים לייבוש. 

באור החורפי יוצאים העזים למסע אכילה אחרון, לפני הימים הקפואים, 

ואנחנו פוגשים את ונטה שכנתנו בשדה שליד הבית. 

העץ הנשקף בחלוני מוקף באור ערפלי, קסום. 

הנוף העוטף את הכפר הופך לציור יפני, 

עטור עננים רכים, מסתוריים. 

את חג החנוכה מחליף עכשיו חג הכריסטמס המתקרב, 

וגם העץ שלנו, בחצר, מואר כולו. 

 שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

 

מעגלי שיתוף

שבעה ימים של סדנת אימון רגשי ומטבח קהילתי בכפר בולגרי קסום
החלה ההרשמה לשנת 2016

בהנחיית ד"ר דרור גרין

קצב החיים המהיר, האינטנסיבי והשוחק, והתרבות הקפיטליסטית ההיררכית והתחרותית שחקו את המפגש הבין-אישי והפכו אותנו לבודדים יותר. מעגלי השיתוף והמטבח הקהילתי מאפשר לנו לשוב ולהתחבר זה לזה, לתמוך זה בזה ולהרגיש בטוחים יותר בעולם המשתנה במהירות. 

מעגלי שיתוף וסיפור היו מאז ומתמיד מקום המפגש הטבעי לחיי משפחה וקהילה. הבישול המשותף מאפשר לנו לשתף זה את זה בתרבות שבה צמחנו, והאכילה המשותפת מאפשרת לנו לחלוק זה עם זה בחוויות היומיומיות שלנו, להכיר זה את זה טוב יותר ולשתף פעולה במימוש רעיונות וחלומות. 

סדנת מעגל שיתוף המטבח המשפחתי מאפשרת לנו לשוב ולפגוש זה את זה בעשיה משותפת, בבישול, באכילה, בטיול ובדיבור מלב אל לב. בסדנה נלמד להחזיר את המשפחה, קבוצת החברים או הקהילה הקטנה למרכז חיינו, כמקור תמיכה ואהבה. 

בעקבות הצלחת הסדנאות בשנת 2015 אנחנו מתחילים עכשיו את ההרשמה לשנת 2016. אתם יכולים להצטרף לסדנה קבוצתית, או ליזום קבוצה בזמן המתאים לכם. 

התרבות הצרכנית מציעה לנו 'מזון מהיר' וחיים מהירים ולחוצים, אוכל מעובד ושפע של ארוחות מוכנות ומסעדות, ומונעת מאיתנו את העונג וההתנסות המיוחדת במינה שבבישול המשותף. שפע המסעדות ודוכני המזון המהיר, והלחץ שבו אנו חיים, מונעים מאיתנו את היכולת לספר ולהקשיב בניחותא, וליצור רשת חברתית של ממש המאפשרת גם שיתוף פעולה. 

סדנת 'מעגל שיתוף שיתוף' היא הזדמנות מיוחדת במינה לחדש את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלנו בעשיה הבסיסית המענגת ביותר: סיפור, בישול ואכילה. במשך שבעה ימים ניפגש, נשתף זה את זה בסיפורי חיינו, נבשל ביחד, נטייל בכפר ובסביבתו, נלמד זה מזה ונלמד זה את זה ונחדש את היכולת לספר ולהקשיב, כדי לממש את יתרונות המטבח הקהילתי גם בחיינו, במשפחה ובקהילה בה אנו חיים. 

"שבעה ימים בצל משפחה מקסימה בבולגריה בכפר שבו החיים נעצרו לטובת האדם, הטבע והחי - הלב עדיין שם" (מירה צוקרמן). 

במהלך הסדנה נפגוש גם את שכנינו בכפר הבולגרי, נכיר את הבישול הבולגרי ונתבונן בחיי הכפר הקטן והקסום. 

הסדנה היא גם מפגש היכרות לכל מי שירצה להצטרף לתוכנית הדו-שנתית להכשרת מאמנים רגשיים ליזמות חברתית ולהקמת קהילות חדשות. 


שבעה ימים של מטבח קהילתי 

סדנת המטבח הקהילתי מתקיימת בכפר הבולגרי הקטן דבורישטה, בין עצי הפרי לגן-הירק, בחיק הטבע, והיא מיועדת לשישה משתתפים. 

כל אחד משבעת ימי המפגש יוקדש לאחת משבע המיומנויות הרגשיות, וליישום שלה בעבודת האימון הרגשי האישי והקבוצתי, כחלק מן ההתנסות במטבח הקהילתי והמשפחתי: נבשל ונאכל יחד את ארוחת-הבוקר, הצהרים והערב.  

את עבודת האימון הרגשי נשלב בהקמת המטבח הקהילתי והמשפחתי והפיכתו למצע לסיפור, להקשבה, ליצירה משותפת וליזמות קהילתית. 

הסדנה כוללת גם טיולים קצרים בנוף הכפרי היפה, והיכרות עם חיי הכפר הבולגרי ותושביו. 

"אני יוצאת מכאן חכמה יותר, בלב ובנפש, ולוקחת אתי דוגמא נהדרת להמשך" (עירית חכם). 

הסדנה מבוססת על הספר המקיף, 'אימון רגשי', שהוא מדריך מעשי לניהול רגשות. את הספר ניתן לרכוש רק באתר האינטרנט, ושם אפשר גם לקרוא את חלקו הראשון. בספר 'מקום בטוח' אפשר לקרוא על היישומים החברתיים של האימון הרגשי. מבוא לאימון הרגשי אפשר לקרוא בספר 'שיחות עם הנסיך הקטן'. 

אתם מוזמנים לקרוא את מכתבי משתתפי הסדנאות הקודמות. 


אימון רגשי 

מרגע היוולדנו אנחנו לומדים ומתפתחים. אנחנו לומדים ללכת, לדבר, ולאט לאט אנחנו רוכשים מיומנויות שונות המאפשרות לנו להיות עצמאיים. אבל איש מעולם לא לימד אותנו לעשות שימוש במיומנויות הרגשיות שלנו, שהן התוכנה המפעילה את מוחנו ומאפשרת לנו להתאים את עצמנו למציאות. 

האימון הרגשי הוא מתודה מהפכנית, המאפשרת לנו לזהות את שבע המיומנויות הרגשיות שלנו ולשפר אותן באופן קבוע באמצעות תרגול יומיומי. ד"ר דרור גרין, שפיתח את האימון הרגשי, יצר דרך-חיים המאפשרת לכל אחד לנהל את רגשותיו, לממש את יכולותיו וליצור קשרים המבוססים על סיפור והקשבה. האימון הרגשי הוא גם דרך לחידוש החיים הקהילתיים וליצירת רשת חברתית לא וירטואלית. 

הספר 'אימון רגשי' הוא מדריך מעשי לניהול רגשות, והוא מציע דרך פשוטה ויעילה לזיהוי ולשיפור יומיומי של שבע המיומנויות הרגשיות. 

"דרור הוא אחד מאנשי המקצוע הייחודיים שפגשתי. אין אף אחד שדומה לו בנוף המקצועי שלנו. הוא חושב בצורה מיוחדת ופוריה." (פרופ' חיים עומר, אוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספרים 'שיקום הסמכות ההורית', 'השטן שבינינו'. 'פחדים של ילדים' ועוד).  

אוטונומיה שיתופית 

האימון הרגשי מציע כלים לשיפור המיומנויות הרגשיות והחברתיות, והאוטונומיה השיתופית היא דרך להתמודדות חדשה עם הבדידות ועם חוסר האונים הכלכלי, דרך שאינה דורשת מהפיכה חברתית וניתן לממש אותה כבר עתה, בקבוצות קטנות. 

בתרבות המערבית באלפיים השנים האחרונות, ואשר באה לידי ביטוי בתפיסות קיצוניות כדוגמת הקומוניזם הטוטליטרי המשעבד את הפרט לקבוצה או הקפיטליזם והאינדיבידואליזם הקיצוני שחיסלו את חיי הקהילה. 

האוטונומיה השיתופית משלבת את היתרונות שבחיי שבט משפחתי או קהילה קטנה המספקת תמיכה ותחושה של מקום בטוח לחבריה, עם שמירה על האוטונומיה האישית של כל אחד מן החברים, המאפשרת לו להיות אחראי על חייו ולהתאים את עצמו בגמישות לעולם המשתנה במהירות במאה העשרים-ואחת. 

"זו חוויה מעצימה ומחבקת. שני בני זוג משלימים באישיותם ובמקצועיותם תובנות של ידע ורגישות עצומה. כשהם מעטירים שפע של נדיבות, חום אנושי, רגישות עצומה ואהבה" (רוחלה זיו). 

האוטונומיה השיתופית מבוססת על קיומן של קהילות קטנות ועצמאיות, המתנהלות ללא היררכיה שלטונית ומקיימות ביניהן קשרי תמיכה ושיתוף. המטבח השיתופי הוא צעד ראשון לחיזוק הקהילה הקטנה, וניתן לממש אותו במשפחה או בסביבה החברתית, וגם כדרך ליצירת קהילה קטנה (קיבוץ עירוני, כפר אקולוגי, קיבוץ מתחדש וכו'). 

הספר 'שיחות עם הנסיך הקטן' מציג את הנחות היסוד של האימון הרגשי ושל האוטונומיה השיתופית, והספר 'מקום בטוח' מציג את האפשרות ליישם את האוטונומיה השיתופית בחיינו. 


הזמן, המיקום והמחיר

הסדנה מותאמת במיוחד לכל משפחה או קבוצת חברים המתארגנת יחד, וניתן לבחור בזמן המתאים לכם (אפשר לטוס לסופיה בימי שני או שישי בבוקר). 

אתם יכולים להצטרף לסדנת חורף בימים המושלגים (בפברואר או מרץ), לסדנת אביב  כשהכפר הבולגרי פורח ומאיר פנים (אפריל, מאי), לסדנת קיץ כשעצי הפרי מתמלאים בדובדבנים, שזיפים, תפוחים, אגסים ואפרסקים (יוני, יולי, אוגוסט) או לסדנת הסתיו, כשהשלכת מכסה הכל בצבעים מרהיבים (ספטמבר, אוקטובר, נובמבר). 

הסדנה מתקיימת בכפר בולגרי קטן ויפה, דבורישטה, לא רחוק מן העיר קיוסטנדיל, 80 קילומטרים מסופיה, בירת בולגריה. המשתתפים ילונו במלון ביתי מיוחד ויפה, בכפר סמוך. 

אנחנו נאסוף אתכם משדה-התעופה בסופיה, בירת בולגריה, ונדאג לכל צרכיכם במשך כל ימי הסדנה, עד שנחזיר אתכם לשדה-התעופה בסיום הסדנה. 

אזור קיוסטנדיל הוא מרכז עצי הפרי של בולגריה (במיוחד דובדבנים), והוא עשיר בנחלים ונהרות, הרים, ומעיינות בריאות חמים שהרומאים גילו לפני אלפיים שנה. 

המשתתפים ילונו במלון משפחתי מיוחד בכפר שכן. 

התשלום: 850 יורו למשתתף בחדר ליחיד (800 יורו למשתתף בחדר זוגי)

התשלום כולל את הסדנה ושבעה ימים של אירוח מלא, ואינו כולל טיסה (מחירי הטיסה בחברת WIZZAIR זולים מאוד, אך משתנים מיום ליום).  

להרשמה כתבו אלינו: drorgreen@gmail.com

או התקשרו לטלפון ישראלי:  073-2248404 


 ד"ר דרור גרין

נולד בירושלים, 1954, מתגורר בכפר דבורישטה שבבולגריה עם אפרת וארבעת ילדיהם. ניהל את 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' בזכרון-יעקב ולימד פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בבית-הספר לפסיכותרפיה של הטכניון בביה"ח רמב"ם, בבית-הספר לפסיכותרפיה בבית-החולים בצפת בשיתוף עם מכללת צפת, ובלימודי ההמשך ברפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם שירותי בריאות כללית. 

סיים דוקטורט ותואר שני בסיטי יוניברסיטי (ריג'נטס קולג', לונדון), בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים (קומפוזיציה) והאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומוסיקולוגיה). שימש כמנכ"ל 'הוצאת המוסיקה הישראלית' ו'הסדנה הירושלמית לעיצוב', והמציא את משחק-החשיבה 'טריקסי' שנמכר ברחבי העולם. 

פיתח את גישת 'האימון הרגשי' ומנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה. כאחד מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט פיתח את הקליניקה הווירטואלית הראשונה. 

הלום-קרב ממלחמת יום-הכיפורים. 

ד"ר לפסיכותרפיה, מוסיקאי, סופר ומאייר. חיבר יותר מארבעים ספרים לילדים, למבוגרים וגם ספרות מקצועית בתחום הטיפול הנפשי: 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש''פסיכותרפיה ממבט אחר', 'פרויד נגד דורה' ו'תיאורי-המקרים של פרויד'. הספר 'אימון רגשי' יצא לאור בשנת 2011, ואת חלקו הראשון ניתן לקרוא באתר.


אפרת גרין 

בת קיבוץ רמת-יוחנן, 1969, מתגוררת בכפר דבורישטה בבולגריה עם דרור וארבעת ילדיהם, הגדלים בחינוך ביתי בחיק הטבע. 

למדה מנהל עסקים ושיווק, ועסקה בהם מגיל צעיר בישראל ובעולם. טיילה ולמדה שפות ותרבויות. 

תערוכת העבודות שלה, 'משחק בחומר', התקיימה בגלריה העירונית של העיר קיוסטנדיל בשנת 2010. 

מאמנת אישית ועסקית. בסטודיו שלה לקדרות היא יוצרת כלים שימושיים ומשחקים, מלמדת, מדריכה ומאמנת למצוא את המקום הבטוח דרך החומר.

Bookmark and Share

 
"תודה ענקית מעומק הלב, על הימים הנהדרים שהענקתם לנו, שזכינו להכיר אנשים חדשים ומיוחדים וילדים מקסימים. על שפתחתם ביתכם ולבבכם בפנינו, על שמצאנו בביתכם מקום בטוח. פגשנו משפחה יפה, ראינו אהבה גדולה(זאביק). 
 
"שילוב נפלא של משפחה מקסימה, חמה ומקבלת, כפר שהחזיר אותנו מאה שנה אחורה ונופים מרגשים, והיכרות קרובה עם דרך שנראית לנו נכונה כל-כך ומתאימה למציאות שלנו. אנחנו חוזרים הביתה טעונים באנרגיה, ב'חכמה' ועם המון רגשות של אהבה.(נתן ותמי מושקוביץ). 
 
"נדיבות היא המלה הראשונה שעולה במוחי כשאני חושבת על ביתכם ומשפחתכם. תודה על הטרחה, העבודה הקשה, המסירות והנתינה, על יצירת חוויה שונה ואחרת.(אביבה). 
 
"תודה על הפתיחות שלכם, הנדיבות, הקבלה שלכם את הקבוצה. אני חוזרת לישראל עשירה בחוויות ועם כלים כדי לשפר, להעשיר ולשנות את חיי ואת חיי הסובבים אותי(יונה מינץ). 
 
"זו לא רק התנסות בעוד גישה חדשה או נוספת אלא ממש אימון הפנמה, כל אלה התאפשרו בזכות המקצועיות והנדיבות של דרור ואפרת. עבורי זו הייתה חוויה מעצימה ומרגשת(שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אומנויות). 
 
"דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה. נפלא להתחיל את היום עם הציפורים והתרנגולות בטיול בטבע, להמשיך אותו עם סדנת אימון רגשי בסטודיו המחבק של דרור, להתמרכז על האובניים של אפרת הנדיבה, להכין ארוחה בריאה עם כל בני המשפחה המלבבת, לקנח בסדנה נוספת עם דרור, להאזין לנגינה בפסנתר של בני הבית ולהשתעשע עם הילדים(ברכה ועידו, מאי 2013). 
 
"זו היתה חוויה שלא נשכח, ואנו מקווים מאד שיתאפשר לנו לחזור בעתיד למשכן האהבה והשלווה שבנו דרור ואפרת בכפר הקטן בבולגריה(אלי ותמר). 
 
"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת, סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת(דנה ואביה). 
 
 
"ארוחות מפנקות, טיולים מהנים בחברת המשפחה, ובנוסף הסדנא המלמדת וההתנסות בחימר. אפרת ודרור הכירו לנו דרך חיים משלהם, ובין לבין הכרנו גם את ילדיהם המקסימים(סמדר אברהמי). 
 
"תודה על שבוע חוויתי ומעשיר שבילינו אצלכם. החיבוק המשפחתי, הנוף ואווירת הכפר הוסיפו המון, והיוו השלמה נהדרת לסדנה המאלפת  שתרמה לכל אחד מאיתנו בדרכו(דינה פליטמן). 
 
"באמצעות שיטת האימון הרגשי, והניואנסים האישים הייחודיים של זוג נפלא זה, התאפשר לנו לחוש ב'מקום בטוח'. התאפשרה תנועה מעגלית בין עולמנו לעולמם לעולמנו. זכינו להיחשף לפן האישי, הזוגי והמשפחתי של דרור ואפרת, בכנות בלתי רגילה, בדרך היוצרת הדהוד אינדיבידואלי, בינאישי, קבוצתי, ואולי אף קוסמי(מיכל שמש). 

Bookmark and Share


 

 

Bookmark and Share


 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.