454. דוד טובי: אל מלא רחמים

לפני כשלושים שנה פגשתי את דוד טובי (1936-2009) בדירה קטנה בקרית-חיים מערבית, לא רחוק מן הים, והמפגש הותיר בי חותם עמוק. באותם ימים היכרתי את רוב המשוררים הישראלים, הידועים והחדשים, ובכל שבוע שלחתי לארבע-מאות מנויים שיר יחיד שהודפס על דף בגודל גלויה במעטפה, עליה כתבתי בכתב-יד את הכתובת. 

דוד לא דמה לאותם משוררים צעירים שפגשתי בירושלים ובתל-אביב, שניסו את כוחם בכתיבה והתקשו לפרסם את שיריהם במוספים הספרותיים של העיתונים או בכתבי-העת הספרותיים. הוא נולד בקהיר, וכבר בגיל שלוש-עשרה התלהב מ'המלט' של שייקספיר וצבר ספריה מגוונת של הקלאסיקה העולמית. לא היתה לו השכלה רשמית, והוא עבד כמלח בצי הסוחר וכל חייו עבד בחברת ספנות ('צים') והרבה לבלות בעיר התחתית של חיפה. הוא קרא באנגלית ובצרפתית וכתב באנגלית. כשנפגשנו הוא היה משורר בוגר ועמוק ששיריו הרבים הושפעו מן השירה הקלאסית ומן הפילוסופים היווניים והמודרניים. איש, בסביבה שבה חי ועבד, לא יכול היה להבין את חשיבותם של שיריו, שלא פורסמו מעולם, והוא היה קורא אותם לחבריו הספנים והסוורים בבתי הקפה הקטנים של חיפה. 

למרות הקושי תרגמתי באותם ימים את שירו 'עונה של תוגה מתחילה', ופרסמתי אותו ב'פיוט'. תרגמתי שירים נוספים שלו, אך משום מה לא פרסמתי אותם. כעשר שנים מאוחר יותר תרגם נתן זך, אותו פגש באחד מבתי-הקפה של חיפה, מבחר קטן משיריו, ופרסם אותם בחוברת 'הנה' (אפריל 1995). 

בימים אלו יצא לאור הספר 'כותב השירים', שבו חמישים מתוך שיריו הרבים של טובי, שתורגמו מאנגלית על-ידי המשורר עודד פלד. להפתעתי, מצאתי בספר גם את התרגום שלי לשיר 'עונה של תוגה מתחילה', בשינויים קטנים, ללא אזכור שמי כמתרגם המקורי. הספר יצא לאור בהוצאת 'קשב לשירה', בעריכת רפי וייכרט. רוויטל טובי, בתו של המשורר, כתבה מבוא מקיף על דמותו ושיריו של טובי. 

גם את השיר 'אל מלא רחמים' תרגמתי באותם ימים ומצאתי לאחרונה, אך לא מצאתי את המקור באנגלית (וגם ילדיו של טובי לא מצאו אותו בין כתביו).טובי הרבה לתאר את בתי-הקפה והמסבאות של העיר התחתית בחיפה, את יושביהם קשי-היום ואת הניגוד הכואב בין דמותו הגדולה, החזקה, שדמתה לסבלים ולאנשי השוק שהשתכרו איתו, לבין תחושת הריחוק והבדידות שלו והידיעה שאיש מן הסובבים אינו מבין את שפתו. 

כותרת השיר, 'אל מלא רחמים', מתייחסת לתפילה לעילוי נשמת המת, שהיא הרקוויאם היהודי ("אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה"). אינני יודע אם טובי הכיר את שירו של יהודה עמיחי, שכותרתו זהה, שגם הוא מביע מחאה על הפעם שבין 'רחמי' האל לבין הכאב שבעולם: 

אֶל מָלֵא רַחֲמִים,

אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים

הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ

טובי מתאר את "הָאֲוִיר הַדָּחוּס שֶׁל בַּר בָּעִיר הַתַּחְתִּית בְּשָׁעָה נִדַּחַת שֶׁל הַיּוֹם" כסעודת אשכבה שאין לה סוף לחייו שלו, הנוגים והכואבים. ה"בַּר בָּעִיר הַתַּחְתִּית" אינו בר של ממש, אלא תחושה שהוא נזכר בה והוגה בה כתפילה או כסוגסטיה מנחמת, ולכן נפתח השיר בציווי "דַּמֶּה", כלומר "התפלל". זה אינו געגוע לבתי-הקפה ולמסבאות של העיר התחתית, המתוארים בשיריו של טובי כמקום של שפל ו"תַּחְתִּית", אלא לרגע מסוים של חסד ההופך את התמונה על פיה. 

רגע החסד הזה "בְּשָׁעָה נִדַּחַת שֶׁל הַיּוֹם" הוא החום האנושי כשמישהי היושבת בצד השני של הבר "מְשַׁלַּחַת בַּרְבּוּר שֶׁל נוֹחָם" לעברו. אי-אפשר למצוא מטפורה כזו, "בַּרְבּוּר שֶׁל נוֹחָם", בשירה העברית העכשווית, וגם היא, כמו אותו מבט חם, רגעי, בבר נידח בעיר התחתית, מנחמת אותנו בזיכרון של שירה אחרת, קלאסי, המעוררת געגועים למשהו שכבר אינו קיים. 

אבל טובי אינו משורר סנטימנטלי, והוא יודע שהמבט המנחם אינו אישי, אינטימי, אלא חלק מן הבדידות של המקום, ולכן המבט הזה אינו נשלח אליו אלא "אֶל כִּסְּאִי". 

הבית השני של השיר מחזיר את המשורר אל המציאות, וכשנוצר קשר של ממש בינו לבין האשה הזרה היא פונה אליו בשאלה: "שֶׁאֶשְׂרֹט אֶת לְחָיֶיךָ הַחִוְּרוֹת?" אלו מלות הפיתוי המקובלות בין זרים בבר חשוך, שמשנות את משמעותן כאשר המשורר מדמה אותו לשאול, המואר "בָּאוֹר הָעִנְבָּרִי שֶׁל הַשִּׂנְאָה". אבל המשורר יודע ש"הָאֶצְבָּעוֹת הָאֲדֻמּוֹת" של האשה הזרה אינן באמת אדומות, אלא פשוט משקפות את האור האדום של הבר, אותו אור שלא צובע את פניו שלו, אותן הוא מדמה כגופת המת חסרת-הדם: "לְחָיֶיךָ הַחִוְּרוֹת". 

בבית השלישי שוב חוזר טובי מן המטפורה הרחוקה אל המציאות הכואבת, והשאלה שלו אינה מופנית אל חיזוריה של האשה הזרה אלא לעולמו הפנימי: "לָמָּה הַנְּשִׁיקוֹת עַל פְּצַעַי הַפְּתוּחִים?" אבל הוא אינו מוותר על רגע החסד של המגע האנושי, גם כאשר הוא קצר ושטחי, משום שהרגע הזה מחבר את "תֻּפֵּי הַפֶּרֶא שֶׁל לִבִּי" המשתוקקים לעולם אחר של שירה קלאסית, של חיבור של ממש לאנשים המבינים ואוהבים אותו, לבין "הַצְּלִיל הַלּוֹהֵט שֶׁל כּוֹסִיּוֹת מִצְטַלְצְלוֹת" בחשכת חייו של המשורר המשתכר בבר בעיר התחתית. 

מה שאפשר לטובי לחבר בין שני העולמות, בין התקווה לייאוש, היה השירה, שבזכותה הצליח ליצור את הקסם ההופך את עליבותה של העיר התחתית למציאות מוארת. בשיר אחר הוא מספר איך הוא מתאהב במלצרית מכוערת, וההתבוננות מבעד ליצירה האמנותית הופכת אותה ליפה וזוהרת. 

השיר מסתיים לכאורה בתובנה ש"הָיָה זֶה רֶגַע חוֹלֵף בֵּין שְׁנֵי מַשְׁקָאוֹת מְהִירִים", אבל אנו, הקוראים, יודעים שהרגע הזה הוא גם עולם שלם של חיים ותשוקה, וגם תפילה המעניקה משמעות לרגעים האחרים, האפלים. 

היכולת הזו של טובי לבודד תמונה אחת מתוך רצף ההתבוננות, ורגע אחד מתוך רצף הזמן, מאפיינת את שיריו, ואני נזכר בשורה המסיימת את שירו הנפלא 'עונה של תוגה מתחילה':  

הַטֶּבַע עוֹמֵד מֻכֶּה תִּמָּהוֹן מוּל הַשָּׁאוֹן הַפָּעוּט הַזֶּה. 

גם קריאת השיר, בה אני שב ומשתף אתכם, היא רקע פעוט הצובע את העולם כולו בצבע אחר, בדיוק כפי שבזכות המצלמה אני יכול ללכוד רקע חולף של יופי, המעורר תימהון והשתאות. כך עשה הגשם השובר את המראה המשתקף בחלוני, 

ולוכד את עצי האגוז בשלוליות,  

וכך אור הדמדומים של השקיעה, 

המעצים את בדידותו של עץ האגוז, 

ושל הענן, 

ושל העץ המשקיף אלי בכל בוקר מבעד לחלון. 

הרגעים הקטנים והמיוחדים הם גם אלו בהם הכרוב, שחיכה בסבלנות, 

הופך לכרוב ממולא, 

בירקות ובאורז, 

נאסף בצנצנות, 

ומוכן למלא את המרתף שבו נשמר המזון, כמו בכל בית בכפר הבולגרי. 

הרגע המיוחד חולף כחץ בחצר, 

או כסונטה של בטהובן מבין אצבעותיו של יונתן. 

אנחנו ממשיכים לחגוג ליונתן את יום הולדתו במסיבת תה שהוא עורך, 

ובראוניז שהכנתי לכבודו, 

וכמעט עשרים ילדים ישבו יחד, כמו במטבח קהילתי, 

וכל אחד הכין את הפיצה שהוא אוהב. 

ושמרנו רגעים קסומים, 

של משחקים וצחוקים. 

ובכל בוקר חוזר הרגע הקסום הזה, של אור, שפותח את היום. 

שבת שלום,

דרור