468. סעידה אחמד צלאח: מכתב

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 468, שנה עשירית, יוני 2016

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


הדיון הציבורי על 'שוברים שתיקה' הזכיר לי את הספר 'שיח לוחמים', שיצא לאור באוקטובר 1967, ארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת-הימים. הספר יצא לאור "בהוצאת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית", ביוזמתם של עמוס עוז וההיסטוריון אברהם שפירא, שגם ערך את הקובץ (בין היוזמים היו גם מוקי צור מעין-גב, יריב בן-אהרן מגבעת חיים מאוחד, אבא קובנר מעין החורש וחברים מקיבוצים רבים אחרים). 

הספר נפתח במלים "לא חזרנו מהקרב הלומי ניצחון". לא קשה לי לזהות, שהם חזרו הלומי-קרב, מושג שלא דיברו עליו באותם ימים, ואשר בצה"ל החלו להתייחס אליו, וגם לנסות ולהעלים אותו, רק לאחר מלחמת יום-הכיפורים (גם אנחנו, הלומי-הקרב של מלחמת יום-הכיפורים, לא היינו מודעים לכך במשך שנים רבות). 

הספר הודפס במהדורה מצומצמת לחברי הקיבוצים, אבל די מהר לא היה מי שלא שמע עליו, והוא יצא לאור במהדורות רבות ואף יצא לאור בארצות רבות בעולם (כבר אז כיבסו את הכביסה המלוכלכת בחוץ) וזכה לתשבחות. 

'שיח לוחמים' הוא אוסף של שיחות שהוקלטו בקיבוצים שונים, בהן חשפו הלוחמים את רגשותיהם, וגם את פשעי המלחמה בהם נטלו חלק. 

לא קל לקרוא את הטקסט, ואולי כדי להרחיק מעצמי את הדברים קראתי את המונולוגים של הלוחמים כשירה. גם אני הרגתי אנשים במלחמה, ואת התחושה הבלתי-נסבלת, המלווה אותי עד היום, מצאתי ב'שיר הבא': 

כְּשֶׁהִבְחַנּוּ בִּדְמֻיּוֹת עוֹלוֹת מִכִּוּוּן הַיַּרְדֵּן, 
אָז אַחֲרֵי קְרִיאַת "עָצוֹר!" נָתַתִּי הוֹרָאַת אֵשׁ 
וְהָרַגְנוּ בֵּן־אָדָם. 
כְּשֶׁגָּמַרְנוּ עִם הָעִנְיָן הַזֶּה 
וְנִגַּשְׁתִּי לִבְדֹּק אוֹתוֹ וּמָצָאתִי פַלַּח עֲרָבִי 
שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שׁוּם קֶשֶׁר עִם צָבָא - 
הָיְתָה לִי הַרְגָּשָׁה מְחֻרְבֶּנֶת 
בְּצוּרָה בִּלְתִּי רְגִילָה. 
וּמַה שֶׁהוֹסִיף אוּלַי לַהַרְגָּשָׁה הָאֲיֻמָּה הַזֹּאת, 
הָיְתָה אוּלַי הַהִתְרַשְּׁמוּת שֶׁלִּי 
מֵהַחַיָּלִים שֶׁהָיוּ בַּמַּאֲרָב 
שֶׁיָּצָא לָהֶם לַהֲרֹג. 

אני זוכר כמה קשה היה לי לראות, בזמן מלחמת יום-הכיפורים בסיני, את חברי מחפשים 'מזכרות' בין גופות החיילים המצריים. בתוך המלים הקשות והכואבות ב'שיח לוחמים' מצאתי 'מזכרת' כזאת, מכתב שכתבה סעידה אחמד צלאח, אשתו של חייל מצרי, אשר נמצא בן האוהלים העזובים באל-עריש. המכתב נכתב זמן קצר לפני המלחמה, ביום רביעי, 26 במאי, 1967. המכתב הזה, אותו קשה שלא לקרוא כשיר, מרגש ואנושי בעיני יותר מן ההתלבטות המוסרית של הלוחמים, משום שהוא מבטא באופן המוחשי ביותר את העובדה שהאויב אינו שונה מאיתנו, ומנפץ את הדה-הומניזציה של האויב בתרבות הישראלית.  

אמנם הפתיחה המוסלמית המוכרת, "בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחוּם וְהַחַנּוּן", יוצרת בנו תחושה של תרבות זרה, אבל ההמשך הוא שיר אהבה של אשה לבעלה, ומשהו בו מזכיר לי את שיר-השירים. האם יש הבדל בין "הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (שיר השירים א', ז') לבין "לִכְבוֹד מִי שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת וְשָׁמוּר בְּלִבִּי וַאֲשֶׁר לֹא אֶשְׁכְּחֵהוּ", ההצהרה המשולשת הפותחת את המכתב? 

אמנם סעידה מרגיעה את בעלה במלים "אֲנִי מַרְגִּישָׁה טוֹב וְלֹא חָסֵר לָנוּ אֶלָּא מַרְאֶה פָּנֶיךָ הַיְּקָרִים", כמו במכתב רגיל של אשה לבעלה, אבל את געגועיה היא מתארת בדימויים מקוריים, ההופכים את המכתב לשיר. "אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְמַרְאֶךָ הַיָּקָר כְּמוֹ שֶׁמִּתְגַּעְגֵּעַ הַחוֹלֶה לִהְיוֹת בָּרִיא", היא כותבת, וממשיכה כשהיא מתארת הקשר העז שבין בעל לאשתו "כְּמוֹ שֶׁמְּצַפֶּה תַּלְמִיד לְהַצְלָחָה", והיא ממשיכה בדימוי מן הטבע, "כְּמוֹ שֶׁזְּקוּקָה הַצִּמְחִיָּה לְמַיִם", ומסיימת בדימוי הקשר הראשוני, "כְּמוֹ שֶׁזָּקוּק הַתִּינוֹק לְרֹךְ הָאֵם". 

את דאגתה לשלומו של בעלה מתארת סעידה בהעצמת רגשותיה על-ידי תיאור מופרז של האיחולים שהיא שולחת לבעלה במלים: "הָיִיתִי שׁוֹלַחַת לְךָ עַל כָּל גַּל וְגַל מִגַּלֵּי הַיָּם אֶלֶף אַלְפֵי שְׁלוֹמוֹת", וגם באוויר: "הָיִיתִי שׁוֹלַחַת לְךָ מִילְיוֹנִים שֶׁל שְׁלוֹמוֹת עִם כָּל נוֹצָה מִנּוֹצוֹתֵיהֶן". ההפרזה והחזרה מבטאות את אהבתה ודאגתה של סעידה לבעלה. 

היא מסיימת את המכתב-שיר במעין חזרה סימטרית של הפתיחה, המבטאת אהבה לבעלה ומבטיחה נאמנות, "בַּעֲלִי וַאֲהוּבִי הַיָּקָר לְאֹרֶךְ כָּל הַחַיִּים", ומגייסת לעזרתה גם את האל שבשמו פתחה את המכתב: "אֱלֹהִים יִשְׁמֹר אוֹתְךָ, בַּעֲלִי הַיָּקָר, בַּעֲלִי הַנֶּאֱמָן, שָׁלוֹם לְךָ". 

המכתב הזה הוא שיר אהבה וגעגועים אישי ואינטימי, ולמרות זאת הוא מסתיים במלים: "כְּדֵי שֶׁנֵּרָגַע וְיַגִּיעַ הַשָּׁלוֹם", המקשרות בין שובו של הבעל מן המלחמה לבין השלום שיסיים את המלחמה. האם יש מלים מתאימות יותר לטקסט של 'שיח לוחמים', המציע חשיבה אחרת על זוועות המלחמה ועל האנושיות של החיילים בשני הצדדים? 

נדמה לי שהמלים בהן סיימה סעידה אחמד צלאח את מכתבה לבעלה, הן התשובה לשאלות הקשות שהעלו הלוחמים בשיח הכואב והמרגש (שלא במקרה מזכיר את שירו של עמיחי 'גשם בשדה קרב'): 
וּפֹה רוֹאִים חַיָּלִים וּמְנַפְנְפִים לָהֶם בַּיָּד לְשָׁלוֹם... 
וּבֵין הַנִּפְנוּף שׁוֹכְבִים חַיָּלִים אֲחֵרִים - 
שֶׁלֹּא יָקוּמוּ עוֹד - 
וּכְשֶׁרוֹאִים אֶת כָּל הַהֶרֶס הַזֶּה, 
וּכְשֶׁרוֹאִים אֶת כָּל הַצִּיּוּד הַמִּלְחַמְתִּי הָעֲנָק - 
אָז שׁוֹאֲלִים אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי 
שְׁאֵלָה מוּזָרָה מְאוֹד: 
"תַּגִּידוּ, הִשְׁתַּגַּעְתֶּם?"

המכתב של סעידה, שנמצא באל-עריש, מחזיר אותי אל מראות המדבר, אל מרחבי החול הצחיחים ואל אלפי הגופות השרופות שראיתי בסיני לצידי הדרכים, במלחמת יום-הכיפורים. לא במקרה בחרתי להמשיך את חיי בכפר בולגרי קטן, בחיק הטבע, שכל שער עץ נושן בו נפתח אל גן-עדן ירוק. 

האם יש משהו המזכיר תחושה של שלום יותר מהעץ הנשקף אלי בכל בוקר כשאני מתעורר משנתי? 

האם יש משהו מרגש יותר מים הצבעים של פרחי הבר בשדות המקיפים את הכפר, 

ומריחם המשכר? 

גם אצלנו בחצר גן-הירק פורץ מתוך האדמה, 

ובבית משחקים ב'משחקי השף', ומאיה מכינה עוגה, 

עוגת שוקולד לאחיה חובבי השוקולד, 

ועוגה ללא שוקולד למוריה. 

גם אפרת משתתפת בתחרות, 

ומשמחת את כולנו בתבשיליה הטובים, המעוטרים בירק מן הגינה. 

השלווה שבחוץ מצטרפת לתרגילי היוגה בבית, 

ולטיול הערב בנוף הירוק. 

עכשיו, כשהדובדבנים מתחילים להבשיל, 

כל טיול הוא גם ארוחה, 

וגם טיפוס על עצים.

אצלנו השלווה היא שלום, והשלום ירוק. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

אני מזמינה אתכן להצטרף אלי לשבעה ימים של 'מעגל נשים', 5-12, 20-27 ביולי 2016, להכיר את חיי הכפר הבולגרי, לגעת בחומר ובאובניים, לפגוש את נשות הכפר ולהרשות לעצמכן ליהנות ממי שאתן, יחד

להרשמה, כתבו אלי: greenefrat@gmail.com

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.