469. דוד טובי: החלום

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 469, שנה עשירית, יוני 2016

לא מזמן מצאתי אצלי את כתב-היד של דוד טובי, ובו שירים שכתב באנגלית, ושלושה מהם שתרגמתי לעברית. את הראשון, 'עונה של תוגה מתחילה', פרסמתי ב'פיוט' לפני כשלושים שנה, ולא מזמן כתבתי כאן על 'אל מלא רחמים' ו'נלי', שגם אותם תרגמתי לפני כשלושים שנה. בין השירים מצאתי גם את השיר 'החלום', אותו תרגמתי עכשיו, שנים רבות לאחר שפגשתי לאחרונה את דוד, בדירה הקטנה בקרית-חיים מערבית. 

David Tovy / The Dream    The other day when you went to sleep  you had that dream about how things were  when unaware of Time and Distance  you did what you had to do.    The dream of course had to end in your sleep  to make place either to other dreams  or let you go on as if nothing had really happened  and the whole thing was only another misunderstanding.

בשיריו של דוד הדהדו תמיד הקלאסיקה של השירה האירופית, הפילוסופיה היוונית וגם שירתו של המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס, שחי באלכסנדריה רוב חייו. גם דוד טובי נולד במצרים (בקהיר), ובגיל חמש-עשרה הגיע לבדו לישראל. הוא כתב באנגלית ובצרפתית, וסגנונו היה כה זר לתרבות, עד שרק מעטים הכירו את שיריו. רק לאחרונה יצא לאור הספר 'כותב שירים' (בהוצאת 'קשב לשירה'), ובו מבחר קטן של תרגומים משיריו. 

בשירים רבים כתב דוד טובי על בתי הקפה והמסבאות של העיר התחתית בחיפה, אך השיר הזה הוא שיר אינטימי יותר, העוסק בהתבוננות-עצמית ובניסיון לפרש תחושה או רגש. בשיר הזה פונה טובי, לכאורה, אל עצמו, אבל בו-בזמן הוא גם מדבר אל הקורא שלו, אל כל אחד מאיתנו, ומעורר בנו את אותן השאלות. 

השיר אמנם עוסק בחלום, אבל אינו מתאר את החלום. בדרך-כלל, בעקבות פרויד, נוהגים הכותבים לתאר חלומות בזמן הווה, וזה באמת מה שמאפיין את חוויית החלום. אבל טובי נמנע מן הפירוש הפסיכולוגי ולכן מתאר בפרוזה זיכרון של חלום שהתרחש בעבר, "בַּיּוֹם הַהוּא כְּשֶׁהָלַכְתָּ לִישֹׁן", זיכרון שאין לו מאפיין מיוחד, משום שכל החלומות מתרחשים ביום מסוים כשהולכים לישון. 

גם ההמשך מתרחש באותו אופן בנאלי, כאשר המשורר חולם "אֶת אוֹתוֹ חֲלוֹם עַל אֵיךְ שֶׁהַדְּבָרִים הָיוּ". טובי ממשיך לשלול את הפירוש הפסיכולוגי, המבוסס תמיד על מודעות לתחושת החלום: "כַּאֲשֶׁר מִבְּלִי לִהְיוֹת מוּדָע לַזְּמַן וְלַמֶּרְחָק". גם עכשיו, כשהוא מגיע לתיאור החלום עצמו, הוא אינו מתאר פעולה, אלא רק תחושה שמבטאת עשיה אוטומטית מנקודת ראות דטרמיניסטית. כלומר, אין כאן בחירה או אפשרות אחרת: "עָשִׂיתָ אֶת מַה שֶׁהָיָה עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת". 

הבית הראשון, שלכאורה מתאר חלום, הוא רק הרהור פילוסופי על עצם קיומו של חלום חוזר המבטא עשיה חסרת פשר, ויותר מכך את חוסר היכולת שלנו להבין את החלום ואת הפעילות שלנו בחלום. 

גם הבית השני אינו מתייחס לחלום עצמו, אלא מציע תפיסה חדשה של תפקידו של החלום, השונה ממה שנראה לנו כמובן מאליו בתרבות המערבית, המתמקדת בפירוש מיסטי של חלומות החל ביוסף שפירש את חלומות פרעה וכלה בפרויד שהפך את פירוש החלומות לתורת סוד המאפשרת למתי-מעט לפענח את המניעים הנסתרים, הלא-מודעים, של בני-האדם. 

טובי היה רחוק מאוד ממיסטיקה, והוא מזכיר לנו ש"הַחֲלוֹם, כַּמּוּבָן, הָיָה חַיָּב לְהִסְתַּיֵּם בִּשְׁנָתְךָ", ומצביע בכך על ההפרדה שבין עולם החלימה לעולם המציאות, הפרדה שהתיאוריות של פרויד טשטשו מאוד. תפיסת העולם של טובי תואמת להפליא את חקר המוח העכשווי, וההבנה שהחלימה היא פעילות הנחוצה למוח לשם עיבוד נתונים, ושחלום מסתיים לא כדי להעביר לנו מסר אלא פשוט "כְּדֵי לִפְנוֹת מָקוֹם לַחֲלוֹמוֹת אֲחֵרִים". 

העיסוק בפשר החלומות, אומר המשורר, הוא עניין מיותר לחלוטין. תפקידם של החלומות אינו לספק לנו רמזים על המציאות או חומר-גלם לפירושים על מהויות נסתרות הטמונות בנו, אלא כדי לסלק ממוחנו את עודף האינפורמציה שאנו קולטים במשך היום ופוגעת ביכולת הקשב והריכוז שלנו. החלום נועד, לפיכך, "כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לְךָ לְהַמְשִׁיךְ כְּאִלּוּ דָּבָר לֹא קָרָה בֶּאֱמֶת". 

השיר מסתיים בהצהרה ש"כָל הָעִנְיָן הָיָה רַק עוֹד אִי־הֲבָנָה", כלומר שכל העיסוק בניסיון לפענח חלומות אינו רלוונטי למה שבאמת קורה בחיינו, והוא גוזל מאיתנו משאבים מיותרים. 

השורה המסיימת מזכירה לנו שעלינו להתייחס בצניעות גם למעשה השיר עצמו, ואולי גם לחיפוש אחר משמעות החיים והעולם. גם שלושת השירים האחרים שתרגמתי מסתיימים בשורה המבקשת מאיתנו לשים לב לחוסר-המשמעות של חיינו, ולמקום הקטן של העניין בו אנחנו עוסקים, במרחב העצום של המציאות. כך, למשל, השיר 'נלי' מסתיים בשאלה המטילה ספק בחשיבות ההתבוננות שלנו במציאות: "הָאִם זֶה מֵת כְּמוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאַרְצִיִּים?". השיר 'אל מלא רחמים' מסתיים בתהיה המטילה ספק בכל מה שמתואר בשיר: "הָיָה זֶה רֶגַע חוֹלֵף בֵּין שְׁנֵי מַשְׁקָאוֹת מְהִירִים". השיר 'עונה של תוגה מתחילה', שהוא ביטוי צרוף של מודעות רגשית לחיבור בין האדם לבין הטבע הסובב אותו מסתיים גם הוא בהבעת תימהון על עוצמתו של הרגע החולף: "הַטֶּבַע עוֹמֵד מֻכֶּה תִּמָּהוֹן מוּל הַשָּׁאוֹן הַפָּעוּט הַזֶּה". 

אני זוכר את הניגוד בין האיש הגדול והחזק הזה, שידע לשתות בלגימה אחת חצי בקבוק וודקה, לבין המלים העדינות והחכמות שלו, שגורמות לנו לעמוד, מוכי תימהון, מול "הַשָּׁאוֹן הַפָּעוּט" של מלות השיר. האם אין "הַשָּׁאוֹן הַפָּעוּט" הזה סוד קסמה של השירה, המעוררת בנו קסם עתיק ומשנה את עולמנו הפנימי מבלי להותיר כל סימן חיצוני? 

אני עומד "מֻכֶּה תִּמָּהוֹן" מול יופיו של הלילה, 

הנשקף אלי מבעד לחלון חדר השינה, 

ומול אור הבוקר, 

המגלה צבעים חדשים בגן ביתנו. 

אני נפעם מן השלווה של רועת הצאן עם שלושת עיזיה, 

הממלאות את פיהן בירק רענן. 

בשעה שאני משתאה מן המראות, ילדי חשים בטעמו של העולם, 

כשהם קוטפים את התותים המאדימים, 

המתוקים, 

או קוטפים את הדובדבנים הסגולים, 

הבשלים. 

גם בבית הם מאלתרים טעמים, כשהם מרדדים בצק לפיצה, 

או ממיסים שוקולד בשמנת מתוקה, 

כדי להזכיר לי את עוגת הפריזיאן שטעמתי בילדותי בקפה נאוה בירושלים, 

בשכבות מתוקות של טורט שוקולד וקצפת שוקולד בציפוי גאנש משוקולד מריר, 

שנמס בפה. 

הם מתפעמים מתחושת הגוף על הטרמפולינה, 

מן הספרים המקיפים אותם, 

ואני נפעם מהם ומכל הירוק הממלא את חיי.  

שבת שלום,

דרור