464. פרנק אוהרה: אוטוביוגרפיה ספרותית

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 464, שנה עשירית, אפריל 2016

המשורר והמבקר האמריקני פרנק אוהרה (1926-1966), ששמו המלא היה Francis Russel 'Frank' O'Hara היה ידוע גם כאוצר בעל השפעה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. הוא גם היה אחד הבולטים בקבוצה שנקראה 'האסכולה הניו-יורקית', שכללה אמנים, כותבים ומוסיקאים שהושפעו ממוסיקת הג'אז ומהתנועה האוונגרדית. אוהרה מת בגיל ארבעים לאחר שג'יפ פגע במכונית שבה בילה עם ידידיו על חוף הים. בימי חייו הוא פרסם שבעה ספרי שירה. 

https://www.youtube.com/watch?v=344TyqLlSFA

אינני מכיר את שיריו של פרנק אוהרה, וכששמעתי עליו במקרה חיפשתי את שיריו בגוגל, וכך מצאתי את השיר הזה, שבו הציג את הביוגרפיה שלו ובאמצעותה גם אמר משהו על משמעות השירה. 

בשלושת הבתים הראשונים של השיר מצייר אוהרה תמונת ילדות מוכה ועצובה. לכאורה, כפי שהיה מקובל בתרבות המאה-העשרים שהושפעה מתורתו של פרויד, משחזר אוהרה בשיר הזה את מקורות טראומת הילדות שלו, במעין תהליך פסיכואנליטי שנועד לגלות רסיסי זיכרון אבודים במטרה להפוך את הלא-מודע למודע ובכך 'לרפא' את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. 

למעשה, מוליך אותנו אוהרה שולל. מה שנראה בקריאה ראשונה כשחזור זכרונות עבר מתגלה כמבט מפוכח של המשורר הבוגר היודע לאפיין באופן מדויק את התהליך הרגשי שבו הוא נמצא בהווה. תיאור תמונת הילדות אינו מגלה למשורר משהו חדש ואינו חושף זכרונות 'לא-מודעים', אלא מפעיל את בלוטות האמפתיה שלנו, המאפשרות לנו לחוש בגופנו את הבדידות הקיומית שהיתה מנת חלקו בילדותו. 

בבית הראשון, כמו בצילום שחור-לבן, ללא פרטים מיותרים, מציג אוהרה את תחושת הבדידות שליוותה אותו בילדותו, מתוך מודעות רגשית: "כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שִׂחַקְתִּי לְבַדִּי בְּמִגְרָשׁ בֵּית־הַסֵּפֶר לְגַמְרֵי לְבַד". זו תמונה חסרה, שאינה אומרת לנו דבר על חייו האישיים של המשורר, על הוריו, על משפחתו, על מצבו הרגשי ועל מצבו החברתי. זו תמונה ריקה המחייבת אותנו להשלים אותה בדמיוננו, ובכך היא יוצרת את האמפתיה שלנו, הקוראים, וגורמת לנו לפרש אותה כתמונה של בדידות, שאולי גם אנחנו חווינו בדרך כלשהי. 

בבית השני ממשיך אוהרה להתל בנו, והוא מערער, לרגע, את התמונה שיצרנו בדמיוננו. הוא אינו מבקש שנרחם עליו, ושנהפוך את האמפתיה להזדהות, ולכן הוא מרחיק את עצמו מאיתנו כשהוא מבקש שלא נראה בו קורבן. "שָׂנֵאתִי בֻּבּוֹת וְשָׂנֵאתִי מִשְׂחָקִים", הוא כותב, ולוקח אחריות על הבדידות שבה בחר מרצונו הטוב. הוא אינו רוצה שנגלוש לסנטימנטליות מזויפת בסגנון הבדידות המעוצבת של משוררים שמצאו תנחומים בחיק הטבע. "בַּעֲלֵי־חַיִּים לֹא הָיוּ יְדִידוּתִיִּים", הוא כותב, "וְהַצִּפּוֹרִים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי וְהָלְאָה". המשורר מפרק ומרכיב את משמעויות הטקטס כדי ליצור בנו תחושה של שפה משותפת. 

כשפרנק אוהרה מתאר את בעלי-החיים שהתרחקו ממנו הוא אינו מרגיש דחוי או מנודה. הוא פשוט מבקש מאיתנו שלא נייחס לו את מאפייני הבדידות המוכרים לנו, ונבין שזו בדידות מתוך בחירה. לכן, "אִם מִישֶׁהוּ הָיָה מְחַפֵּשׂ אוֹתִי", הוא כותב, "הָיִיתִי מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי עֵץ וְצוֹעֵק: "אֲנִי יָתוֹם"." בזכות השפה המשותפת אנחנו מבינים שהילד המתואר בשיר אינו ילד מוכה, ושהעץ שמאחוריו הוא מסתתר יוצר עבורו תחושה של מקום פיסי בטוח. 

אוהרה לא היה יתום, והוא בחר להציג את עצמו כיתום רק כדי שיעזבו אותו לנפשו, בשעה שמישהו חיפש אחריו. הוא אינו חושף את הפרטים האינטימיים של ילדותו, ולא מספר לנו, למשל, שהאמין שנולד בחודש יוני, למרות שלמעשה נולד בחודש מרץ, והוריו שינו את התאריך כדי להסתיר את העובדה שאמו התעברה לפני הנישואין. 

אם נשוב ונקרא את כותרת השיר, 'אוטוביוגרפיה ספרותית', נבין כעת שהמשורר אינו מציג בשיר הזה את האוטוביוגרפיה ה'אמיתית' שלו, אלא את האוטוביוגרפיה הרגשית, ה'ספרותית', כלומר את תחושת הבדידות שבה בחר, אולי משום שאפשרה לו להתרחק ולהתבונן בעולם במבט חדש, בלתי-תלוי. גם האומץ לצעוק "אֲנִי יָתוֹם" כדי להרחיק ממנו אחרים, הוא למעשה אמצעי ספרותי, הומוריסטי, המעניק משמעות חדשה למציאות מבעד לעיניו של המשורר. 

באמצעות משחקי ההטעיה, המפרקים את הדעות הקדומות שלנו ומאפשרים לנו, כמו למשורר, להתרחק לרגע ולהתבונן במציאות במבט חדש, יוצר אוהרה הסכם רגשי בינו לבינינו, ומתאם איתנו ציפיות מחדש. כעת אנחנו יודעים שלא על ההיסטוריה האישית הוא כותב, אלא על מעשה הפלא של הכתיבה. 

לכאורה, שלושת הבתים הראשונים של השיר מתארים את העבר הרחוק, אבל כשאנחנו מגיעים לבית הרביעי אנחנו מבינים מחדש את ניהול הזמן של השיר. האוטוביוגרפיה הבדויה המתארת תחושה של בדידות מתוך בחירה אינה מציגה קפיצה בזמן, אלא דווקא את זמן ההווה, את רגע החיים עצמם: "וְהִנֵּה אֲנִי כָּאן", ואת מעשה השירה שדווקא מתוך הבדידות מאפשר למשורר, ואולי גם לנו, להיות "בְּמֶרְכָּז כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה!" 

אוהרה חולק איתנו את היופי הזה שבשירה, בו הוא חש בשעה שהוא "כּוֹתֵב אֶת הַשִּׁירִים הָאֵלּוּ". זו לא הכתיבה עצמה, הוא מזכיר לנו, אלא ההתפעמות ממעשה הכתיבה, התפעמות של המשורר, וגם ההתפעמות שלנו, הקוראים, ממה שקורה רק בדמיוננו: "תְּתָאֲרוּ לָכֶם". האם לא זה מה שאנחנו עושים כעת, בשעה שאנו קוראים את השיר, ומעניקים לו משמעות בעיני רוחנו? 

באמצעות סיפור בדוי מצליח פרנק אוהרה לאפשר לנו לחוש במעשה היצירה, המאפשר לנו למצוא לרגע את מקומנו בכאוס הסובב אותנו, וליצור בתוכו, באמצעות הדמיון, תחושה של מקום בטוח. 

בכל שבוע, בשיר שאני קורא כאן יחד אתכם, אינני מחפש את ה'אמת', אינני מנסה להבין 'למה התכוון המשורר' ואינני שופט את המעשה הספרותי. אני עושה בשיר שימוש רגשי, כדי להתבונן באמצעותו בעולם כמתוך חלון פתוח, וכדי לשוב ולראות את הרגע הזה של קריאת השירה כהזדמנות לשוב ולהיות "בְּמֶרְכָּז כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה". 

לא קשה, בנופי הכפר הבולגרי, להיות "בְּמֶרְכָּז כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה", 

להשתכר באוויר האביבי ולהתבשם בירוק ובצהוב.  

כשאנחנו יוצאים אל חברינו בכפר הסמוך, בערב ליל-הסדר, החצר המתפרצת בירוק הופכת למגרש כדורעף. 

אנחנו שרים את שירי החג, 

ובלילה הזה מעדיפים לשחק בהסבה על רצפת העץ של הבית המשופץ.  

בין סדנה לסדנה אני יוצא עם יונתן לחופשה קטנה על גדות האגם בכפר פנצ'רבו, הסמוך לסופיה,  

ומגלים את מסילת הברזל היורדת אל תוך האגם, ומעוררת בנו מחשבות על פשר החיים, ועל הקרונות המסיעים את משא חיינו אל מצולות הסוף הבלתי-נמנע. 

אנחנו מעדיפים ליהנות מיופיו של העולם כאן-ועכשיו, ומשתכשכים במי מעיינות המרפא החמים, 

הנושקים לאגם. 

על ראשי עמודי החשמל מקננות החסידות, ברגע של מעבר, 

והירח המלא משקיף אלינו מבעד לענפי העץ, 

בליל החג של אמצע הניסן. 

שבת שלום,

דרור