500. לאה גולדברג: שיר הלל

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 500, שנה אחת-עשרה, ינואר 2017

רק במקרה נפתחת השנה האחת-עשרה של 'פיוט' בהרהור מספר 500 (הנשלח לאלפיים ושש-מאות מנויים). יש קסם מסוים במספרים 'עגולים', הגורמים לנו לחגוג בהם ימי-הולדת, ימי-נישואין, ימי-עצמאות ועוד סוגים שונים של פעילות אנושית. למעשה, אין הבדל בין המספר 500 לבין המספר 501, ואת המשמעות אנחנו מעניקים למספרים שמאפשרים לנו למסגר את המציאות ולהתאים אותה לאופן ההתבוננות שלנו. נדמה לי, שזה גם מה שקורה לנו כשאנחנו קוראים שיר. המלים המרכיבות את הטקסט הפואטי אינן שונות ממלים המרכיבות כל טקסט אחר, אבל האופן בו אנחנו קוראים את השיר ומוצאים בו רעיונות ואסוציאציות וצלילים וצורות מעניק לשיר משמעות חדשה, המאפשרת לנו להתבונן בעצמנו ובעולם הסובב אותנו במבט חדש. קריאת שירה, לפיכך, היא תהליך רגשי העושה שימוש ביכולת האמפתית שלנו, כמו במשחק-תפקידים. 

את השנה העשירית של 'פיוט' סיימתי בהרהור על הטקסט המקראי של קהלת, המתבונן בזקנתו במבט ספקני על משמעות החיים: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". את השנה האחת-עשרה אני פותח בהרהור על 'שירי סוף הדרך' של לאה גולדברג, המרמזים על שלוש נקודות המבט של שלמה המלך, הוא קהלת: על ההתבוננות של האיש הצעיר בשירי-האהבה של 'שיר השירים', על ההתבוננות של האיש הבוגר, החכם, בספר 'משלי', ועל ההתבוננות הספקנית של הזקן בסוף חייו, בספר 'קהלת'.

'שירי סוף הדרך' פורסמו לראשונה בעיתון 'דבר הפועלת' בשנת 1954, ולאחר מכן בספר 'ברק בבוקר' ('ספרית פועלים', 1955), וגם באוסף 'מוקדם ומאוחר' ('ספרית פועלים' 1959) ובאוסף 'לאה גולדברג - שירים ב' ('ספרית פועלים', 1973). 

נדמה לי ש"הַנַּעַר", "הָעֶלֶם", "הַגֶּבֶר" ו"הַזָּקֵן" אותם מציגה לאה גולדברג בשיר הראשון, מגלמים את שלוש נקודות המבט של קהלת: 

1. 

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.

הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.

הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.

יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

 

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,

הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,

צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת: 

- הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

בשיר השני מתארת המשוררת את מחשבותיו  של הזקן, היושב "לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך", ומהרהר, כמו קהלת, במשמעות החיים. בשיר הזה מצטט הזקן את דברי קהלת: "וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ". 

2. 

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, 

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

לאה גולדברג מציגה את נקודת המבט הספקנית של קהלת בנוסח משלה: "וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ", אך במקביל למסר הספקני היא מציגה גם תקוה: "וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ". בדרך זו הופכת המשוררת את המסר הקודר של קהלת המתבונן בחיים במבט מאוחר, למסר המחובר למציאות של 'כאן-ועכשיו'. אמנם "כָּל יוֹם", היא אומרת, אפשר לחוות כ"יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ", אבל  "כָּל יוֹם" הוא גם היום הראשון של שארית חיינו. 

בשיר השלישי מפתחת גולדברג את הרעיון הזה למסר חיובי, שהפך לשיר פופולרי המכונה 'תפילה', ומוכר בציבור בנפרד משלושת 'שירי סוף הדרך'. מי שיקרא אותו בנפרד, מבלי להכיר את שני השירים שקדמו לו, ואת המסרים הספקניים המתכתבים עם קוהלת, יכול לראות בשיר הזה מעין מנטרה חיובית פשטנית, אותה נהוג לתלות במשרדים או להעתיק למחברות, כמעין שיר דתי. 

3. 

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. 

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

אבל השיר הזה, שבו בחרתי לפתוח את השנה החדשה, אינו שיר דתי אלא "שִׁיר הַלֵּל" לחיים, על הטוב והרע שבהם. השיר נפתח אמנם בפניה לאלוהים, "לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל", אבל האל של לאה גולדברג אינו האל הדתי שיש לקיים את מצוותיו. זה אינו כוח עליון אלא כוח פנימי, כוחה של האמונה בחיים, המתקיימת במקביל לידיעת המוות. האל של לאה גולדברג הוא תחושה פנימית של מקום בטוח הנובעת מאמונה אותה יש ליצור בכל יום מחדש, כדי להשכיח לעוד רגע את חרדת המוות הגדולה, של מי שיודע ש"יָמָיו סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם". 

לאה גולדברג אינה מבקשת ללמוד את התפילות הפונות לאלוהים. להפך, בבית הראשון היא מבקשת מן האל הפנימי שלה ללמד אותה לברך ולהתפלל "עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל". זוהי קריאה לעצמה, וגם לנו, הקוראים, להתבונן ביופיו של העולם הסובב אותנו, גם כשהוא "קָמֵל" או "בָּשֵׁל". היא מהללת את "הַחֵרוּת הַזֹּאת", שאיש אינו יכול לגזול מאיתנו, החירות לעשות שימוש בחושינו: "לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם", וגם לעשות שימוש ברגשותינו: "לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל". המשוררת מבינה את חשיבות הכרת התודה על כל מה שיש לנו, על האפשרות "לְיַחֵל", וגם על האפשרות "לְהִכָּשֵׁל". 

אם בבית הראשון פנתה המשוררת לאל הפנימי שבתוכה, שילמד אותה להוקיר תודה לכל מה שקיים בעולם הסובב אותה, בבית השני היא פונה אל האל החיצוני, שהוא סדר הדברים הקבוע בעולם, ומבקשת ממנו "לְלַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתֵיהָ בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל" לסדר הדברים המשתנה שבתוכה. בשעה שהאל החיצוני הוא תחושת המקום הבטוח הנוצר ממעגל הזמן ה"מִתְחַדֵּשׁ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל", כלומר סדר הזמנים הקבוע של היום והלילה ומעגל העונות, היא מבקשת להתבונן בזמן הפנימי שלה מדי יום מחדש. 

בשתי השורות האחרונות מגלה לאה גולדברג את פלאי המוח האנושי. היא אינה מברכת את אלוהי הזמן על סדר הזמנים הקבוע, משום שהיא יודעת שההרגלים יוצרים בנו תחושה של מקום בטוח, אבל הופכים במהרה להתמכרות, שהיא תחושה כוזבת של מקום בטוח. מה שנראה לכאורה כמחזור מעגלי של יום ולילה, של התמלאות וחיסור הירח ושל עונות השנה אינו באמת קבוע, והוא שב ומשתנה בכל יום. 

המשוררת מבקשת ללמוד מן הטבע את היחס בין הקבוע למשתנה, כדי להימנע מהרגלים קבועים וממקום בטוח כוזב של התמכרות, וכדי ללמוד להשתנות בכל יום מחדש ולהתאים את עצמה לשינויים בעולם הסובב אותה: "לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל". 

שיר התהילה הזה לטבע, לעולם ולהשתנות, המוכר כל כך כמנטרה חיובית, משקף את דרך-החיים שפיתחתי (האימון הרגשי), המאפשרת לי להתאים את עצמי בכל רגע מחדש את למציאות המשתנה הסובבת אותי, להודות על כל השפע הזה שהטבע מרעיף עלינו וגם לקרוא שירה בדרך חדשה. 

אני מודה בכל יום על היופי המקיף את ביתינו בכפר הבולגרי, 

על חום האש בקמין,  

על ילדי הלומדים תוך כדי משחק, 

על אנדה המתעוררת ליום חדש, 

כשהיא חוגגת את יום-הולדתה השלוש-עשרה,  

ופותחת במתיקות עוד שנה של גילוי וצמיחה. 

אני שמח במאיה היוצאת, כמו כל ילדי הכפר, לברך בענף של עץ את תושבי הכפר, 

ואני שמח עם כולם במסיבת הכפר לכבוד השנה החדשה, 

ונהנה לראות את החלות הטריות, 

שנשות הכפר אופות כדי לחלוק אותן עם שכניהם. 

אני שמח בזיקוקים המאירים בחצות לכבוד השנה החדשה,  

ואני שמח לצאת שוב עם אפרת והילדים לחופשה משפחתית,  

שבת שלום, ושנה טובה,

דרור