503. סיימון פֶּטִיפֶר: גשם

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 503, שנה אחת-עשרה, ינואר 2017

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


בדרך-כלל אני בוחר באופן מקרי, מבין ספרי השירה הרבים שבחדר-העבודה שלי, שיר אחד שילווה אותי במשך השבוע, ואני מהרהר עליו כאן ומשתף אתכם במחשבותי. לעתים אני עושה זאת בחנות ספרים אליה אני נקלע במקרה בעיר זרה, ואני אוהב במיוחד לעשות זאת בחנות הספרים המשומשים והעתיקים הענקית שהקים ריצ'ארד בּוּת' בעיר הספרים האנגלית היפהפיה היי-און-וויי. שם פגשתי את כורך הספרים, שהוא גם סופר ומשורר ועורך כתב-עת לשירה כריס ברדשו, שאת שירו תרגמתי לא מזמן. השבוע, במקום לפגוש במקרה שיר על מדף הספרים שלי, פגשתי בהיי-און-וויי את המשורר סיימון פֶּטיפָר, ובחרתי לתרגם כאן את שירו (מתוך כתב-העת QUIRK בעריכת כריס ברדשו, חורף-אביב 2016). 

סיימון פטיפר (Simon Pettifar) היה מו"ל שפרש מעריכת ספרים כדי להקדיש את זמנו לכתיבה. שיריו פורסמו בכתב-עת ואנתולוגיות באנגליה, גרמניה וארצות-הברית, וכן בספרו 'חמשה-עשר שירי ויפאסנה' (במהדורה דו-לשונית, אנגלית-גרמנית). הוא תרגם לאנגלית את שיריו של המשורר הצ'כי יאן סקאסל (Jan Skácel, 1922-1989), שלו מוקדש גם השיר אותו תרגמתי כאן. לאחרונה הוא חיבר ליברטו לאופרה, המבוסס על סיפור של גי דה-מופסאן. 

השיר 'גשם' כאילו נכתב במיוחד למפגש שלנו בעיר הספרים הקטנה. שתינו תה ב'חנות האלקטרוניקה הישנה', צופים אל הרחוב היפה, שגשם דק וכמעט לא מורגש (drizzle) ציפה אותו מדי פעם במעטה לח ובריח נעים של אוויר טרי וטוב. אין דבר בריטי יותר מן הגשם הזה, שאפשר להלך בו זמן רב מבלי להירטב או לחוש אי-נעימות, בעיירה מנומנמת שאנשיה שמחים ומאירים פנים ברחוב לכל זר שעובר בו, ואין בה מה שיעורר תחושה של אי-נוחות. 

שיתפתי את סיימון בתפיסת העולם שלי, המבוססת על ההנחה שמה שמניע אותנו בחיינו הוא חרדת-המוות המלווה אותנו מיום היוולדנו, והחיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח, המתבטא בהרגלים קבועים, ביחסים או באמונה. נדמה לי שהביטוי האנגלי 'ביתו של האדם הוא מבצרו' מבטא באופן המדויק ביותר את החיפוש הזה. 

סיימון התקשה להבין את ההנחה שכל בני-האדם חרדים מפני המוות, ואמר שהוא לא מרגיש זאת בגופו. גם בשיר 'גשם' הוא ביטא את ההפך מכך, את תחושת הרוגע והביטחון, והחיבור עם הטבע, שאין בהם כל איום. הסכמתי איתו, כמובן, משום שחרדת-המוות היא תחושה בלתי-נסבלת, ואנחנו עושים ככל יכולתנו כדי להתעלם ממנה. חרדת-המוות היא תחושה גופנית אותה אנחנו מרחיקים מתודעתנו ככל האפשר. קשה לעשות זאת כשחיים במקום של מצוקה כלכלית, או בחרדה מפני מלחמות וטרור, אבל קל מאוד לשכוח את החרדה הקיומית כשגרים בעיר קטנה ושלווה בווייילס שבמערב אנגליה. 

השיר של סיימון פטיפר, המבטא יפה כל-כך את הצורך בתחושה של מקום בטוח, נפתח, באופן פרדוקסלי, דווקא בהתייחסות לחרדת-המוות: "בָּרוּר שֶׁשּׁוּם דָּבָר רַע לֹא יָכֹל לִקְרוֹת עַכְשָׁו בָּעוֹלָם הַזֶּה". כשסיימון כותב "בָּרוּר שֶׁשּׁוּם דָּבָר רַע" איננו יכולים להימנע מלהיזכר, ואפילו בהרף-עין, ב"דָּבָר הָרַע" המצפה לנו בסוף חיינו. זו בדרך-כלל מחשבה לא-מודעת, שאנחנו חייבים להרחיק במהירות כדי שלא תשתק אותנו. השיר הזה מבטא באופן חד ומדויק את החרדה המופיעה וחולפת ברפרוף ברגעים רבים בחיינו, ואת האופן בו אנחנו יכולים להתמודד איתה, באמצעות יצירת תחושה של מקום בטוח. 

תיאור הגשם היורד מרחיק אותנו מן ההתבוננות האישית, מתוך חרדה, בחיינו ובעולם הסובב אותנו, אל התבוננות אמפתית בטבע המבטיח מחזוריות וביטחון בחילופי העונות, בצמיחה ובקמילה, בגשם וברוח, "כְּשֶׁהָאֲוִיר שֶׁבֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ לַח וְנוֹטֵף מַיִם מְטַפְטֵף, מְזַרְזֵף, נִסְחַף מַטָּה". היכולת להתרחק לרגע מן האנוכיות שלנו באמצעות החיבור אל הטבע מאפשרת לנו להרפות מכל מה שיוצר מתח בחיינו, מן התחרות והציפיות והשאיפות: "מִי הָיָה יָכֹל לְטַפֵּחַ עַכְשָׁו אֲפִלּוּ שְׁאִיפָה אַחַת?" במקום להתמקד במחשבות, בוחר סיימון לשים לב לתחושה הפיסית שמי הגשם מעוררים בו, ולמהות המרככת גם את היהירות הטבעית שלנו, ואת האמונה שאנחנו פאר היצירה של הטבע: "הָאֵם יֵשׁ אֵיזוֹ יְהִירוּת שֶׁהַמַּיִם הַמְּרַכְּכִים הָאֵלּוּ לֹא יַכְנִיעוּ וִימוֹסְסוּ?

בבית השלישי  מקשיב המשורר ל"צְּלִיל מֵימִי רַךְ וְשָׁקֵט בְּנָפְלוֹ," לצליל ה"מַחְלִיק אֶת כָּל מַה שֶׁצּוֹרֵם, מְרַכֵּךְ אֶת מַה שֶׁקָּשֶׁה, מְלַטֵּף אֶת כָּל מַה שֶׁסָּגוּר." צריך לגור באנגליה כדי להתוודע למאפיין המיוחד הזה של הגשם הרך, השקט מאוד, שיש לו מקום מרכזי בתרבות האנגלית, הסובלנית והשקטה. 

ההתבוננות הזו בגשם, בצליל הגשם ובתחושת הגשם, מזכירה לי התרכזות במנטרה בזמן מדיטציה, ואולי התרגול היומי של סיימון במדיטציה הוא שמאפשר לו להרחיק את עצמו מן החשיבה האנוכית, מן הגוף הגשמי ומן העיסוק בעצמו, כדי להרפות מכל מה שמונע ממנו להתאים את עצמו לעולם ולמציאות הסובבת אותו. היכולת הזו להרפות ולחבור, לרגע, אל הטבע, מאפשרת לנו להתרחק גם מן הידיעה שקיומנו זמני ומחרדת-המוות המלווה אותנו, מתוך השלמה עם סופיותנו, ומציאת נחמה במחזוריות הנצחית של הטבע. 

הבית האחרון של השיר מחזיר את המשורר אל עצמו, ומחזיר אותנו, הקוראים, אל עצמנו, לאחר שוויתרנו לרגע על האחיזה האנוכית באינדיבידואליות שלנו, מתוך ניסיון להשכיח באמצעותה את חרדת-המוות שלנו. "דָּבָר לֹא יִדָּרֵשׁ מֵאִתָּנוּ בַּיּוֹם הַלֹּא תּוֹבְעָנִי הַזֶּה", הוא כותב, שהרי ה"יּוֹם" עצמו אינו תובעני, וכשאנחנו מרחיקים מעצמנו את החרדה הכל נראה לנו פחות תובעני, והיום הופך ל"מְנַחֵם, בִּנְדִיבוּת, לְלֹא דְּרָמָה אוֹ הַכְוָנָה". 

כאשר אנחנו מקשיבים, באמפתיה, לגשם, ומגלים שאנחנו חלק מן המציאות המשתנה כל הזמן, מה שנראה לנו כיום מאיים ותובעני הופך ל"יוֹם שֶׁל שַׁלְוָה", שהוא גם "רֶגַע אָרֹךְ שֶׁל מְחִילָה". 

כשם שפתיחת השיר במלים "בָּרוּר שֶׁשּׁוּם דָּבָר רַע לֹא יָכֹל לִקְרוֹת עַכְשָׁו בָּעוֹלָם הַזֶּה", שרמזו דווקא על החששות והחרדות, הוא מסתיים בביטוי של רוגע, שלווה וביטחון, המרמז, באמצעות המלה "מְחִילָה", על הצורך שלנו לסלוח לעצמנו על תחושות ההאשמה העצמית שחרדת-המוות מעוררת בנו. אלו תחושות שאנחנו מתאמצים להתעלם מהן ולהרחיק אותן כל חיינו, אבל רק כאשר אנחנו לומדים להכיל גם אותן, באמצעות מדיטציה או חיבור לעולם הטבע הסובב אותנו, אנחנו מגלים גם את היותנו חלק מן הנצח הלא-מובן. 

Simon Pettifar / Rain 
 
 
Surely nothing bad can happen now in this world, 
when all the air from heaven to earth
is damp and dripping with water
trickling, drizzling, drifting down.
 
Who could harbour one ambition now?
What vanity would all this softening water
not subdue, dissolve?
 
Even the watery sound is soft and quiet
as it falls, smoothing all that is sharp,
softening all hardness, caressing all that is closed.
 
Nothing will be asked of us today,
this undemanding day, consoling, open-handed,
without drama or direction,
this day of peacefulness is one long forgiving moment. 
 
ביתו של אנגלי הוא מבצרו. הטירה של היי-און-וויי נשרפה פעמים רבות, וכעת שוב משפצים אותה. היא מוקפת בירוק, ובחצר יש מדפי ספרים שאפשר לבחור בהם ספר תמורת פאונד אחד, אותו יש לשים בקופה. קוראים לזה honour shop, וגם זה מעורר בי תחושה של אמון וביטחון. 

נעים להגיע להיי-און-ווי ביום חמישי, שהוא יום השוק, 

להריח את ריח הלחם הטרי, 

לגלות את חנויות הספרים היפות, 

שכל אחת מהן מעוצבת באופן מיוחד, 

להציץ מבעד לחלון אל כריכיה עתיקה, 

לשתות סיידר אלכוהולי, המיוצר באיזור, בפאב חם ונעים, 

להתענג על הנוף הירוק, 

שגם בחורף ממשיך לצמוח, 

לנסוע לטייל בערפל הרך, 

לחייך אל הנוף המזמין של ויילס, 

לנוח עם הכבשים באחו הרך, 

לגלות את פינות החמד, 

בערים הסמוכות, 

להתפעם משקיעה אנגלית, 

 מרהיבה ביופיה, 

הנעלמת בנוף השקט והיפה הזה. 

נעים לחזור מן הנוף הרגוע, היפה והבטוח של אנגליה, אל הכפר המושלג שלנו, 

אל ביתנו המנמנם בשלג, 

ואל הצלילים החמים של הפנטסיה של שוברט, בארבע ידיים. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

אתן מוזמנות להירשם עכשיו למעגלי הנשים עם אפרת בשנת 2017.

להרשמה: greenefrat@gmail.com



 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.