514. יונה וולך: שורש החלום

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 514, שנה אחת-עשרה, אפריל 2017

יונה וולך (1944-1985) היתה יכולה להיות היום בת שבעים ושלוש, אם לא היתה מתה ממחלת הסרטן בגיל ארבעים. אינני יכול לדמות אותה זקנה. כשהיכרתי אותה היא היתה בת שלושים-ושש, מבוגרת ממני בעשר שנים, ובכל זאת תמיד נראתה לי כילדה שטרם התבגרה. השיר שלה, 'אילה', היה השיר הראשון שפרסמתי ב'פיוט', ומאוחר יותר היא הצטרפה למערכת המייעצת של 'פיוט', עם ס' יזהר. 

יונה מוכרת כמשוררת פרובוקטיבית, בשל החשיפה הנועזת שלה בשירים מיניים לכאורה, כמו 'תותים' או סדרת 'כשתבוא לשכב איתי', שהופיעו בספרה האחרון, 'אור פרא', אותו הוצאתי לאור לפני מותה (השירים הופיעו גם בספר 'שירים אחרונים'). אינני חושב שהפרובוקציה היתה המאפיין העיקרי בשיריה של יונה, וכשאני שב וקורא בשיריה הראשונים אני מגלה דווקא את החיפוש אחר שפה משלה ואת ההתענגות על צלילן של המלים. 

דוגמה לווירטואוזיות הלשונית-מוסיקלית, שאפשרה ליונה לשבור ולרסק את משמעותן של המלים וליצור אותן מחדש, מצאתי בשיר 'שורש החלום', שפורסם בכתב-העת לספרות 'עכשיו', בעריכת ברוך חפץ וגבריאל מוקד (כרך 37-38, אביב-קיץ תשל"ח, 1978). גבריאל מוקד היה הראשון שפרסם את שיריה (בהמלצת המשורר מקסים גילן) בכתב-העת 'עכשיו', בשנת 1964, כשיונה היתה רק בת עשרים, ולאחר מכן גם הוציא לאור את ספרה הראשון, 'דברים', בשנת 1966. 

יונה אהבה לומר שהיא חוקרת רעיונות ומושגים, למרות שלא היו לה השכלה פורמלית או ידע במחקר. אני משער שכשהשתמשה במלה 'מחקר' התכוונה דווקא להתנסות. נדמה לי שבשיר 'שורש החלום' היא ביקשה לחפש את מהות החלום באמצעות פירוק המלים המספרות על החלום, כפי שהציירים הסוריאליסטים פירקו את משמעותם של דימויים צורניים. 

יונה לא התייחסה לחלום במובן הפסיכולוגי, למרות שבאופן שטחי הושפעה מהרעיונות הפסיכואנליטיים שהיו נפוצים בתקופתה. כשהיא כותבת על 'שורש החלום' נדמה שהיא למעשה מחפשת את 'שורש השיר', כשהיא מניחה שהחלום הוא חומר הגלם הבסיסי של השיר. בשיר הזה יונה משחקת במלים באמצעות הטכניקה הפסיכואנליטית של אסוציאציות חופשיות, כשהיא נעה מדימוי לדימוי באופן אינטואיטיבי, שאין בו נרטיב או רעיון מגובש. 

אני משער שבסיום כתיבת השיר הכתירה אותו יונה בכותרת 'שורש החלום' משום שבכתיבתה היא שילבה השתעשעות באליטרציות, כלומר במלים המשלבות צלילים דומים, במקביל להטיית השורש היוצר משמעויות שונות, ובחילופי אותיות היוצרים שורשים קרובים. בדרך זו נוצרה תנועה אסוציאטיבית שנפתחה בשורש ח.ל.מ., שבחילופי אותיות הפך לשורש ח.מ.ל ובמעבר ממושגי החלום וההחלמה למושג החמלה ומשם להטיית הפועל ח.ל.ל. 

במקביל לתנועת הפעלים משחקת יונה בצליל האות ל', "חֲלוּמָה מַחֲלִימָה בַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ מְחוֹלֶלֶת בְּחֶמְלָה בְּחַלּוֹנוֹתֶיהָ", משחק הנפסק לנשימה קצרה במלה הנייטרלית "שְׁקוּפָה", ונמשך ב"לְרַחֲמֶיהָ כְּוִילוֹנוֹתֶיהָ" ולאחר הפסקה נוספת ב"כַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ חֲלָלִים מְחַלְּמִים בְּאַדְנֵי עוֹלָמֶיהָ". 

האם מחוץ למשחק המלים והפעלים יש בשיר גם תוכן ומשמעות? אינני בטוח. אבל בשעה שאין בשיר הזה נרטיב בעל משמעות, הוא מצייר ציורים שאנחנו יכולים לדמות לעצמנו, כדי לנסות וליצור מהם ציור או רצף של תנועות ציוריות, המעוררות בנו תחושה גופנית ותגובה רגשית. השיר נפתח בדימוי של אשה פסיבית, שאינה חולמת אלא נחלמת על-ידי מישהו אחר ("חֲלוּמָה"), המדמה אותה כשהיא "מַחֲלִימָה בַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ", ובחלומו היא "מְחוֹלֶלֶת בְּחֶמְלָה בְּחַלּוֹנוֹתֶיהָ". זה יכול להיות חלומו של המאוהב, המבקש את חמלתה של האהובה, ומדמה אותה "שְׁקוּפָה לְרַחֲמֶיהָ כְּוִילוֹנוֹתֶיהָ" וצובע אותה בחלומו עד ש"גוֹנֶיהָ רַבִּים כַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ". 

הבית הראשון בן ארבע השורות, שנכתב במשקל משולש, כמרחף בצעדי הואלס, מתאר את זה שחולם על אהובתו הבית השני, גם הוא בן ארבע שורות, כתוב במשקל מרובע ושקול יותר, הפעם מפיה של המשוררת הפונה לבחור המאוהב ומרסקת את חלומו: "חֲלָלִים מְחַלְּמִים בְּאַדְנֵי עוֹלָמֶיהָ", היא מזכירה לו, ורומזת על כך שהאהובה אינה כה מושלמת כפי שהוא מצייר לעצמו בחלומו, ומציעה לו להירגע: "אַל תִּצְטַעֵר הַרְבֵּה בְּחֶזְיוֹנוֹתֶיהָ, לְהֶפֶךְ הֱיֵה אַךְ שָׂמֵח בַּחֲלוֹמָהּ". היא מבקשת ממנו להיזהר בניסיון לעשות באהובתו מניפולציה רגשית, מבלי שהכיר אותה באמת: "בְּלִּיל אוֹ עִסָּה לֹא תַּעֲשֶׂה בְּרִגְשׁוֹתֶיהָ". 

הבית האחרון, גם הוא בן ארבע שורות (שתי השורות האחרונות הן, למעשה, שורה המחולקת לשתים). שלוש השורות הראשונות שוב מתארות במשקל הריקודי המשולש את האהובה, שכבר אינה כה פסיבית: "הֲלוּמָה הוֹלֶמֶת בִּמְהַלְּמֶיהָ". כאן מציגה יונה משחק חדש, בו היא מחליפה את המלה "חֲלוּמָה" במלה "הֲלוּמָה", אך במקום לראות באהובה קורבן נשי, היא מציגה אותה כאמזונה ה"הוֹלֶמֶת בִּמְהַלְּמֶיהָ". כעת היא אינה "שְׁקוּפָה" אלא מי שמודעת לחרדת-המוות שלה, וכשהיא "מְמוֹלֶלֶת תַּחֲרַת קְצֵה יָמֶיהָ" היא אינה נכנעת לחרדה אלא הופכת אותה לכלי בחייה. היא אינה נבחרת על-ידי הגבר המאוהב, החולם עליה, והיא נהפכת ל"חֲלוּמָה הַמַּתְאִימָה לְמַתְאִימֶיהָ". 

השורה האחרונה מתייחסת לשני הבתים הראשונים, ומסכמת במשקל מרובע ושקול: "חוֹלֶמֶת מְחוֹלְלֶיהָ עוֹשֶׂיהָ מְכֻבָּדִים". כעת מי שנדמתה על-ידי הגבר החולם כדמות נשית שברירה ופסיבית הופכת לאקטיבית, והיא זו החולמת את "מְחוֹלְלֶיהָ", כלומר את אלו שמנסים לחולל בה מעשה, או לחלל את תומתה, או לפצוח איתה במחול. השורה האחרונה מסתיימת במסר סתום, אולי אירוני, "עוֹשֶׂיהָ מְכֻבָּדִים", ואני מניח לכם לפרש אותה בדרככם. 

כשיונה מחפשת את 'שורש החלום' היא מוצאת גם את 'שורש השיר', שהוא יכולתה, כמשוררת, לערער לרגע את תמונת עולמנו, ולאפשר לנו, באמצעות המלים, ליצור אותה מחדש. השיר הזה, שבאמצעות החלום בוחן את היחסים שבין אשה לאיש, הוא גם שיר ארס-פואטי הבוחן את היחסים שבין השיר, המשורר והקורא. 

שורש החלום שלי הוא הטבע הסובב אותי, הפורח עכשיו בחצר ביתנו ובכפר הבולגרי כולו, 

ומכסה בלבן את ענפי הדובדבן. 

כמו בתוך חלום אני מתעורר אל הפריחה הלבנה מבעד לחלון המשקיף אל מטע הדובדבנים, 

ואל הצבעונים הפורחים בחצר. 

אנחנו חוגגים את האביב באפיית עוגות, 

מחלקים אותן לקופסאות, 

מקשטים בפרחי בר מן הגינה, 

ויוצאים לחלק אותן לשכנינו. 

מחוץ לכפר הצבעים פורצים מתוך האדמה, 

הירוק מציף את העינים, 

וחוגג את מות החורף. 

אנחנו מצטרפים לחברינו המקימים ספירלת תבלינים בכפר קטן, על ההר, 

ממלאים באדמה טובה, מוסיפים מעגל אבנים, 

שבת שלום,

דרור