517. לאה גולדברג: אל השמש

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 517, שנה אחת-עשרה, מאי 2017

פעם חייתי בין דפי הספרים, לא כמטפורה. חקרתי ולמדתי את כל שלבי ההכנה לדפוס, את סדר הבלט וסדר הצילום, את העימוד וההגהה, את המונטאז' בפוזיטיב ובנגטיב, את העתקי השמש והקרנת לוחות האופסט, את ההיכרות עם סוגי הנייר השונים, כיוון הסיבים ותפקידם בתהליך הכריכה, וביליתי לילות וימים ליד מכונות הדפוס עד שהרחתי את ריחו של הספר הטרי, הנולד כמו תינוק, בייסורים ובאהבה גדולה. במהלך חיי עיצבתי והפקתי ספרים רבים כמעצב וכמוציא לאור, וגם כתבתי כחמישים ספרים, והתיעוש והשיווק התוקפניים הרחיקו אותי מעולם הדפוס. אני חולם לשוב יום אחד אל האפשרות להדפיס ולכרוך לבד ספר יחיד, במכונת דפוס ישנה, ובכריכה ידנית. 

הטכנולוגיה מאפשרת שיכפול מהיר וזול, ומייתרת שלבים רבים בתהליך ההוצאה לאור, ומה שהיה פעם אמנות גדולה נותר בגדר תהליך תעשייתי פשוט ויעיל. לכן אני מתרגש כשאני פוגש בספר שנעשה בהקפדה ובאהבה, כמו הספר 'שיר | עיר', שיצא לאור בהוצאה המיוחדת והנדירה 'אבן חושן', בידיהם של עוזי אגסי ובנו עידו, שמקפידים על כל פרט בתהליך הדפסת הספר, מן העיצוב והטיפוגרפיה, לבחירת הנייר ועד לכריכה הידנית.

 

הספר 'שיר | עיר' (הוצאת 'אבן חושן', 2012, בעריכתו של גדעון טיקוצקי, שגם הוסיף 'אחרית 'דבר' מרחיבת דעת) הוא אוסף של שמונה שירים גנוזים מאת לאה גולדברג (1911-1970), אותם כתבה בהשראת חיתוכי-העץ של האמן הבלגי פרנץ מזרל (Frans Masereel, 1889-1972). פרנץ מזרל היה ידוע בהדפסי-העץ שלו וגם באיוריו לספרים רבים. דני קרמן וגדעון טיקוצקי טוענים שהוא היה אחד מאבות הרומן הגרפי, כפי שאפשר לראות ב'ספר השעות שלי', שיצא לאור בשנת 1919, ובו מאה שישים וחמישה הדפסי-עץ ללא טקסט. היתה לו רגישות חברתית גדולה, והוא תיאר את חיי העיר, את הנוף האורבני, את הפועלים במפעלי-הענק ואת הבדידות העירונית. 

לאה גולדברג שמרה מגיל צעיר את ספרו של מזרל 'נופים ומצבי רוח' (שיצא לאור בשנת 1929 בהוצאה של קורט וולף, שהיה גם המו"ל של קפקא. בספר מופיעים שישים מהדפסי-העץ הידועים של מצרל, ובהשראתם כתבה לאה גולדברג על דפי הספר שמונה שירים, המופיעים בספר 'שיר | עיר'. אפשר לראות בשירים אלו 'איורימילוליים', כפי שהגדיר זאת מאוחר יותר דוד אבידן, שחיבר טקסט לציוריה של כרמלה טל, בספר 'אור של פיל'. 

נדמה לי שגדולתה של לאה גולדברג כסופרת ומשוררת ששלטה בכלים הספרותיים וכאשת אקדמיה היתה גם בעלת השכלה רחבה ומקיפה, מתבטאת דווקא ביכולת שלה להפגין את הווירטואוזית הלשונית שלה במה שאולי אינו נחשב לשירה 'טהורה', כמו בשירים שנכתבו בהשראת הציורים. כך, למשל, היא כתבה מחדש את החרוזים שכתבה דינה רון לאיוריו של בעלה ארי רון, בספר 'איה פלוטו', וכך עיצבה את הטקסטים של קטה יעקב, שגם הלחינה אותם, בספר 'כך ישיר עולם צעיר'. היא גם חיברה סונֶטה יפהפיה, רק כדי להדגים, תוך ביטול-עצמי, הנחיות טכניות לכתיבת סונטה (במאמרה 'המשורר והשיר' שהופיע בספרה 'האומץ לחולין'). לאה גולדברג, כמו גם אברהם שלונסקי, לא חששה אפילו מחיבור שירי פרסומת למוצרים מסחריים, כמו השיר שכתבה על שמן הטיגון של חברת 'מגד'. 

בציור הראשון בספרו של מזרל מתוארת דרך המתפתלת במעלה הר חשוך, עם זריחת השמש, וצללית אדם בראש ההר על רקע הזריחה. 

כשם שאנו, הקוראים, מפרשים כל שיר שאנו קוראים באמצעות האסוציאציות הפרטיות שלנו, נראה שלאה גולדברג פירשה את הציור בדרכה, ללא כל קשר לתפיסת עולמו החברתית של הצייר. 

עוד לפני שננסה לפענח את תוכנו של השיר אנחנו יכולים לחוש במוסיקליות שלו, הממחישה את צעדיו הקצובים של ההלך הפוסע במעלה השביל, במשקל מרובע, כאשר הפעמה הרביעית, האחרונה בכל שורה, היא פעמה של שקט (כמו הפסקה של רבע במוסיקה). אי-אפשר גם שלא להתפעל מן החריזה, א-ב-א-ב, שמסתיימת תמיד במלרע, אך אינה מאולצת והיא מאפשרת ויתורים הנובעים מן התוכן, כמו בחריזה של "הַשֶּׁמֶשׁ" ב"נוֹשֶׁמֶת", או של "הָרָקִיעַ" ב"לְהַשְׁכִּיחַ". 

הדפסי-העץ של מזרל מבטאים מוּדעוּת חברתית לבדידותו של היחיד בעולם המתועש, אך לאה גולדברג מפיקה מן הציור דווקא את המוּדעוּת הרגשית לבדידותה שלה. היא מתבוננת באמפתיה בדמותו של ההלך המטפס במעלה ההר, וחושבת על חייה, על העובדה שמעולם לא היה לה בן-זוג ומעולם לא ילדה ילד, ועל המאבק שנאלצה להיאבק כדי לזכות בהכרה כמשוררת וכמרצה באוניברסיטה, עד שזכתה בתואר 'פרופסור' ועמדה בראש החוג לספרות כללית והשוואתית. אני משער שהיא נזכרה גם באהבותיה שנכזבו, כמו אהבתה למשורר אברהם בן-יצחק או אהבתה לחבר הקיבוץ הנשוי יוסף אופין. 

השיר מתאר את מי ש"הוֹלֵךְ לְהִתְאָרֵחַ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ" כדי לחפש אהבה: "כִּי יֵשׁ עַל הַפְּסָגוֹת קַלּוּת אַחֶרֶת וְהִיא כְּמוֹ אַהֲבָה תּוֹסֶסֶת בּוֹ". זהו מסע של מי שמבקש להשליך מאחוריו את דרך הייסורים של חייו, כש"מִתַּחַת לְרַגְלָיו הָאֲדָמָה נוֹשֶׁמֶת בְּמַשְׂטֵמָה עוֹקֶצֶת כְּמוֹ עַקְרָב". 

לא קשה להבחין בכך שהמשוררת חשה בגופה את ייסוריו של ההלך, בעולם שבו "הָאִילָנוֹת דּוֹקְרִים אֶת הָרָקִיעַ וְהַדְּשָׁאִים הֶחְבִּיאוּ אֶת לֵילָם". היא מבינה את העומס הרגשי המכביד אליו, ויודעת מדוע "מִנַּפְשׁוֹ רוֹצֶה הוּא לְהַשְׁכִּיחַ שֶׁהִיא הָיְתָה כְּבֵדָה כְּמוֹ הָעוֹלָם". 

זהו שיר על חלום האהבה, שאינו חלום אופטימי ורומנטי, והוא מכיל בתוכו את הידיעה שהאהבה הזו "הִיא בּוֹ אֻמְלָלָה וּמְאֻשֶּׁרֶת", משום שגם כאשר היא מתגשמת לרגע, כמו רגעי האהבה הגנובים של לאה גולדברג עצמה, היא ממהרת לכלות את עצמה "כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ הַנִּשְׂרָף בְּאוֹר לִבּוֹ". 

לאה גולדברג מצליחה, בזכות היכולת האמפתית שלשה, לחוש ברגשותיו של ההלך הבודד בציורו של מסרל, ולהפוך את הדימוי הגרפי למוחשי בעזרת המודעות הרגשית שבאמצעותה מרגיש גם הקורא, בגופו, את כאבו של ההלך, ואת ניסיון האהבה ה"אֻמְלָלָה וְהַמְּאֻשֶּׁרֶת" של המשוררת עצמה. 

השמש מאירה לנו פנים, וזה הזמן להכין את גן-הירק. 

מאיה קוטפת את אחרוני 'סבא פו-פו', 

ונושפת בהם לכל עבר. 

גם אנחנו מטפסים בשביל, במעלה ההר, 

עם מעגל הנשים של אפרת, 

גם יונתן, 

וגם אנדה מטפסים בדרך אל השמש. 

אנחנו מוצאים חורש מרהיב על שפת הנחל

כ 

זוכים בשלווה המשתקפת במים, 

וגולשת איתם לבריכה טבעית. 

זה המקום לשיחת בנות, 

ולהשקת ספינות קטנות בזרם. 

אני מוצא את השמש במשחקי האור והצל המופלאים, 

בפרחים הקטנים ובאצטרובלים, 

שמהם אני מכין מנדלה טבעית. 

דרור