535. חמוטל בר-יוסף: ברור ויציב

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 535, שנה אחת-עשרה, ספטמבר 2017

לפני שלושים וחמש שנים התחלתי לשלוח למאות מנויים, בדואר, דף שיר קטן, מודפס על נייר בצבע קרם בגודל של גלויה, במעטפה, מדי שבוע. את השירים, שזה היה פרסומם הראשון, קיבלתי ממשוררים צעירים כמו גבריאלה אלישע ובני שבילי ואגי משעול, וגם ממשוררים ותיקים יותר כמו יונה וולך, זלדה ויהודה עמיחי. עשיתי זאת במשך שבע שנים, עד שהתעייפתי. התעייפתי מלרדוף אחרי המשוררים, מלעמוד בפני אלו שכעסו על שלא פרסמתי את שיריהם, מלרוץ לבית-הדפוס, מלכתוב את הכתובות בכתב-יד על המעטפות ומלהמתין בתור בבית-הדואר. 

באחת-עשרה השנים האחרונות אני בוחר בשירים שכבר הודפסו, של משוררים שהכרתי ושל משוררים לא הכרתי, של משוררים חיים ושל משוררים מתים, ואני שולח אותם בדואר האלקטרוני לאלפיים ושבע-מאות מנויים. כך אני פטור מאכזבתם של המשוררים, מהריצה אל בתי הדפוס, מכתיבת המעטפות ומן התור בבית הדואר, וגם מההוצאות הכבדות הכרוכות בכך (הייתי צעיר, ומימנתי בעצמי את רוב העלויות). עכשיו אינני בוחר בשירים 'טובים' ואינני כותב 'ביקורת'. אני בוחר בשירים שמעוררים אותי לחשוב מחדש על חיי, על העולם ועל טבע האדם, בשירים שגורמים לי לפרק אותם לגורמים ולחבר אותם מחדש, בדרכי. 

רק לעתים רחוקות, כשמשורר אהוב עלי שולח לי שיר חדש המתאים לדרך בה אני קורא שירה, אני כותב על שירו (לא, זו לא הזמנה לשלוח לי שירים חדשים). כך קרה גם השבוע, כשחמוטל שלחה לי שיר חדש שכתבה, והשיר דיבר אלי, ואני דיברתי אליו בחזרה, והנה הוא כאן, לפניכם. 

בשלושים השנים האחרונות שלחתי וכתבתי על שירים שונים של חמוטל. הראשונים היו שירים קשים, כואבים, או שירי זיכרון, ובשנים האחרונות יש בשירים שלה התבוננות חדשה על החיים 'כאן-ועכשיו'. גם השיר החדש ששלחה לי הוא שיר חי ונושם את החיים המתרחשים ברגע זה, מתוך מוּדעוּת רגשית, כלומר הקשבה לתחושת הגוף ולעולם הסובב אותנו. 

השיר נפתח, כמו המתודה של דקארט, בהצהרה על אווידנציה, כלומר על תחושה של תובנה מוחשית אלא ניתן להטיל בה ספק: "פִּתְאוֹם זֶה הָיָה בָּרוּר וְיַצִּיב". אבל בשעה שדקארט חיפש את האמת המוחלטת, הפילוסופית, חמוטל מוצאת בתוכה את תחושת-הגוף שלא ניתן להטיל בה ספק. זוהי המודעות הרגשית, המאפשרת לנו לבדוק, בכל רגע, את מקומנו בעולם, ולדעת מה מעורר בנו חרדה ומה יוצר בנו תחושה של מקום בטוח. 

התחושה הזו של "בָּרוּר וְיַצִּיב" אינה מובנת מאליה. אם היינו יכולים להיות מודעים לתחושת גופנו כבר בגיל צעיר, היינו יכולים להיות מאושרים יותר, לבחור במקומות המתאימים לנו, בחברים שתורמים לחיינו ובפעילות המאפשרת לנו לבטא את יכולותינו. אבל בעולם הצרכני בו אנו חיים אנחנו מוזנים בערכים כוזבים הגורמים לנו להתעלם מתחושת-הבטן שלנו. אנחנו אוכלים מזון 'מהיר' שטעמיו מודגשים, ומאבדים את חוש הטעם והריח הטבעיים שלנו. אנחנו מוצפים בדימויים כוזבים של אהבה, מיניות וחברות, ולא יודעים לבחור באנשים המתאימים לנו. אנחנו נדחקים ל'שוק העבודה' התחרותי, ההישגי, ושוכחים לבדוק אם אנחנו משקיעים את זמננו במה שנעים לנו לעשות. 

אין צורך במלים, במקום בו צומחות הסקויות, 

כשהשמש חודרת דרך הענפים, 

וכשהצמרות נפגשות אי-שם. 

אין צורך במלים כשהאור מציף את הירוק, 

וכשהעגבניות נקטפות בגן. 

במטבח הקהילתי למאמנים אנחנו מחליפים את המלים בעיצוב האוכל, 

בשילוב של טבע ומזון, 

בקישוט של מה שמשביע את רעבוננו. 

גם בחג השנתי של הכפר שלנו לא מרבים במלים, 

דרור