535. חמוטל בר-יוסף: ברור ויציב

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 535, שנה אחת-עשרה, ספטמבר 2017

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


לפני שלושים וחמש שנים התחלתי לשלוח למאות מנויים, בדואר, דף שיר קטן, מודפס על נייר בצבע קרם בגודל של גלויה, במעטפה, מדי שבוע. את השירים, שזה היה פרסומם הראשון, קיבלתי ממשוררים צעירים כמו גבריאלה אלישע ובני שבילי ואגי משעול, וגם ממשוררים ותיקים יותר כמו יונה וולך, זלדה ויהודה עמיחי. עשיתי זאת במשך שבע שנים, עד שהתעייפתי. התעייפתי מלרדוף אחרי המשוררים, מלעמוד בפני אלו שכעסו על שלא פרסמתי את שיריהם, מלרוץ לבית-הדפוס, מלכתוב את הכתובות בכתב-יד על המעטפות ומלהמתין בתור בבית-הדואר. 

באחת-עשרה השנים האחרונות אני בוחר בשירים שכבר הודפסו, של משוררים שהכרתי ושל משוררים לא הכרתי, של משוררים חיים ושל משוררים מתים, ואני שולח אותם בדואר האלקטרוני לאלפיים ושבע-מאות מנויים. כך אני פטור מאכזבתם של המשוררים, מהריצה אל בתי הדפוס, מכתיבת המעטפות ומן התור בבית הדואר, וגם מההוצאות הכבדות הכרוכות בכך (הייתי צעיר, ומימנתי בעצמי את רוב העלויות). עכשיו אינני בוחר בשירים 'טובים' ואינני כותב 'ביקורת'. אני בוחר בשירים שמעוררים אותי לחשוב מחדש על חיי, על העולם ועל טבע האדם, בשירים שגורמים לי לפרק אותם לגורמים ולחבר אותם מחדש, בדרכי. 

רק לעתים רחוקות, כשמשורר אהוב עלי שולח לי שיר חדש המתאים לדרך בה אני קורא שירה, אני כותב על שירו (לא, זו לא הזמנה לשלוח לי שירים חדשים). כך קרה גם השבוע, כשחמוטל שלחה לי שיר חדש שכתבה, והשיר דיבר אלי, ואני דיברתי אליו בחזרה, והנה הוא כאן, לפניכם. 

בשלושים השנים האחרונות שלחתי וכתבתי על שירים שונים של חמוטל. הראשונים היו שירים קשים, כואבים, או שירי זיכרון, ובשנים האחרונות יש בשירים שלה התבוננות חדשה על החיים 'כאן-ועכשיו'. גם השיר החדש ששלחה לי הוא שיר חי ונושם את החיים המתרחשים ברגע זה, מתוך מוּדעוּת רגשית, כלומר הקשבה לתחושת הגוף ולעולם הסובב אותנו. 

השיר נפתח, כמו המתודה של דקארט, בהצהרה על אווידנציה, כלומר על תחושה של תובנה מוחשית אלא ניתן להטיל בה ספק: "פִּתְאוֹם זֶה הָיָה בָּרוּר וְיַצִּיב". אבל בשעה שדקארט חיפש את האמת המוחלטת, הפילוסופית, חמוטל מוצאת בתוכה את תחושת-הגוף שלא ניתן להטיל בה ספק. זוהי המודעות הרגשית, המאפשרת לנו לבדוק, בכל רגע, את מקומנו בעולם, ולדעת מה מעורר בנו חרדה ומה יוצר בנו תחושה של מקום בטוח. 

התחושה הזו של "בָּרוּר וְיַצִּיב" אינה מובנת מאליה. אם היינו יכולים להיות מודעים לתחושת גופנו כבר בגיל צעיר, היינו יכולים להיות מאושרים יותר, לבחור במקומות המתאימים לנו, בחברים שתורמים לחיינו ובפעילות המאפשרת לנו לבטא את יכולותינו. אבל בעולם הצרכני בו אנו חיים אנחנו מוזנים בערכים כוזבים הגורמים לנו להתעלם מתחושת-הבטן שלנו. אנחנו אוכלים מזון 'מהיר' שטעמיו מודגשים, ומאבדים את חוש הטעם והריח הטבעיים שלנו. אנחנו מוצפים בדימויים כוזבים של אהבה, מיניות וחברות, ולא יודעים לבחור באנשים המתאימים לנו. אנחנו נדחקים ל'שוק העבודה' התחרותי, ההישגי, ושוכחים לבדוק אם אנחנו משקיעים את זמננו במה שנעים לנו לעשות. 

כמו חמוטל, גם אני מרגיש שרק לאחר שישים שנות חיים למדתי להקשיב לגופי, לוותר על הפיתויים הכוזבים ולבחור במה שמתאים לי. התחושה הזו, תחושת הגוף שמנווטת את חיינו, יכולה להתקיים רק כשאנחנו לומדים להרפות מכל הרעיונות והאמונות ומן הדימוי העצמי שהתרגלנו אליו כל-כך. אולי לכן, כשמבחינים בה פתאום, נדמה שהגוף שלנו, היודע טוב כל-כך לבחור במה שמתאים לנו, הוא מישהו זר החי בתוכנו. 

את תחושת הזרות הזו, שהיא גם תחושה של אותנטיות ושל גילוי עצמי, מבטאת חמוטל בתיאור מוחשי של תחושות-הגוף. "הַנְּשִׁימוֹת הָאֵלֶּה אֵינָן שֶׁלִּי", היא כותבת, ומתכוונת לומר שהמודעות הקוגניטיבית, כלומר החשיבה הרציונלית, רחוקה מאוד מתחושת-הגוף האינטואיטיבית. זהו תהליך חדש של לימוד והקשבה לגוף, וכמו כל לימוד הוא דורש תרגול והתמדה. 

"מִישֶׁהוּ אַחֵר נוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף בִּי", היא ממשיכה וכותבת, ומיטיבה לתאר את תחושת הגילוי הזו. במלים "מִישֶׁהוּ אַחֵר" היא אינה מתכוונת ל'דיבוק' שחדר לתוכה, אלא לגילוי של תחושה חדשה המציפה אותה, תחושה שהיא מכילה ומקבלת ומאפשרת לה להמשיך ולצמוח בתוכה, למרות ש"הַצְּעָדִים הָאֵלֶּה אֵינָם שֶׁלִּי". 

התחושה הזו, ש"מִישֶׁהוּ אַחֵר מוֹלִיךְ בִּי", המעוררת מיד את האסוציאציה ל"מִישֶׁהוּ אַחֵר מוֹלֶךְ בִּי", שהוא "מַכַּת הָאַהֲבָה הַלֹּא כְּתוּבָה הַזֹּאת". עכשיו נגלה הסוד: האהבה היא מה שמאפשר למשוררת לשכוח את כל האמונות וההרגלים הישנים ולחוות בבהירות כזו את תחושת הגוף, שמשהו אחר מוביל אותו. חמוטל אינה מתכוונת רק לאהבה שהיא קשר הדדי של אמון וביטחון, אלא לאהבת הגוף, ליכולת להרפות מן החששות והפחדים ופשוט לאפשר את "אֲנָקוֹת הָעֹנֶג הַצּוֹעֵק" של האורגזמה חסרת העכבות. 

התרבות המערבית, הנוצרית-יהודית-פרוידיאנית, מלמדת אותנו להסתיר את רגשותינו, להתעלם מגופנו ולהעמיד פנים, עד אשר אנחנו שוכחים את הכאב והעונג הטבעיים שהגוף מעורר בנו. אין פלא, לפיכך, שכאשר אנחנו חווים את התחושה האותנטית הזו של העונג הצרוף של האהבה, נדמה ש"אֲנָקוֹת הָעֹנֶג" המפתיעות האלו "יָצְאוּ מִגָּרוֹן לֹא שֶׁלִּי". 

התיאור הפרטי הזה של חוויית הגוף, אותו מתארת חמוטל בשיר הזה, הוא גם תיעוד של ההיסטוריה הרגשית של המין האנושי. מושג ה'אני', ובעקבותיו רעיון האינדיבידואליות, הוא מושג חדש שהלך והתגבש בשלוש-מאות השנים האחרונות, במקביל להשתלטות הרציונליות, המדינה הלאומית והקפיטליזם על חיינו. המושג, והנרטיב המתאר אותו, אינם המצאה חד-פעמית אלא תוצאה של מעשים והתנהגות שתורגלו במשך זמן רב. ההפתעה של חמוטל היא תגובה טבעית לתחושת הגוף של האהבה, שלרגע נחווית כאילו התרחשה בגוף אחר. רק לאחר שהאהבה הזו תחזור על עצמה שוב ושוב, ייעלם הסיפור הישן, ואיתו תחושת ה'אני' הישנה, וחוויית "הָעֹנֶג" תיחווה בהתאמה לגוף החש בה. 

וכשתחושה נחוויית כפי שהיא, מתוך הרפיה מאמונות והגדרות ונרטיבים ישנים, אין צורך בהסברים, "וְכָל הַדִּבּוּרִים מְיֻתָּרִים". 

כשאני מתבונן ביונתן, "כָּל הַדִּבּוּרִים מְיֻתָּרִים". 

אין צורך במלים, במקום בו צומחות הסקויות, 

כשהשמש חודרת דרך הענפים, 

וכשהצמרות נפגשות אי-שם. 

אין צורך במלים כשהאור מציף את הירוק, 

וכשהעגבניות נקטפות בגן. 

במטבח הקהילתי למאמנים אנחנו מחליפים את המלים בעיצוב האוכל, 

בשילוב של טבע ומזון, 

בקישוט של מה שמשביע את רעבוננו. 

גם בחג השנתי של הכפר שלנו לא מרבים במלים, 

כשאוכלים את התבשיל המשותף, 

כשראש הכפר מובילה את הרוקדים, 

ובעקבותיה מצטרפים כולם. 

אין צורך במלים כשהגשר משתקף בנהר הסטרומה, 

גם כשהוא חצוי. 

אין צורך במלים בירוק המקיף את הכפר, 

בכבישים הרטובים מגשם, 

בעננים המקשטים את שמינו, 

בביתנו לעת שקיעה, 

כשירח משקיף על הגן, 

הולך ומתמלא. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

אני מומחה ל'טיפול נפשי', וכך גיליתי שעל מה שבאמת מאפשר לנו חיים טובים ויצירתיים איש אינו מדבר. הספר 'אימון רגשי' מציע תפיסת עולם מהפכנית ודרך פשוטה ויעילה לניהול רגשות, שכל אחד יכול לממש בכוחות עצמו. 

הספר לא נמכר בחנויות הספרים, ואפשר להזמין אותו רק בהזמנה ישירה, בעותק מודפס או דיגיטלי.

להזמנה:  drorgreen@gmail.com

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.