745. פרננדו פסואה: אוטופסיכוגרפיה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים וחמש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 745, שנה חמש-עשרה, ספטמבר 2021

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2021` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


כשגדול המשוררים של פורטוגל, פרננדו פסואה (1888-1935), היה בן שש הוא נהג לשוחח עם חברים דמיוניים, כתב להם מכתבים וגם כתב לעצמו מכתבי תשובה מהם. הוא החל לפרסם שירים באנגלית כשהיה בן שלוש-עשרה, ובמהלך חייו פרסם חמישה ספרי שירה ומאות שירים בכתבי-עת שונים. לאחר מות אביו ואחיו הוא גר בדרום-אפריקה עם אמו ובעלה החדש, שהיה קונסול פורטוגל בדרום-אפריקה, ולאחר סיום לימודיו בתיכון חזר לליסבון ולא יצא ממנה עד יום מותו. הוא עבד בכתיבת מכתבים עסקיים לחברות, וייסד את כתב-העת 'אורפיאו'. לאחר מותו נמצאו בעזבונו יותר מעשרים-וחמישה אלף דפים כתובים, שעריכתם והוצאתם לאור לא הסתיימה עד היום. פסואה כתב את שיריו בשבעים שמות שונים. אלו לא היו שמות בדויים (פסאודונים) אלא שבעים דמויות שבדה מדמיונו (הטרונימים), ולכל אחת מהם ביוגרפיה משלה, אישיות מיוחדת וסגנון כתיבה אופייני. הדמויות קיימו קשרים זו עם זו, וניתן לראות בהן חלק מרומן רחב יריעה שכולו פרי המצאתו של פסואה. למעשה, בכתיבתו הרחיב פסואה את מעגל החברים הדמיוניים שיצר בילדותו, ובנה לעצמו עולם שלם של דמויות ספרותיות.

פסואה מציג בשיריו דוגמה יוצאת דופן לשימוש במיומנות האנושית החשובה ביותר, והיא האמפתיה. זו המיומנות הרגשית המאפשרת לנו לחוות את כאבם ושמחתם של אחרים, וגם לבדות מלבנו דמויות ספרותיות. בזכות היכולת הזו פסואה מנפץ את הדימוי המרכזי של התרבות הקפיטליסטית-תחרותית המבוססת על רעיון האינדיבידואליות. זו האמונה שלכל אחד מאיתנו יש 'אני' או 'אישיות' מובחנת, המלווה אותנו במהלך כל חיינו. באמצעות שבעים הדמויות השונות שיצר מאפשר לנו פסואה להתוודע לאישיותו רבת-הפנים, ולדמויות הרבות שהן חלק בלתי-נפרד ממנה. זו אינה אישיות 'מופרעת', כפי שטוענים אנשי המקצוע, אלא אישיות נורמלית של מי שאינו מנסה לדכא את המיומנויות הרגשיות שלו באמצעות צווים ומוסכמות תרבותיים. 

את השיר 'אוטופסיכוגרפיה' קראתי בספר 'כל חלומות העולם', בתרגום מפורטוגזית של יורום ברונובסקי  (הוצאת 'כרמל', 1993). 

כל שיר הוא קוד הדורש פענוח, כלומר פירוק והרכבה מחדש, וכותרת השיר היא רמז לקורא הנבון. בשיר 'אוטופסיכוגרפיה' הכותרת עצמה דורשת פענוח. 'פסיכוגרפיה' היא כלי לאבחון מאפייני אישיות באמצעות סקירת אמונות, דעות, פעילויות, ערכים והתנהגות. הפסיכוגרפיה משמשת לצרכי שיווק, למחקרים חברתיים ובשנת 2016 נעשה בה שימוש בבחירות לנשיאות בארצות-הברית. 

פסואה מעתיק את המושג 'פסיכוגרפיה' לעולם השירה במבט הומוריסטי, כשהוא עושה שימוש בכלי המעשיה הזה לחקר ההתנהגות האנושית למטרת התבוננות-עצמית, רטרוספקטיבית. באמצעות ההתבוננות הארס-פואטית חושף פסואה את עצמו, אבל מתבונן גם במהותה של השירה. 

השיר, המערער את אמונתנו בשירה, כולל שלושה בתים מחורזים במשקל מרובע (א-ב-א-ב), היוצרים בנו תחושה כוזבת של ביטחון. הבית הראשון מתמקד במשורר המלהטט בכזביו. "הַמְשׁוֹרֵר הוּא מְכַזֵּב", טוען פסואה, וממשיך בתיאור יכולתו של המשורר, "שֶׁכֹּה בִּכְזָבָיו מַפְלִיא", עד "שֶׁהוּא מַמְצִיא אֶת הַכְּאֵב גַם כְּשֶׁהוּא חָשׁ בּוֹ בַּעֲלִיל".  

זו אינה הטענה הידועה של אריסטו, "מיטב השיר כזבו" (בספרו 'מטפיסיקה'), המיוחסת לרב משה אבן עזרא (1055-1140), שהוסיף: "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר" (בספרו 'ספר העיונים והדיונים). זו טענה הרבה יותר מתוחכמת. פסואה טוען שהכזב הוא מהותו של השיר, גם כשהוא מתאר את האמת: "הוּא מַמְצִיא אֶת הַכְּאֵב גַם כְּשֶׁהוּא חָשׁ בּוֹ בַּעֲלִיל". 

אין זו התחכמות. זהו ניסוח מבריק של ההתבוננות האנושית הסובייקטיבית, שלעולם אינה יכולה ללכוד את 'האמת'. "גם כשהמשורר מתאר את המציאות כפי שהיא", טוען פסואה, "הוא תמיד ממציא אותה מחדש". ה"כָּזָב", לפיכך, הוא היכולת המופלאה של המשורר לשחזר את תפישת המציאות שלו באמצעים רגשיים, כשהוא 'ממציא' את המציאות מחדש. אריסטו, בספרו 'פואטיקה', טבע את המושג 'מימזיס', שפירושו חיקוי המציאות. המשורר ש"בִּכְזָבָיו מַפְלִיא", כפי שמתאר זאת פסואה, מחקה את המציאות כדי לשחזר את הרגשות כפי שהם. השירה, לפיכך, היא חיקוי יצירתי המעורר רגשות בקוראים. 

בבית השני מתאר המשורר את החוויה שמשחזר הקורא: "וְהַקּוֹרְאִים אֶת שֶׁכָּתַב חָשִׁים יָפֶה בִּכְאֵב קָרוּא". הקוראים, לפיכך, גם הם חייבים לעשות שימוש באמפתיה, כשהם משחזרים את הכאב ואף "חָשִׁים" בו. מה שמעורר בהם את תחושת הכאב שמתאר המשורר אינו ה'אמת' אלא האופן שבו המשורר מחקה את האמת או בודה אותה מחדש. הם חווים את כאביו של המשורר, "אַךְ לֹא בִּשְׁנֵי כְּאֵבָיו אֶלָּא בִּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא קָרוּ". 

בבית השלישי מתאר פסואה את התהליך הרגשי המאפשר למשורר ליצור ולשחזר את המציאות באמצעות השיר, כשם שהוא מאפשר לקורא לפרק ולהרכיב מחדש את השיר בדמיונו באמצעות האמפתיה. "הַדִּמְיוֹן טוֹחֵן אֶת הַכְּזָבִים", כותב פסואה. הדמיון הוא מה שמאפשר את האמפתיה, שהיא כלי התקשורת האנושי היעיל ביותר. ללא דמיון איננו מסוגלים לקרוא שיר או סיפור, ואיננו מסוגלים לעשות שימוש בשפה. 

פסואה ממהר ומדגים את פעילותו של הדמיון כמעבד חשיבה ה"טוֹחֵן אֶת הַכְּזָבִים" ויוצר מהם מציאות חדשה. הוא עושה זאת באמצעות המטפורה, שהיא האופן בו המשורר מפעיל את דמיונו של הקורא: "אֶת הגַּלְגַּל מְסוֹבֵב קְרוֹן־צַעֲצוּעַ מֵחוּטִים עָבִים אֲשֶׁר קוֹרְאִים לוֹ לֵב". 

בשעה שבבית הראשון ובבית השני פסואה טוען טענה בדבר ה"כָּזָב" שיוצר המשורר והכזב שמפענחים קוראיו, בבית השלישי הוא ממחיש את הטענה כשהוא מניח בפני הקוראים את כלי-המשחק שלו, המטפורות, שהן "כְּזָבִים" העשויים מדימויים מוחשיים המפעילים זה את זה באמצעות פעולת הדמיון. 

פסואה מפליא לתעתע בנו כשהוא הופך את הטענה עצמה למטפורה: "הַדִּמְיוֹן טוֹחֵן אֶת הַכְּזָבִים". את הדימוי שהמטפורה מעוררת בנו, למשל דימוי של פרד המסובב אבן-ריחיים הטוחנת חיטה, אנו יוצרים בדמיוננו, כדי לעבור למטפורה הבאה: "קְרוֹן־צַעֲצוּעַ מֵחוּטִים עָבִים". 

פסואה אינו עוצר כאן, ואינו כופה עלינו את התובנה ש"קְרוֹן־הַצַּעֲצוּעַ הוּא הַלֵּב". הוא רומז ש"קְרוֹן־הַצַּעֲצוּעַ", כלומר מה שמניע את התהליך הרגשי המאפשר לנו לפרק ולהרכיב את השיר כדי ליצור משמעות משלנו, הוא משהו "אֲשֶׁר קוֹרְאִים לוֹ לֵב", אבל אפשר לקרוא לו בכל שם אחר, בהתאם לפירוש של הקורא. 

גם הצילומים שאני מצרף להרהור השבועי שלי הם מטפורות שכל אחד רואה בהן ייצוגים אחרים של המציאות. 

אשכול הענבים המבשיל עכשיו בבית הסופרים שלי אינו אשכול ענבים אלא ערגה למקום שבו "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ". 

גם ילדי המשתעשעים בטלפונים שלהם על הספה בבית-הסופרים הם מטפורה למשהו אחר, 

למשפחה, 

או לאהבה.  

והאבנים שליד הנהר? 

הם מטפורה שמשתנה כשהיא טובלת במים, 

בתוך התכלת העזה של הנהר, 

ליד הדייג שממתין בסבלנות. 

ביום סתווי אני יוצא עם יונתן לטיול, 

בשבילים הלא סלולים שליד הנהר, 

ואנחנו מגיעים לכפר נידח,  

שבתיו ננטשו, 

ורק הירוק ממשיך לשגשג מחוץ לחלון, 

והמעיין ממשיך להתמלא מבלי שאיש ישתה את מימיו. 

אנחנו משתאים לראות את הירוק, 

ששב אחרי ימי הגשם של ראשית הסתיו, 

לאחר הקיץ הלוהט במיוחד, 

שהותיר קורבנות,  

בראשי ההרים הרחוקים. 

עכשיו שבו השלוליות, 

אל דרכי הסתיו, 

ומה שמשתקף אינו הדבר עצמו, אלא רק מטפורה. 

אנחנו מגלים את צידו השני של הנחל הזורם מתחת לבית הקהילה החדשה, 

ושמחים בבריכה החדשה שבנינו ליד המעיין שבחצר. 

ירח רחוק מביט אל ביתנו כמטפורה לא ברורה, 

והאופק נעלם לאט לאט. 

הש

שבת שלום, ושנה טובה,

דרור 

Bookmark and Share

הטיסות לבולגריה יתחדשו בקרוב, וזה הזמן להזמין מקום בבית ליד הנהר, המיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולכתוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.