628. רות נצר: בחצר האחורית

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 628, שנה שלוש-עשרה, יוני 2019

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


רות נצר היא משוררת פורה, שכבר פרסמה שנים-עשר ספרי שירה, וגם ספר פרוזה ועוד שמונה ספרים אל פסיכולוגיה יונגיאנית ועל קולנוע. היא פסיכולוגית יונגיאנית וגם ציירת, פסלת וצלמת. בשיריה היא מתבוננת בעצמה, בכתיבתה, ובעולם הסובב אותה

את השיר 'בחצר האחורית' קראתי בספרה החדש, 'עפאים' (הוצאת 'כרמל', 2019), שיצא לאור לאחרונה. השיר הזה עורר בי מחשבות על יום-הולדתי בחודש הבא (65), על הפער בין הזיקנה המתקרבת לבין תחושת-הגוף שלי והתוכניות הרבות שיש לי, ועל ילדי הצעירים, ועל ציפיות. 

איש אינו אוהב לדבר על המוות הצפוי לכולנו, או על ההשלמה עם המוות שנגזר עלינו ביום בו נולדנו, ועוד יותר מכך על הזיקנה, על השיכחה ועל הפרידה האיטית מכל מה שסובב אותנו וממי שליווה אותנו בדרכנו. 

רות אינה כותבת על המוות אלא מותירה לנו, הקוראים, את הפירוש ואת התובנות הנובעות ממנו. זהו שיר שכולו תיאור פשוט ומדויק, ללא ייפוי המציאות, וללא דימויים ומטאפורות. היא מתארת את מה שרואות עיניה. רק אנחנו, באמצעות פחדינו וחששותינו, יכולים לפרש את התיאור הצנוע הזה כמשל או כמטאפורה. 

הבית הראשון מתוך שלושת בתי השיר נפתח במלים "בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ", המתארות תמונה של שולי הכביש או הדרך, וממנה אנחנו לומדים שמדובר בתמונה הנגלית מתוך תנועה, או במהלך מסע. זו אינה תמונה נעימה, תמונת נוף צבעונית ומרתקת, אלא תמונה של מקום נעזב, זנוח ולא מטופח: "פִּנָּה עֲזוּבָה, קִיר אָפֹר, ‏מְעַט עֲשָׂבִים, פַּחִיּוֹת זְרוּקוֹת - ". הבית הזה מסתיים בנימה שיפוטית: "שׁוּלַיִם נִדָּחִים - ‏", וללא נקודה. אנחנו חולפים על-פני אותם "שׁוּלַיִם נִדָּחִים‏", ומממשיכים במסע, מסע החיים. אם אנחנו מכנים את החיים בשם "דֶּרֶךְ", הבית הראשון של השיר הזה מתאר את סוף הדרך, את שלביה המאוחרים של הזיקנה. 

הבית השני מתאר את נקודת הסיום, את העזובה והסוף: "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית - דְּלִי הָפוּךְ, ‏סְמַרְטוּטִים, מַעְדֵּר, עֲצִיצִים רֵיקִים, ‏רְעָפִים יְשָׁנִים, קְעָרָה - ". זה המקום בו נותרים חפצים שכבר אין בהם חפץ, ואין בהם שימוש. "דְּלִי הָפוּךְ", כלומר דלי ריק, "סְמַרְטוּטִים" שנזרקו, "מַעְדֵּר" שאינו משמש כלי להפרחת חיים חדשים, "עֲצִיצִים רֵיקִים" ששום דבר כבר לא פורח בהם, "רְעָפִים יְשָׁנִים", שנותרו כזיכרון לימים בהם חידשו את הגג, ו"קְעָרָה" שאין בה שימוש. כאן, "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית", אנחנו יכולים לחוש בתחילת הפרידה מן החיים, בתחושת חוסר-הערך וחוסר הציפיה של מי שנמצא בשלב האחרון של חייו, ודבר לא ממתין לו מלבד המוות. 

בחשש גדול קראתי את הבית השלישי, האחרון, ולא רציתי לקרוא בו תיאור של ההתפוררות הסופית, איבוד הצורה והערך, והמעבר משיירי החיים אל המוות. אבל רות נצר הפתיעה אותי, והפכה את העליבות והייאוש שהלכו והתעצמו בשני הבתים הראשונים לתחושת נחמה. "כַּמָּה טוֹב לָנוּחַ בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית", היא מציעה. העזובה וחוסר-התוחלת אינם מקור לאכזבה או לייאוש אלא להפך, הם מציעים לנו, רגע לפני 'המנוחה האחרונה', אפשרות "לָנוּחַ" ולהתבונן בחיינו, וגם להרפות מן הלחץ האינסופי להעניק לחיינו משמעות, להשיג כבוד ורכוש ואהבה והצלחה, ולרצות את הסובבים אותנו. עכשיו, בשלב האחרון של חיינו, איננו צריכים להתאמץ כל-כך, לחפש את מה שאין לנו, ואנחנו יכולים ליהנות מן העזובה והבדידות, "כְּשֶׁאִישׁ כְּבָר לֹא מְצַפֶּה ‏מִמְּךָ לְדָבָר". 

לא על המוות כתבה רות בשיר הזה, ולא על הזיקנה, ואולי גם לא על אלו שמצפים מאיתנו למשהו. היא כתבה על הפחד האנושי מציפיות של אחרים, על הרצון לרצות ולהצליח ולהתאים את עצמנו לאחרים, ואולי גם על הציפיות שלנו מעצמנו, בשעה שאנחנו מנסים להעניק משמעות לחיינו. המנוחה "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית" אינה מוצגת כאן כ'תחנה האחרונה', אלא כהצעה לעצור, בכל שלב בחיינו, לקבל באהבה את אי-השלמות שלנו, את כשלונותינו ואת השברים שיצרנו בדרכנו, וגם לנוח וליהנות מן החופש לא לצפות לשום דבר. פשוט להיות. 

או פשוט לבשל. ולאכול. 

יונתן ומאיה משחקים ב'משחקי השף', ואנדה טועמת את מאכליהם, 

מתבוננת בעיצוב, 

בוחנת צבעים וטעמים,  

הפסטה של מאיה, הצ'יפס המרובע של יונתן, 

וכולם מצטרפים, 

לחגיגת הטעימות. 

ובחצר מצטרפים אלינו שלושה עוללים של הקיפודה הוותיקה, המיודדת עם אנדה. 

אנחנו מתאמנים ב'רק להיות', 

על שפת-הנהר, 

במפגשי הבוקר שלנו, 

ב'רק לבנות', 

מגדלי אבנים, 

להתבונן בעצים השטים במים, 

ובמים הזורמים מתחות לעץ האגוז ליד בית-הסופרים. 

לעתים אנחנו זורמים לאורך הנהר, עד לכפרים הרחוקים, לגשרים היפים, 

למעיינות המרווים את צמאון עוברי-האורח בכפרים,  

ואנחנו מתבשמים בירוק של עצי הנהר, 

ובסבך הצומח בגינה, 

ובכובע הנזיר הצובע באדום את גן בית-הסופרים. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומרפסת שמש, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.