756. דארל גריי: מפגש

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 756, שנה חמש-עשרה, דצמבר 2021

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2021` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


לגמרי במקרה לקחתי לידי את הכרך האחרון של כתב-העת לשירה QUIRK, אותו קניתי לפני ארבע שנים בביקור האחרון שלי בעיר הספרים המופלאה היי-און-וויי בוויילס, שיש בה יותר משלושים חנויות ספרים משומשים. זהו כתב-עת מקומי שרוב משתתפיו מתגוררים סביב היי-און-וויי באזור הרפורדשייר במערב אנגליה. באחד מביקורי במקום פגשתי את הכורך כריס ברדשו, שבאופן פלאי נראה כאילו יצא מנובלה שאני כותב, המתרחשת בהיי-און-וויי. כריס הוא גם משורר וסופר, והוא עורך את כתב-העת QUIRK, המודפס במהדורה מצומצמת, ולפעמים גם נקרא בקול במועדון המקומי. לא ניתן למצוא באינטרנט את כתב-העת, ועד היום כריס לא משתמש אפילו בדואר האלקטרוני (זו עיר מוזרה, שרוב תושביה לא אוחזים בידם סמרטפונים משוכללים, ובפאב המקומי הם משחקים שחמט). 

אינני מכיר את המשוררים ששיריהם הופיעו בכתב-העת, מחוץ לסיימון פטיפר, אותו פגשתי בכריכיה של כריס ובמשך השנים התיידדנו, ושניים משיריו תרגמתי. גם את שירו של פיטר פרדיקס תרגמתי ל'פיוט'. 

עכשיו, כשקראתי ב-QUIRK את שירו של דארל גריי לא הבנתי איך חמק מעיני בעבר. אני נמשך לשירים קצרים, ואולי עומס הטקסט שאין בו פסיקים ונקודות גרם לי לדלג על השיר הזה, שהוא למעשה פרוזה שירית. הפעם קראתי אותו ובכיתי, משום שמצאתי בו את ילדותי, ואם הייתי משורר הייתי כותב את השיר הזה בעצמי. הטקסט הלא מפוסק, באנגלית, יוצר תחושה קשה, עמוסה וגם מבלבלת, שמשקפת את עוצמת הפגיעה של הילד הפגוע, ובכל זאת הוספתי, בתרגום לעברית, את סימני הפיסוק, והסתפקתי בתוכן המטלטל המבטא את כאבו של הבן. 

השיר נפתח כטקסט הלקוח מספר מדע דמיוני עכשווי: "לְאַחַר מוֹתוֹ שָׂרְפוּ אֶת גּוּפָתוֹ בַּמָּכוֹן הַדִּיגִיטָלִי וְהֶעָשָׁן הִתָּמֵר וְעָלָה אֶל הֶעָנָן שֶׁל גּוּגֶל". לא מזמן קראתי על מיזם אמריקאי חדש, המציע להפוך את המתים לקומפוסט ולחדש באמצעותו את היערות הכרותים. אבל השיר של גריי אינו מציע פתרון לאסון האקולוגי המתרחש עלינו ולצפיפות האנושית ההולכת וגדלה, אלא וריאציה על שריפת המתים המקובלת כבר היום במקומות רבים. הוא מתאר עולם שבו ניתן להתמיר את המתים ובמקום לקבור אותם ולבזבז שטח יקר, או לשרוף אותם ולזהם את האטמוספירה, להפוך אותם למידע דיגיטלי, שיישמר ב"עָנָן שֶׁל גּוּגֶל". 

השיר ממשיך בהצעה מעשית שהזכירה לי סטרט-אפ שמציע לעשות שימוש בתוכנת אינטליגנציה מלאכותית המשחזרת את זכרונותיהם וקולם של המתים, כדי שהנותרים בחיים יוכלו לשוחח איתם גם לאחר מותם: "שָׁם יָכֹלְתִּי סוֹף סוֹף לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ, לָרִאשׁוֹנָה, לִצְפּוֹת בְּסֶרֶט חַיָּיו". 

לאחר הפתיחה הבדיונית, לכאורה, חוזר המשורר אל המציאות, וחושף את טראומת הילדות שלו. עכשיו אנחנו מבינים שהאיש המת הוא אביו, אותו לא הכיר עד שצפה במציאות המדומה באתר של גוגל בסרט חייו של האב, "בָּרֶגַע בּוֹ נָטַשׁ אוֹתִי, בֶּן שָׁלוֹשׁ, וְעָלָה עַל אֳנִיָּה, מַלָּח צָעִיר, שֶׁהַמֶּלַח וְזַעַם הַגַּלִּים עִצְבוּ לְרַב־חוֹבֵל קָשֶׁה וּמְסֻגָּף". המשפט הזה היכה אותי בתדהמה. לא קשה לי לדמיין מלח בריטי או אירי שנטש את אשתו ובנו בן השלוש והצטרף לצי, באחת מערי מערב אנגליה. אבל בירושלים של שנות החמישים נדיר היה למצוא בחור בן עשרים-וחמש שעזב את האוניברסיטה, והשאיר את בנו בן השלוש עם אמו הצעירה, שנותרה לבדה בעל כורחה בשכונת ספר שחיילי הלגיון ירו בה בלילות, ונאלצה לגדל לבדה ילד לא רצוי. גם אבי נטש אותי בילדותי והצטרף לצי הסוחר, שהוקם באותם הימים. 

לא קשה לנחש את החרדה של הילד הצעיר מן המלח הזר, שמדי פעם פקד את בית אמו, והתייחס אל בנו באותה גסות אלימה המקובלת בהיררכיה הנוקשה שבלעדיה לא ניתן לשלוט בספנים: "שָׁם יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ הַקַּר, הַמְּנֻכָּר, רוֹתֵחַ מִזַּעַם כְּשֶׁמִישֶׁהוּ חוֹלֵק עַל דְּבָרָיו, נוֹאֵם וְלֹא יוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב". גריי עושה שימוש בסינסתזיה, ומתאר את זכרונות הילדות שלו באמצעות החושים. לאחר שתיאר את האופן בו שמע את "קוֹלוֹ הַקַּר, הַמְּנֻכָּר", של אביו הזר, הוא עושה שימוש בחוש הריח: "שָׁם יָכֹלְתִּי לְהָרִיחַ אֶת קֶצֶף הַגִלּוּחַ הַזוֹל", וגם בחוש המישוש: "לַגַּעַת, בִּזְהִירוּת, בְּכַף יָדוֹ הַמְּחֻסְפֶּסֶת". 

לא קשה לחוש בחרדה האופפת את הזכרונות העולים במשורר לאחר מות אביו, חרדה שמקורה בניכור ובחוסר היכולת של האב לאהוב את בנו, להקשיב לו ולגעת בו. 

כשגרי כותב, "שָׁם יָכֹלְתִּי, לָרִאשׁוֹנָה, לְשׂוֹחֵחַ עִם צֵ'ט־בּוֹט בֶּן דְּמוּתוֹ", אנחנו מבינים שלמרות שפגש את אביו, מן הסתם בחופשות הקצרות שבין ההפלגות, הוא מעולם לא שוחח איתו ולא קיים איתו קשר של ממש. הוא מנסה לדמיין שיחה כזאת באמצעות הסטרט-אפ החדש המאפשר לשוחח עם צ'ט-בוט, כלומר מין רובוט המעבד את כל המידע שנותר מן האב המת ועונה בשמו. 

אבל אינני בטוח שהמשורר בא על סיפוקו, ונראה שלא הצליח לשוחח עם הצ'ט-בוט, אבל השתמש בו כאפשרות לכעוס על האב המת שלא אהב אותו מעולם. הוא רצה רק ""לִשְׁאֹל אֵיךְ, אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲזֹב יֶלֶד. ובאמת, איך אפשר? למרות שחוויתי זאת בגופי, עיני מתמלאות דמעות חמלה על הילד ההוא, הרחוק, באנגליה של פעם. 

"אֵיךְ אֶפְשָׁר לֹא לֶאֱהֹב יֶלֶד, לֹא לָגַעַת, לֹא לְחַבֵּק, לֹא לִכְתֹּב מִכְתָּב, לֹא לְהַקְשִׁיב", שואל דארל גריי. ובאמת, איך אפשר? בעשרים-ואחת השנים האחרונות אני מגדל את ארבעת ילדי בחינוך ביתי, וקשה לי להיפרד מהם אפילו ליום  אחד. אינני מבין איך אפשר "לֹא לֶאֱהֹב יֶלֶד", איך אפשר להתרחק ממנו ולהתעלם ממנו במשך שנים. גם לי היה אבא כזה, ואמא כזו, ועדיין אינני מבין איך אפשר. "אֵיךְ אֶפְשָׁר לִנְטֹשׁ אוֹתוֹ מְפֻחָד אֵצֶל אִשָּׁה שֶׁלֹּא רָצְתָה לִהְיוֹת אִמּוֹ". 

הכאב הולך ומתגבר, ואני נזכר בסיפורו של ג'ון לנון, שגם אותו נטש אביו בילדותו ועלה על אוניה, והוא נשאר עם אמו, שלא הצליחה לגדל אותו והפקידה אותו בידי אחותה. זה סיפור של נטישה כפולה. נטישה של האב, וחיים אצל אם שנטשה אותו (את המשורר) רגשית. כמה כואבות המלים "אִשָּׁה שֶׁלֹּא רָצְתָה לִהְיוֹת אִמּוֹ". 

בסיום השיר חוזר גריי אל הפתיחה, אל ההולוגרמה של אביו באתר של גוגל. "שָׁם, בַּאֲתַר שֶׁל גּוּגֶל, יָכֹלְתִּי, לָרִאשׁוֹנָה, לִפְגֹשׁ אֶת אָבִי", כתב המשורר, ואנחנו מבינים שלמרות שפגש את אביו לזמנים קצרצרים בילדותו, רק לאחר מותו הצליח להתגבר על החרדה ועל הכעס ועל התסכול, ולדבר איתו, כלומר עם העשן הדיגיטלי שנותר ממנו. 

הסיום מפתיע. רק שם, באתר של גוגל, הצליח המשורר, לראשונה, לפגוש באמת את אביו, "וַאֲפִלּוּ לִקְרֹא לוֹ אַבָּא". כמה כאב ועלבון צבר המשורר עד שלא יכול היה לכנות את אביו הנוטש בשם "אַבָּא". 

לא פגשתי את הורי, שהיום הם בני תשעים, יותר מעשר שנים, וכשקראתי את השיר המכאיב הזה הצטערתי שאינני יכול, כמו המשורר הבריטי, לשוחח, לראשונה בחיי, עם אבי שמעולם לא היה אבי, "בַּאֲתַר שֶׁל גּוּגֶל". 

Darrell Gray / A Meeting 

After his death his body was cremated in the digital institute and the smoke billowed and rose into Google's cloud. There finally I could meet him for the first time watch the script of his life the moment he abandoned me three years old child joining the navy a young sailor until the salty angry waves shaped him into a tough tormented captain. There I could hear his cold alienating voice boiling with rage when someone disagreed with him speaking but cannot listen. There I could smell the cheap shaving foam and touch cautiously his rough palm. There for the first time I could talk to his chatbot and ask him how, how can one leave a child how can one not love a child not touch a child not hug a child not write a letter not listen how can one leave a child with a woman who doesn’t want to be his mother. There at Google’s site I could for the first time meet my father,

and even call him Father.

אי-אפשר לתקן את טראומות העבר, ואת הנחמה אני מוצא כאן-ועכשיו ביופיו של העולם הסובב אותי, 

בהליכת-הבוקר באוויר הבוקר הקר, 

באור המנסה לחדור את העננים, 

בירח השומר על מקומו גם אחרי הזריחה, 

בנהר הערפל הזורם מעל לנהר, 

ובכחול המבשר על פתיחת היום. 

אני מנחש את העולם מן ההשתקפויות שלו, 

במי השלוליות, 

ואני מרים את ראשי, 

לגלות מה נותר על העצים, 

לאחר השלכת, 

כשהם הופכים כמעט שקופים, 

כגזירות נייר סימטריות. 

אני שב אל העצים המשתקפים בנהר, 

רוטטים עם המים, 

ומפהקים עם תחילת היום. 

וכשבחוץ קר,  

יונתן מכין לעצמו מרק עגבניות חם, 

ואנחנו שרים ומדליקים את נרות החנוכה. 

שבת שלום, וחג שמח,

דרור 

Bookmark and Share

הספר 'אימון רגשי' מציע דרך מהפכנית, פשוטה ויעילה להתמודדות עם החרדה הטבעית שכל אחד מאיתנו מתמודד איתה בימים של חוסר-ודאות, של מגפות ושינויים פוליטיים ואקלימיים. 

הספר אינו נמכר בחנויות הספרים, וניתן להזמין אותו בעותק דיגיטלי המתאים לכל הקוראים הדיגיטליים, הסמארטפונים והאייפדים (מחירו 8 יורו בלבד). להזמנה כתבו לי: drorgreen@gmail.com

 

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.