682. הנרי בארליין: חי וצומח

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך ארבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ומאתיים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 682, שנה ארבע-עשרה, יולי 2020

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2020` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


כצייד שירים ותיק אני אוהב ללכוד טקסטים שכוחים בספריות נידחות, בספרי פרוזה, בחנויות ספרים קטנות ובמיוחד בעיר הספרים היי-און-ויי בויילס שבאנליה, אותה יסד ריצ'ארד בות', שפתח חנות לספרים משומשים בתחנת כיבוי האש הישנה, ובאחד באפריל 1977 הכריז על העיר כממלכה עצמאית והכתיר את עצמו למלך. הוא קנה גם את הטירה הישנה, והקים את חנות הספרים הגדולה בעיר, שבינתיים נוספו לה יותר משלושים חנויות ספרים נוספות, בנושאים שונים, והיא ידועה כבירת הספרים המשומשים בעולם. במשך שנים רבות אני שב ומבקר בעיר, ולפני שנים אחדות נוכחתי בפינוי החנות האחרונה של ריצ'ארד בות', והיכרתי את האשה שקנתה את הטירה ואת חנות הספרים הגדולה שלו, והסכימה שאשלח את בני, מוריה, לעבוד בחנות למשך חודש. בכל ביקור בעיר אני מוצא גם ספר שירה נידח ונשכח, פותח אותו בעמוד מקרי ומתרגם מתוכו שיר. כך התוודעתי לספרו של הנרי בארליין. 

המשורר האנגלי הנרי בארליין (Henry Baerlein, 1875-1960) נולד באחד באפריל, ובמלחמת-העולם הראשונה סופח ליחידת עילית של חיל-הרגלים הצרפתי, שסיפקה לצבא אמבולנסים לפינוי הפצועים משדה-הקרב. בארליין חיבר ספרים רבים, וביניהם ספרים על ההיסטוריה של יוגוסלביה, על השירה הערבית ועל המשורר הסורי העיוור אבו אל-עללא. 

את השיר 'חי וצומח' תרגמתי מתוך הספר 'חרוזים על השדים הכחולים' (Rimes of the Diables Bleus) שיצא לאור בשנת 1917, המתייחס לשירותו של המשורר ביחידת חיל-הרגלים שכונתה גם 'ציידי האלפים' או 'השדים הכחולים'. 

מלחמת-העולם הראשונה תופסת מקום חשוב בספרות האנגלית, אך הנרי בארליין כתב על המלחמה בדרך מיוחדת. אני משער שהספר הזה נגע ללבי משום שהוא מתאר, בעדינות, את הטראומה של מי שהשתתף במלחמת-העולם הראשונה, וצפה במותם ובפציעתם של אלפי חיילים. כהלום-קרב אני יודע כמה קשה לתאר את החוויה הבלתי-נסבלת הזאת, ולכן אני נפעם מן האופן שבו הנרי בארליין מתאר זאת, כמעט בלי להזכיר את המלחמה עצמה. 

 
Henry Baerlein / Flora and Fauna 
 
Oh, do not think we can forget 
   The loves of other days, 
Though circumstances may have let 
   Us into savage ways. 
 
No! no! we may be rough and rude, 
   We may the brutes resemble, 
And yet a skylark's interlude 
   Will make our hearts to tremble. 
 
We merely curse the yellow flower
   Which grows beyound the trench, 
Because it cannot overpowe
   Those blackened corpses' stench. 

השיר כתוב במבנה פשוט ומוכר של שלושה בתים במשקל מרובע, בחריזה פשוטה (א-ב-א-ב), מבנה שיוצר בנו תחושה מוכרת של 'מקום בטוח', המנוגדת לתחושת הטראומה המתוארת בשיר, תחושה שמערערת את כל מה שמוכר לנו כמקום בטוח. 

הבית הראשון נפתח בניסיון להיזכר, באמצע שדה-הקרב, בתחושות נעימות, באהבה, שהיא התחושה האולטימטיבית של 'מקום בטוח': "הוֹ, אַל תַּחֲשֹׁב שֶׁנּוּכַל לִשְׁכֹּחַ אֲהָבוֹת שֶׁל יָמִים אֲחֵרִים". תחושה זו, מרגיעה ונעימה, עומדת בניגוד למציאות הבלתי-נסבלת: "גַּם אִם הַנְּסִבּוֹת אִלְּצוּנוּ בְּכֹחַ לִנְטוֹת לִשְׁבִילִים עֲכוּרִים". ובאמת, אין "שְׁבִילִים עֲכוּרִים" יותר מאשר דרכי המלחמה. ההיזכרות ב"אֲהָבוֹת שֶׁל יָמִים אֲחֵרִים" מאפשרת לחיילים לשכוח לרגע את גיהינום המלחמה ולשחזר, באמצעות הדמיון והאמפתיה, רגעים של נועם וקרבה. 

המלחמה, כלומר ההתמודדות עם חרדת-המוות, משכיחה את החלק האנושי שבנו ומשתקת את היכולת האמפתית שלנו, כדי לאפשר לנו להפוך לאלימים ולאפשר לאינסטינקט הטבעי להשתלט עלינו ולגרום לנו להרוג ולפצוע אנשים אחרים, שאינם שונים מאיתנו. שיתוק האמפתיה הוא תהליך טבעי, המתרחש בכל מצב של חרדה, במלחמה או במדינה שנמצאת תחת איום נמשך. הגזענות, למשל, היא ביטוי לשיתוק של היכולת האמפתית, במדינות שנמצאות באיום קיומי, שמנהיגיהן מלבים את החרדה ואת שנאת הזרים. כך קרה בגרמניה של היטלר, וכך קורה היום במדינות דמוקרטיות שפליטים מציפים אותן. 

בבית השני מציג בארליין תופעה יוצאת-דופן, המתארת את רגעי המעבר שבין אמפתיה לחוסר אמפתיה, בין אנושיות לחוסר-אנושיות, וגם את היחידים שהחרדה אינה משחיתה אותם, ואשר נותר בהם שמץ אנושיות גם ברגעים קשים. הוא יודע שלעתים הוא וחבריו "חֲצוּפִים וְגָסִים הָיִינוּ, לְחַיּוֹת-פֶּרֶא דָּמִינוּ מְאוֹד", בנסיבות הבלתי-נסבלות של המלחמה. אבל הוא מתאר גם את הניצוץ האנושי שנותר בו ובחבריו, למרות האלימות שנסחפו אליה: "אַךְ עֲדַיִן צִפּוֹר שֶׁחָלְפָה בְּשָׁמֵינוּ תִּגְרֹם לְלִבֵּנוּ לִרְעֹד". 

הבית האחרון מסביר את כותרת השיר, 'חי וצומח'. זו, כמובן, כותרת אירונית, משום שבמהומת הקרבות קשה ללוחמים להתפעם מיופיו של הטבע ומן הפרחים הריחניים הצומחים בין החפירות שבהן הם מסתתרים. כותרת זו היא אסוציאציה הפוכה למציאות המלחמה, לגוויות השרופות והמתות הפזורות בין החפירות, ולכל מה שאינו חי ואינו צומח, אלא מת ושרוף. כשבארליין החייל וחבריו פוגשים בפרח, הם אינם עוצרים להריח אותו או להתפעם מיופיו. הם מגדפים אותו בגסות, משום שהוא מזכיר להם מציאות אחרת: "נְקַלֵּל כָּכָה סְתָם אֵיזֶה פֶּרַח צָהֹב שֶׁגָּדַל מֵעֵבֶר לַחֲפִירוֹת". הם מקללים אותו "רַק מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת צַחֲנַת הַגּוּפוֹת הַבּוֹעֲרוֹת". 

הבית השלישי מבטא את ניגודו של הבית הראשון. לא על הפרח כועסים החיילים, אלא על הזיכרונות שהוא מעורר בהם, ועל שהוא מעורר בהם "אֲהָבוֹת שֶׁל יָמִים אֲחֵרִים". הם כועסים על הפרח שמזכיר להם את החלק האנושי שלהם, אבל אינו יכול להסתיר את הזוועה של "צַחֲנַת הַגּוּפוֹת הַבּוֹעֲרוֹת". 

גם אני זוכר את "צַחֲנַת הַגּוּפוֹת הַבּוֹעֲרוֹת", במלחמת יום-הכיפורים, בסיני. אלפי גופות שרופות, שחורות ומנופחות, בעיקר של חיילים מצריים, נותרו בשטח שעברנו, ובעיקר לאחר שעברנו, ברפסודות, את התעלה, ליד איסמעיליה. עד היום אני זוכר את הריח המתקתק של הגופות, שמילא את האוויר, ולא ניתן היה להימלט ממנו. גם עכשיו, כשאני נפעם למראה יופיים של הפרחים בגינת בית-הסופרים שלי, אינני יכול לשכוח "אֶת צַחֲנַת הַגּוּפוֹת הַבּוֹעֲרוֹת", את הטראומה שערערה את חיי, אבל אינני מקלל את הפרחים. להפך, אני סוגד להם, שמח בהם בכל יום מחדש, ולומד להעריך כל רגע בחיי, כל רגע שבו אני חי. אני מחפש את היופי בפרחים, ומוצא ואתו בוורד המטפס בבית-הסופרים שלי, בכפר הבולגרי. 

בכל בוקר אנחנו יוצאים ללכוד מעט יופי ליד הנהר, 

למשל בקאפלה העתיקה מן המאה הארבע-עשרה, שעד לא מזמן היתה נטושה וחסרת-גג. 

מישהו החליט לשקם את הקאפלה, לצפות אותה מבחוץ בקירות לבנים, לבנות לה גג חדש, ולצייר מחדש על קירותיה, מעל לציורי הקיר הדהויים שהיו בה. 

מבקרים שיבקרו בה בעתיד, לא ינחשו שזו קאפלה עתיקה מן המאה הארבע-עשרה.  

הנהר ממשיך לזרום, 

וגדותיו עטופות בירוק. 

הדובדבנים בחצר כבר הבשילו, ואני מגלען אותם, 

מיבש אותם ושומר אותם לחורף. יש לנו יותר מכפי צרכנו. 

בכל שנה חוגגים בתקופה זו את חג-הדובדבנים בכיכר העיר. 

השנה, ברגע האחרון התגלו מקרים של קורונה, וראש-העיר ביטל את החגיגות והמופעים. 

דוכני המתנות שכבר הוקמו נותרו כמעט ריקים, 

מנסים למכור את תוצרתם, 

ולהציג את הפרי המתוק כמו פעם, 

בתחרות הדובדבנים המסורתית. 

 

גם המדרחוב אינו הומה כרגיל. 

בחצר ביתנו העצים כורעים מרוב פרי. כך נראה עץ התפוח, 

האגוז הקדים להבשיל, 

והגפן מתמלאת והולכת. 

גם גן-הירק משתולל, הקישואים תופחים, 

והחסות והעגבניות והמלפפונים, 

עולים על גדותיהם. 

הכרשה דורשת השקיה, 

והמים זורמים בעונג רב. 

הירוק מציף את העין, 

התבלינים פורצים את המסגרת, 

הפטרוזיליה כבר עולה על שולחננו, 

הבזיליקום נקטף ישר אל המחבת. 

החסה שרה, 

הקישואים הולכים וגבהים, 

והברוקולי מחכה לפריחה. 

השמים מקשטים את הגן כמו ציור, 

המשתנה לעת שקיעה, 

ואור אחרון של יום, 

מבעיר את האופק, 

עד שחצי הירח מחליף אותו, בשקט. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

בקרוב יתחדשו הטיסות לבולגריה, וזה הזמן להזמין מקום בבית ליד הנהר, המיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולכתוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

 

 
Henry Baerlein / Flora and Fauna 
 
Oh, do not think we can forget 
   The loves of other days, 
Though circumstances may have let 
   Us into savage ways. 
 
No! no! we may be rough and rude, 
   We may the brutes resemble, 
And yet a skylark's interlude 
   Will make our hearts to tremble. 
 
We merely curse the yellow flower
   Which grows beyound the trench, 
Because it cannot overpowe
   Those blackened corpses' stench. 

 ‏

 

 

 
Henry Baerlein / Flora and Fauna 
 
Oh, do not think we can forget 
   The loves of other days, 
Though circumstances may have let 
   Us into savage ways. 
 
No! no! we may be rough and rude, 
   We may the brutes resemble, 
And yet a skylark's interlude 
   Will make our hearts to tremble. 
 
We merely curse the yellow flower
   Which grows beyound the trench, 
Because it cannot overpowe
   Those blackened corpses' stench. 

 ‏

 
 
Henry Baerlein / Flora and Fauna 
 
Oh, do not think we can forget 
   The loves of other days, 
Though circumstances may have let 
   Us into savage ways. 
 
No! no! we may be rough and rude, 
   We may the brutes resemble, 
And yet a skylark's interlude 
   Will make our hearts to tremble. 
 
We merely curse the yellow flower
   Which grows beyound the trench, 
Because it cannot overpowe
   Those blackened corpses' stench. 

 ‏

 
Henry Baerlein / Flora and Fauna 
 
Oh, do not think we can forget 
   The loves of other days, 
Though circumstances may have let 
   Us into savage ways. 
 
No! no! we may be rough and rude, 
   We may the brutes resemble, 
And yet a skylark's interlude 
   Will make our hearts to tremble. 
 
We merely curse the yellow flower
   Which grows beyound the trench, 
Because it cannot overpowe
   Those blackened corpses' stench. 

 ‏

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.