611. מיכה יוסף לבנזון: שיר זהב

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שתים-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 611, שנה שלוש-עשרה, פברואר 2019

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


גם במאה התשע-עשרה נכתבה שירה בעברית, והשבוע בחרתי לשוב ולקרוא בשיריו של מיכה יוסף הכהן לֶבֶּנזון (1828-1852) המכונה מיכ"ל, שפעם למדתי בשיעורי הספרות בתיכון שליד האוניברסיטה. מיכ"ל היה בנו של המשורר אד"ם הכהן, מחלוצי הספרות העברית החדשה בתקופת ההשכלה, ולכן זכה בחינוך עברי וגם אוניברסלי עמוק. מילדותו הוא למד עברית ותנ"ך, וגם שלט ברוסית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית. הוא נולד בעיר וילנה, בירת ליטא, וכבר בגיל שלוש-עשרה החל לתרגם את ספרות העולם לעברית. בגיל חמש-עשרה הוא חלה בשחפת, ממנה מת בגיל עשרים-וארבע. 

בחרתי להרהר כאן על 'שיר זה"ב', משום שאני אוהב מאוד את צורת הסוֹנֶטָה בת ארבע-עשרה השורות (זה"ב בגימטריה = 14). הסונטה פרחה באיטליה במאה השלוש-עשרה, בעקבות ההשפעה המוסלמית בסיציליה. המשורר הסיציליאני ג'קומו דה לנטינו חיבר סונטות במאה השלוש-עשרה, והמשורר האיטלקי הנודע פטררקה חיבר סונטות במאה הארבע-עשרה (במבנה של אבבא-אבבא-גדג-דגד). מאוחר יותר חיבר שיקספיר סונטות במבנה שונה מזה של פטררקה (אבאב-גדגד-הוהו-זז), וכך נוצרו שתי סכמות מוכרות לכתיבת  סונטות. מאוחר יותר יצר המשורר הרוסי פושקין מבנה נוסף של צורת הסונטה (אבאב-גגדד-הווה-זז). הסונטה העברית החלה בשיריו של עמנואל הרוסי, במאה הארבע-עשרה. 

את 'שיר זה"ב' של מיכ"ל קראתי בספר 'שירי מיכ"ל' (ספריית 'דביר לעם', תש"ב), שאותו אני שומר עוד מימי בית-הספר התיכון. מתחת לכותרת 'שיר זה"ב' מופיעה בסוגריים הערה: (י"ב תנועות). בשעה ששייקספיר כתב את הסונטות שלו במשקל מחומש, עשר הברות לשורה, בחר מיכ"ל לכתוב את הסונטה שלו בשתים-עשרה הברות (י"ב תנועות) בכל שורה. 

הסונטה של מיכ"ל היא שיר אהבה של צעיר מטורף מהתאהבות לנערה שעדיין לא נענתה לו. התאהבות היא מחלה חשוכת-מרפא, והיא חיונית מאין כמוה. היא מאפשרת לאיש ואשה להתקרב זה לזה, לוותר על כל הגבולות וההגנות, להתגבר על החרדה הטבעית מפני זרים ולהיחשף במידה שאין עזה ממנה. זהו מצב רגיש ומסוכן, ההופך אותנו לפגיעים וחסרי הגנה. הפגיעות הזו חיונית לקיומו של המין האנושי, ובלעדיה בני-אדם לא היו מעזים להזדווג ולממש את הפוטנציאל המיני שלהם. 

משוררים רבים מחליפים בין אהבה לבין התאהבות, בין הטירוף הראשוני לבין האפשרות להפוך את ההתאהבות לקשר קבוע המבוסס על 'עבודת-האהבה', שאינה יכולה להתקיים ללא טיפוח יומיומי. מיכ"ל אינו כותב על אהבה אלא על הטירוף הקודם לה, על ההתאהבות החד-צדדית המנסה לכפות עצמה על מושא ההתאהבות. 

הבית הראשון מתאר את המודעות הרגשית לטירוף האוחז במשורר, המתבטא בתחושה גופנית הדומה למחלה קשה. "עוֹד לִבִּי בִּי יִבְעַר, עוֹד נַפְשִׁי נֶאֱנַחַת ‏מֵעֵת אַךְ חֲזִיתִיךְ, הוֹ, עַלְמָה פּוֹרַחַת". מרוב התלהבות מכנה המשורר את האהובה "עַלְמָה פּוֹרַחַת", מלים המעידות על התלהבותו אך אינן מוסרות לנו דבר על מושא אהבתו. "מֵעֵת אַךְ חֲזִיתִיךְ", הוא כותב, ומתאר את הטירוף שאחז בו מן הרגע שבו ראה אותה לראשונה. הטירוף הזה מתבטה בתחושת הגוף, "לִבִּי בִּי יִבְעַר", שמתייחסת גם להלמות הלב המהירה וגם למטפורה המציינת התרגשות גדולה, והיא מקבילה ל"נַפְשִׁי נֶאֱנַחַת", שאינה קשורה במיסטיקה של ה'נפש' אלא לתחושת מצוקה. ואכן, לא במקרה הסימפטומים של התאהבות דומים מאוד לסימפטומים של התקף חרדה, המתבטאים בקשיי נשימה ובלחץ בחזה. 

שתי השורות המסיימות את הבית הראשון חוזרות בדיוק על אותו המסר, במלים דומות. שוב הוא מתאר את הולם-הלב ואת מצוקת הנשימה והפעם במלים "עַד יַךְ בִּי לִבִּי, עַד לֹא נַפְשִׁי נָפָחָה", ומסביר זאת ב"לָךְ יִנָּהוּ יַעֲרֹגוּ, אֵשׁ בָּם קָדָחָה", כלומר בהשתוקקות הבלתי נסבלת של הלב והנפש אל האהובה, המתבטאת בתחושת הגוף הקודח מחום. 

בבית השני מנסה המשורר לפתות את האהובה בכפל לשון. הוא פותח בבקשת סליחה על מה שעוד לא קרה, ומציע לה את האתנן: "סִלְחִי, יָפָתִי! אָהַבָתִי נָא תִּסְלָחִי! ‏הֵן חַיַּי לָךְ הֵמָּה, גַּם נַפְשִׁי נָא קָחִי". מן ההקדמה הזו, שבה הוא מציע את חייו ונפשו, אפשר להסיק שהתמורה תהיה יקרה במיוחד. ואכן, את גופה של אהובתו הוא מבקש: "לוּ תַּתְּ לִי דּוֹדַיךְ, אַהֲבָה נָא חָנִּינִי". אם תסכימי להתעלס איתי, הוא מתחנן, "אָז תַּתְּ לִי כֹל, וּמְאוּם לֹא לָקַחַתְּ מִנִּי". כלומר, ההתעלסות תמלא את כל חפצו ותשוקותיו, והתמורה (חייו ונפשו) הם כאין וכאפס לעומתה, כאילו "מְאוּם לֹא לָקַחַתְּ מִנִּי". 

לאחר שני הבתים הראשונים, בני ארבע השורות, מופיע הבית האחרון בן שש השורות, שכל שתיים מהן מחורזות (בסונטות רבות המבנה שונה, ובמקום שש השורות מופיעים שני בתים בני שלוש שורות). כאן מבקש המשורר המאוהב את רחמי ה"עַלְמָה", כשהוא מתאר את חולשתו בשעה שהוא פוגש בה, כאילו אמר לה "אם לא תביטי בי אתעלף": "הָהּ, אֲהוּבַת נַפְשִׁי! הָהּ, עַלְמָה עֲדִינָה! ‏עֻלְּפֶּה לִפְנֵי רַגְלַיִךְ, דּוֹדֵךְ חֲזִי־נָא!" לתיאור חולשת הגוף, כלומר ההתעלפות, הוא משתמש במלה "עֻלְּפֶּה", שהופיעה לראשונה בעברית בספר יחזקאל (ל"א ט"ו): "כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה: הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת־תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ, וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה". המלה הנדירה הזו מוכרת משירו של טשרניחובסקי, 'הו ארצי מולדתי' (1933): 

הוֹי אַרְצִי! מוֹלַדְתִּי! 
הַר טְרָשִׁים קֵרֵחַ, 
עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי
זְהַב-הֲדַר שָׂמֵחַ. 

כדי לחזק את תביעתו מנגיד המשורר את חולשתו ותשוקתו וכאב-לבו ("מָה רוּחִי מַה לִּבִּי בָּאָרֶץ נֶאֶנָחוּ?") לעתיד המזהיר הצפון בעיני אהובתי ("וּבְעֵינַיִךְ שָׁמַיִם הֵן לִי נִפְתָּחוּ"). ההקצנה שבהתאהבות מתבטאת בניגוד שבין "שָׁמַיִם" ל"אָרֶץ". 

השיר מסתיים באיום: אם הנערה לא תיכנע לתשוקתו של המשורר המאוהב הוא עלול לשים קץ לחייו: "עוֹד לֹא אֶרְאֶךְ, אֲהָהּ! סֻגְרוּ לִי שָׁמַיִם, ‏מַה לִּי עוֹד פֹּה אָרֶץ - מַה לִּי עוֹד הַחַיִּים?!‏

התבנית המחורזת והמוכרת של הסונטה מרככת את המסר הקשה של שיר ההתאהבות הזה, המעורר מחשבות רבות על האכזריות הטמונה בהתאהבות, ועל הסכנה שבחוסר ההבחנה בין אהבה לבין התאהבות. 

אצלנו כמעט אביב, שתמיד מביא איתו ריח של אהבה באוויר. 

עיקול הנהר שליד בית הסופרים שלי משנה את צבעיו, 

הקרח על המים שליד שורשי העצים החל להפשיר, 

וההשתקפות מרתקת ומשמחת. 

גם הנחל הגועש לא מפסיק לרגע, 

מפלס את דרכו,  

בין האבנים הקפואות. 

נעים לטייל בנוף הקפוא עם בת-דודתי האהובה, יעל, 

לטפס אל ההר המושלג, 

בין עצי המחט הקפואים, 

ללבוש את בגדי הסקי, 

ולצאת למורדות הקפואים, 

כל אחד לחוד (יונתן), 

ושניהם ביחד (מוריה ויונתן). 

והאחות הקטנה, מאיה, באה להתחמם בבקתה הנעימה. 

בחג האהבה (Valentine day) חוגגים בבולגריה את ראשית גיזום הגפנים, 

בחגיגות של מוסיקה, 

בכלים שונים ומשונים ותלובשות מרהיבות. 

בבית משחקים בני-הדודים על השטיח, 

וכשהאורחים חוזרים לביתם אצלנו המשחק נמשך. 

והירח, באהבה, מתמלא ועוטף אותנו באורו הטוב. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומרפסת שמש, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.