663. גבריאל פרייל: לא ציפורו של ביאליק

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך ארבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ומאה מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 663, שנה ארבע-עשרה, פברואר 2020

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


מעולם לא פגשתי את גבריאל פרייל (1911-1993). אריה זקס סיפר לי עליו ומסר לי את כתובתו, ואני שלחתי לו בדואר מכתב מודפס במכונת-כתיבה (הדואר האלקטרוני עוד לא שימש אותנו אז למטרות כאלו) ולאחר זמן הוא שלח לי בדואר את השיר 'עונות, מוזיאון', אותו שלחתי מודפס על גבי דף בגודל גלויה, במעטפה, למאות מנויי 'פיוט'. 

פרייל היה משורר עברי-אמריקאי, שנולד באסטוניה ומגיש שתים-עשרה חי בארצות-הברית. הוא כתב שירה עברית על נופים אמריקאיים, וכתב בעברית חדשנים שירה אמריקאית חדשה. בשנת 1992, שנה לפני מותו, הוא זכה בפרס ביאליק לספרות יפה. 

את השיר 'לא ציפורו של ביאליק' קראתי ברבעון 'סימן קריאה', גליון 21 (בעריכת דן מירון ומנחם פרי, 1990). בספר 'אספן סתוים' (בעריכת דן מירון, הוצאת 'מוסד ביאליק', 1993) שונתה כותרת השיר ל'מצפור לצפור'. בשיר מתכתב פרייל עם 'אל הציפור' של ביאליק (השיר המודפס הראשון של ביאליק, אותו חיבר בהיותו בן תשע-עשרה) ועם השירה העברית האירופית והישראלית, ובוחן את מקומו כמשורר עברי-אמריקאי.

אצל ביאליק הציפור משמשת כ'חפץ מעבר' המלווה אותו בהחלטה לעזוב את הישיבה ולבחור ב'השכלה' ובציונות. הציפור מחברת אותו אל ארץ-המקרא שהגעגועים אליה משמרים את גלותם של יהודי מזרח-אירופה, ובו-בזמן היא מבשרת על בחירה חדשה, מהפכנית, בציונות ובעליה מעשית לארץ-ישראל. 

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה 
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.

הציפור היא גם מקור המידע של ביאליק על הארץ החדשה, מעין 'טוויטר' המצייץ לרגע בחלון ומעביר מסרים קצרים על מה שמתרחש במקום אחר. 

זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, 
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת. 

ציפורו של ביאליק ממשיכה את מסורת הגעגועים של משוררי ימי-הביניים, כמו יהודה הלוי, למשל: "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". 

פרייל משתמש בציפור כדי להבחין בין שני סוגים של משוררים עבריים. הציפור של ביאליק מייחדת אותו כמשורר ציוני, השואף לעלות לארץ-ישראל, בשעה שהציפור של המשורר האמריקאית אינה "צִפּוֹרוֹ שֶׁל בְּיַאלִיק בַּחַלּוֹן." אם גם הוא, גבריאל פרייל, היה משורר ציוני, "אוּלַי הָיְתָה מְצַיֶּצֶת כְּמוֹ הָיְתָה שֶׁלּוֹ ‏וּמְסַפֶּרֶת עַל אַרְצוֹת הַחוֹם".  

אבל לא. פרייל אינו משורר ציוני, ואינו מתגעגע אל "אַרְצוֹת הַחוֹם", כלומר לארץ-ישראל. צפורו זו "שְׁבוּיָה בִּזְמַנִּי ‏בֵּין כַּתְלֵי זְכוּכִית לֹא מוּבָנִים ‏בְּבֹקֶר נֵעוֹר לֹא מוּבָן לָהּ וְלִי". היא נקלעה בין קירות ה"זְכוּכִית" של גורדי-השחקים בניו-יורק, ואין לה כל מסר להעביר למשורר הנבוך, שאינו מתגעגע לארץ-ישראל. זו ציפור מנוכרת, שבמקום לפרש את תחושות הבוקר של המשורר, היא מציגה בפניו, כבראי, את חוסר-הפשר של ה"בֹּקֶר" ה"לֹא מוּבָן לָהּ וְלִי". 

המשורר העברי באירופה, ביאליק למשל, כותב בעברית את התרבות הארץ-ישראלית, כמו יהודה הלוי לפניו, שתמצת זאת במלים: "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". בשעה שביאליק האזין "רַחַשׁ הַבֹּקֶר" בגולת אירופה הרחוקה, הפגישה עם הציפור חיברה אותו לארץ-ישראל, וסיפקה לו תחושה דמיונית של 'מקום בטוח': "בְּיַאלִיק הֶאֱזִין לְרַחַשׁ בֹּקֶר פָּתוּחַ ‏נִנּוֹחַ מִפְּגִישָׁתוֹ הַצִּפּוֹרִית". 

פרייל, לעומתו, הוא משורר עברי-אמריקאי, שמתאר בשירתו את התרבות האמריקאית האינדיבידואליסטית, הקפיטליסטית-תחרותית ומעוררת החרדה: "אֵלַי בָּא הֶתְּקֵף צִיּוּצֵי אֵימָה ‏נִטְפֵי קוֹלוֹת סַכִּינִיִּים ‏בִּרְקֵי קִינָה מִדַּפְּקִים ‏מִגְּרוֹן צִפּוֹר בְּמִדְבָּרָהּ". ציוצי הציפור אינם מעוררים בו תחושת ביטחון כמו אצל ביאליק, אלא מזכירים לו את חרדת ה"קּוֹלוֹת הסַּכִּינִיִּים" של רעשי העיר הגדולה. 

הציפור של פרייל אינה 'חפץ מעבר' אלא מטפורה שאינה מבטאת ביטוי שירי אלא סוג של אלם תרבותי. היא אינה משחררת אותו מגעגועים, והוא אינו יכול לשוחח איתה: "אֵין פֻּרְקָן־יְצִיאָה לָהּ וְלִי". הוא רק "מַצִּיל חֲסַר אוֹנִים", שלא מצליח לממש אפילו את רצונו להציל את הציפור הקופאת מחוץ לחלונו. הוא רק "זוֹרֵק לָהּ פְּתוֹתֵי נֶחָמָה ‏מִכִּכָּר לֶחֶם מְלִיצִי", והשימוש הזה בציפור כמליצה שירית אינו מספק אותו: "וְכַנִּרְאֶה יוֹצֵא מִדַּעְתִּי". 

ההבדל שבין ציפורו של ביאליק לציפורו של פרייל לא משקף רק את עמדתם הלאומית או השירית, אלא גם את מצבם הרגשי. בשעה ש"בְּיַאלִיק וְצִפּוֹרוֹ הָיוּ שְׁפוּיִים", כשחלונו המטפורי של ביאליק "מְחַיֵּךְ מַבְהִיר", פרייל אינו מוצא את מקומו בעולם השירה העברית או בזהות לאומית או תרבותית מובהקת: "אֲנִי מֵחַלּוֹנִי הַמַּאֲפִיר ‏נָד מִצִּפּוֹר לְצִפּוֹר". 

פרייל מציג בשיר הזה זהות קרועה של משורר עברי-יהודי שאינו מוצא את מקומו או את זהותו בעולם הקוסמופוליטי. הוא משורר בשפה שאינה שפת ארצו ותרבותו, ובשעה שביאליק שורר מגלותו את שירת לאומיותו העברית-ישראלית, והפך למשורר לאומי, פרייל נותר במעין גלות-מרצון, שמרחיקה אותו גם מן המקום בו הוא חי. וכל זה "מוּזָר, מוּזָר לִי מְאֹד". 

יש הבדל נוסף בין "צִפּוֹרוֹ שֶׁל בְּיַאלִיק" לבין "הַצִּפּוֹר" של פרייל. שתי הציפורים מסמלות סוג של קשר: געגועים לארץ-ישראל אצל ביאליק לעומת תחושת הניכור של פרייל לקור הניו-יורקי. אבל לפעמים 'ציפור' היא רק ציפור. ביאליק מצליח להעניק לציפור חיים, וכשהוא משוחח איתה אנחנו יכולים לדמות, בעיני רוחנו, את הציפור המקשיבה לו מבעד לחלון. הציפור של פרייל אינה קמה לחיים, והיא נותרת דימוי ומטפורה ורעיון, אך לא לובשת חיים בתוך השיר. אינני יודע אם פרייל התכוון לכך, אך מתוך הקושי שלו 'לשוחח' עם הציפור הניו-יורקית הוא מצליח גם להציג את גדולתו של ביאליק. 

כמי שגר בכפר בולגרי נידח וכותב בעברית על שירה עברית, אני יכול להבין את ההתלבטות של גבריאל פרייל, וצר לי עליו. אני מבין את געגועיו של ביאליק, ומצטער על תחושת החסר של פרייל. הזהות שלי אינה יהודית או ישראלית, אלא עברית. התרבות שלי היא עברית שאינה תלויה במקום ובזמן, והיא נולדה בשפת התנ"ך שבו אני מרבה לקרוא, ונמשכה במשוררים ובסופרים העבריים באירופה של המאות האחרונות ובעולם כולו. אני שמח בעבריות שלי, שהיא תמיד נידחת בין שפות אחרות, ותמיד פורחת כשהיא מתבוללת בשאר התרבויות ומתנוונת כשהיא סוגרת את דלתה בפני העולם ומאמצת שנאה וגזענות. 

פעם, כשלא גרתי בכפר הבולגרי, תהיתי תמיד מה קורה לציפורים בחורף הקר והמושלג. עכשיו, בהליכת הבוקר, אני מגלה שהציפורים ישנות בין הענפים היבשים חסרי-העלים של השיחים שלאורך הכביש. כשאני מתקרב הן מתעופפות להן לעתים בענן חי הפורץ מתוך השיחים. 

יפה הבוקר בכפר, כשערפילים שטים מעל לנהר. 

אבל מי שגר, כמוני, בנוף הקסום של הכפר הבולגרי, יכול למצוא קסם ויופי גם כשהוא לוקח את ילדיו לקניות באחד הקניונים של סופיה, 

בסימטריה של שמי הקניון, 

באלכסונים של המדרגות הנעות,  

בקשתות, 

ובעמודים, 

בפרחי הבלונים, 

ובאהבה של ולנטיין דיי. 

בצל הבלונים אפשר לנוח, 

ובראש צוקי הקניון אפשר לאכול. 

אנחנו חוזרים אל הכפר, ומרחוק שטים מולינו הרי רילה המושלגים. 

גם ההר שמעל לעירנו עדיין מושלג, ואנחנו יוצאים לטייל בו, 

לפני שהשלג יימס. 

הבולגרים ממלאים את ההר בסוף השבוע, 

באים להחליק על השלג הרך, 

וגם לערוך קומזיץ באוויר הקר. 

אנחנו מחפשים מקומות שקטים, 

שרגל אדם לא דרכה בהם, 

ומוריה מציף את השלג בעקבותיו. 

יונתן מעיף כדורי שלג, 

על מוריה, 

והבנים משתובבים בערבות השלג, 

ועוצרים לנוח, 

גם אנדה מצטרפת. 

יונתן אוהב ליפול, 

אחורנית, על השלג הרך, 

ומוריה מנסה גם הוא, בזהירות יתר. 

אולי יהיה זה השלג האחרון שלנו השנה. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.