733. הלית קתמור: גם מזה שצריך

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים וחמש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 733, שנה חמש-עשרה, יוני 2021

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2021` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


הלית קתמור היתה משוררת צעירה בת עשרים-ושבע כשיצא לאור ספרה הראשון (והיחיד), שכותרתו '24' (הספר כולל עשרים-וארבעה שירים). באותם ימים הייתי בן חמש-עשרה, והתלהבתי מאוד משיריה שנכתבו בעברית עשירה שהיו בה רמזים לתרבות עברית רחוקה, וגם מן העיצוב הנקי והמיוחד של הספר. הלית קתמור היתה גם שחקנית ודוגמנית, והשתתפה בסרטו של בעלה, ז'אק מורי קתמור, 'מקרה אשה', וגם בסדרת הטלוויזיה 'חדוה ושלומיק' ובסרטים 'התרנגול' ו'חמסין'. 

הלית קתמור, המשוררת והשחקנית והדוגמנית של אותם ימים נעלמה, והפכה להלית ישורון, בתו של המשורר אבות ישורון, עורכת כתב-העת הנפלא לשירה 'חדרים', בהוצאת גלריה גורדון של בעלה שעיה יריב, ומתרגמת יצירת המופת של מרסל פרוסט, 'בעקבות הזמן האבוד', לעברית. בשנת 2005 היא הותקפה בביתה באכזריות על-ידי אדם שלא זוהה ולא נתפס, ונפגעה קשה. בשיר 'גַּם מִזֶּה שֶׁצָּרִיךְ' (מתוך '24', הוצאת 'עקד', 1969) אפשר לקרוא מעין נבואה מוקדמת למעשה הנורא הזה. 

מה שמניע אותנו בחיינו הוא חרדת-המוות הטבעית, הנובעת מן הידיעה שאנחנו בני-תמותה. זו ידיעה בלתי-נסבלת, שגורמת לנו לחפש כל חיינו תחושה של מקום בטוח, שתסתיר מאיתנו את חרדת-המוות באמצעות שיגרה, יחסים, אמונה וריטואלים שונים. בימים של שיגרה אנחנו מצליחים להתעלם מן הסכנות ומן המחשבות על המוות. רק מי שחווה טראומה קשה ממשיך לראות את המציאות כפי שהיא, וחי בחרדה בלתי-פוסקת. 

בשיר 'גַּם מִזֶּה שֶׁצָּרִיךְ' מתארת הלית קתמור את החרדה העמוקה הטבועה בכל אחד מאיתנו, וממקדת אותה במישהו או במשהו שעתיד לפגוע בה. חרדה אינה פחד, אלא תחושה עמומה של איום ואיבוד האמון והביטחון בעולם הסובב אותנו. הפחד קל יותר מחרדה, משום שיש לו סיבה ומשהו שאפשר להתייחס אליו וגם להתגונן ממנו, כמו פחד מנחשים או פחד קהל או פחד ממקומות גבוהים. כשהלית קתמור הופכת את החרדה המופשטת, את חרדת-המוות הקיומית, לאיום ממישהו שיפגע בה, היא מעניקה לה פנים ומאפשרת לה לקבל אותה כחלק מחייה. 

השיר מורכב משלושה בתים בני שלוש שורות, כשהשורה השניה בכולם זהה. המבנה הזה, שיש בו תבנית מובחנת וברורה, יוצר בנו, הקוראים, תחושה של ביטחון, המרגיע את החרדה שנושא השיר מעורר. 

הבית הראשון נפתח בציפיה למשהו מעורר חרדה: "וְהוּא שֶׁיִּפְגַע בִּי לְרָעָה, אֲנִי רוֹאָה שֶׁאִירָא". המשוררת אינה מתארת אירוע מאיים אלא מכינה את עצמה לקראת אירוע כזה, כשמישהו "יִפְגַע בַּהּ לְרָעָה". נושא השיר אינו מי ש"יִּפְגַע בַּהּ לְרָעָה", עליו איננו יודעים דבר, כפי שהמשוררת אינה יודע עליו דבר, אלא ההכרה בפחד העומד להתרחש: "אֲנִי רוֹאָה שֶׁאִירָא". במלים אלו הלית קתמור מתארת את מה שכולנו מנסים להתעלם ממנו, המוות הצפוי לכולנו, ומציגה אותו כמשהו "שֶׁיִּפְגַע בָּנוּ לְרָעָה" ומכינה את עצמה לפחד שהאירוע הזה יעורר בה ככל שיתקרב. המחשבה הזו, על קץ החיים, גורמת לה להבחין בזמן התחום שלחייה, ובלוח-הזמנים הצפוי לה: "שׁוּב יֵשׁ לִי חֲשַׁשׁ לוּחַ זְמַנִּים". 

בבית השני מרחיבה הלית קתמור את ההרהור על "לוּחַ הַזְּמַנִּים" של חייה, המורכב מ"יּמֵי זִכָּרוֹן" ה"נֶאֱסָפִים", כלומר מאוסף של אירועי-מוות ההולכים ומצטברים ומגבירים את המודעות למוות הצפוי גם לה. ושוב חוזרת בה ההכרה: "אֲנִי רוֹאָה שֶׁאִירָא". מה שמאפשר את איסוף "ימֵי הַזִּכָּרוֹן" הוא מה שיוצר את סיפור החיים, כלומר האירועים והשינויים החלים בנו כל הזמן.

בסוף הבית השני, במשפט המתחבר לתחילת הבית השלישי, מתארת המשוררת את השינויים החלים בה ("חֲלִיפוֹתַי") כמסע וכמשא של "עָלִיָּה לָרֶגֶל", שדרש ממנה לוותר על חומות ההגנה שלה: "אִבַּדְתִּי אֶת מָגֵן הָרוּחַ שֶׁל אופַנַּי הַשׁוֹנִים". בכפל לשון מתארת הלית קתמור את תחושת המקום הבטוח הכוזב, שבו כולנו שוקעים במהלך חיינו במטרה למנוע שינויים מאיימים, באמצעות המטפורה "מָגֵן הָרוּחַ שֶׁל אופַנַּי" שהוא גם מגן של "הָרוּחַ" האנושית המניעה אותה בחייה, ב"אופַנִּים הַשׁוֹנִים" של ההשתנות שלה. ההשתנות ההכרחית בתקופות השונות של חיינו, כמו ההתבגרות, גיל המעבר וגיל הפרישה, דורשים מאיתנו לוותר על אמצעי הביטחון שלנו והם מעוררים חרדה: "אֲנִי רוֹאָה שֶׁאִירָא". 

אבל לא רק מן השינויים והמפגש עם הזכרונות חוששת המשוררת, הצופה את החרדה שתלך ותגבר, אלא "גֲם מִזֶּה שֶׁצָּרִיךְ לִי מְנוּחָה נְכוֹנָה". כאן מציינת הלית קתמור במפורש את  החשש מן המוות הצפוי לה בסוף חייה, שאינו רק גזר-דין אכזרי המאיים עלינו לאורך חיינו, אלא גם צורך להרפות ממאמצי החיים הבלתי-פוסקים. המושג "מְנוּחָה נְכוֹנָה", שהוא מלה נרדפת ל'מוות' בעלת הקשר חיובי, לקוח מתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת על-ידי החזן בעת ההלוויה. 

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים,
הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה
בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים
אֶת נִשְׁמַת פלוני בן פלוני שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ,
בַּעֲבוּר שֶׁנָדְבוּ צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ,
לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים,
וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ,
ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ,
וְנֹאמַר אָמֵן.

כשאני שב וקורא בעשרים-וארבעה השירים בספרה של הלית קתמור, אני מופתע לגלות שהצעירה מלאת החיים שהיתה דוגמנית ושחקנית ומעורבת בחיי החברה התל-אביבים של שנות השבעים מזכירה את המוות ומוכנה לו ברבים מן השירים. בשיר הראשון 'הכון' היא כותבת "דּהָה שְׂעָרִי מִפְּנֵי הַחַמָּה. יָרַד זְהָבִי. מוֹתִי הִרְקִיעַ כַּשֶׁמֶשׁ". רק מעטים מוכנים, בגיל כה צעיר, להתבונן בעינים פקוחות במוות הצפוי, ולהתכונן לפחד הגדול: "אֲנִי רוֹאָה שֶׁאִירָא". 

כהלום-קרב אני חי עם המוות כבר שנים רבות, ואינני חושש ממנו. אני מוכן לפחד הזה ובינתיים אני מעדיף לפקוח את עיני אל המציאות ולשמוח ביופי שהטבע מזמן לי מדי יום. 

גן

והיל

כךףחךף

חחלךח 

גם

צריך

ומה

בער

אנח

מי 

ומ 

הער

הש

ושקיע 

גן

והיך

לחףךל

חחל

כ 

גם

צריך

ומה

בער

אנח

מי 

ומ 

הער

הש

ושקיע 

מי 

ומ 

הער

הש

ושקיע 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הטיסות לבולגריה התחדשו, וזה הזמן להזמין מקום בבית ליד הנהר, המיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולכתוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.