636. ME TOO: פילגש בגבעה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 636, שנה שלוש-עשרה, אוגוסט 2019

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


הטקסט שבחרתי להרהר בו כאן אינו שיר, אבל חשוב מאוד לקרוא אותו כשיר, כלומר לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש, לא כדי להבין את משמעותו אלא כדי להבין ולזהות את הערכים המוסריים שלנו, ואת אלו שאנחנו מתעלמים מהם. כבר כתבתי על הטקסט הזה בעבר, אבל נדמה לי שדווקא היום, ערב ט"ו באב, חשוב להציג אותו כמחאה על פשע נמשך. 

בשנים האחרונות נהוג לחגוג בישראל את ט"ו באב כחיקוי של Valentine Day הנוצרי, בליווי תעשיה שלמה של מוצרים ואירועים. אבל בשעה שיומו של ולנטינוס, פטרון האוהבים, מתמצה בהחלפת כרטיסי ברכה ומתנות, ט"ו באב מבוסס על החפצת נשים, כשהרקע הדתי הוא סיפור של אונס שבעקבותיו אונס נוסף.

באוקטובר 2006 נוסדה תנועת MeToo# על-ידי טראנה בורק הפמיניסטית, ובשנת 2017 התפשט ההאשטג הידוע ששינה באופן קיצוני את היחס להטרדת נשים, ויצר רגישות עצומה לכל רמז של כוחניות, בהתנהגות או בנרטיב, נגד נשים. גם בישראל זכתה התנועה לתהודה תקשורתית ששינתה את קני-המידה המסורתיים ותקפה גברים שהתנהגותם אינה עונה על דרישות התקן החדש. קשה להבין איך כל זה לא השפיע על מה שמכונה 'חג-האהבה' בט"ו באב. 

ומעשה שהיה כך היה (כפי שמסופר בספר שופטים, י"ט-כ"א): איש משבט לוי יצא להחזיר את פילגשו שברחה לבית אביה. הפילגש מוצגת בסיפור כרכושו של האיש. בדרך חזרה התארח האיש בביתו של זקן משבט בנימין, שפגש אותו בדרכו חזרה מן השדה בשעות הערב. בלילה דרשו אנשי העיר מן הזקן להוציא אליו את האורח, כדי לאנוס אותו (מוטיב דומה אפשר למצוא בספר בראשית, פרק י"ט, כשאנשי סדום דרשו מלוט להוציא אליהם את שני מלאכי אלוהים שהתארחו אצלו, כדי לאנוס אותו). כמו בסיפור על לוט, הזקן הציע לבני-הבליעל לכבד את הכנסת האורחים ובמקום האורח הציע להם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח. גם בתו של המארח הנדיב היתה רק חפץ שמותר לספסר בו למען 'כבוד הכנסת-אורחים'. 

בבוקר מצא האיש את פלגשו מוטלת מתה בפתח הבית. הוא חילק את גופתה לשנים-עשר נתחים ושלח אותם לשנים-עשר שבטי ישראל. עד כאן סיפור על אונס אכזרי, אבל לא פחות אכזרי היו יחסם של גיבורי הסיפור לנשים, לפילגש ולבת. האיש, שביתר את גופת פילגשו לשנים-עשר חלקים, לא התלונן על הפגיעה בכבודה ובחייה, אלא על הפגיעה ברכושו. 

ואכן, כל שבטי ישראל יצאו לנקום את נקמת כבודו של האיש על אונס פילגשו, ונשבעו להחרים את בני-בנימין ולא לתת להם את בנותיהם לנשים. בני בנימין סירבו להסגיר את הרוצחים לידי שאר השבטים, ובמלחמה שפרצה נהרגו עשרות-אלפים מבני-ישראל, וכארבעים-אלף לוחמים מבני בנימין. לאחר שנהרסו ונשרפו עריהם של בני-בנימין וכל יושביהן נרצחו, נותרו בחיים רק שש-מאות גברים. 

בני-ישראל נבהלו לגלות שאחד השבטים כמעט נכחד, ורצו להפר את השבועה כדי לספק נשים לשש-מאות בני-בנימין שנותרו בחיים, ולהמשיך את קיומו של השבט. הם גילו שאנשי יבש-גלעד, מחצי שבט המנשה שבעבר הירדן המזרחי, התחמקו מן המלחמה, ולכן שלחו שנים-עשר אלף לוחמים שרצחו את כל יושבי יבש-גלעד, והשאירו בחיים רק ארבע-מאות בתולות, אותן מסרו לשש-מאות הגברים ששרדו משבט בנימין. גם כאן שימשו הנשים כחפץ העובר לסוחר. 

ובכל זאת נותרו עוד מאתיים גברים בני שבט-בנימין ללא נשים, ועל כן החליטו זקני העדה לאפשר להם להפר את שבועת החרם, וציוו עליהם כך: "לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. ‏וּרְאִיתֶם, ‏וְהִנֵּה אִם־יֵצְאוּ בְנוֹת־שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, ‏וִיצָאתֶם מִן־הַכְּרָמִים, ‏וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ ‏וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן". 

זקני העדה ציידו את שרידי שבט בנימין בחנינה מוקדמת ושחררו אותם מכל אחריות על החטיפה והאונס: "וְהָיָה כִּי־יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב ‏אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה, ‏כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם, כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ". וכך היה: "וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים ‏לְמִסְפָּרָם מִן־הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ. ‏וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל־נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ ‏אֶת־הֶעָרִים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם". 

זה היה 'הסוף הטוב' של הסיפור הטרגי על 'הפילגש בגבעה'. מה שהחל בגברים אחדים שאנסו את פילגשו של איש משבט לוי, ונמשך במלחמה שגבתה את חייהם של עשרות-אלפי לוחמים, מסתיים ב'תיקון' המאפשר למאתיים בני-שבטם של האנסים שנהרגו לחטוף ולאנוס את "בְּנוֹת־שִׁילוֹ" משבט אפרים, היוצאות "לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת בַּכְּרָמִים" בזמן בציר הענבים בט"ו באב. 

חטיפה ואונס והחפצת נשים. אני יכול להבין מדוע בעבר נהוג היה לחגוג בט"ו באב את הפיוס שבין כל שבטי ישראל. אינני מבין מדוע אימצה התרבות החילונית את הזוועה הזו ובחרה לחדש את החג, בליל הירח-המלא, כ'חג האהבה'. 

סיפור 'פילגש בגבעה' מתחיל במלים "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל", (ספר שופטים, פרק י"ט, פסוק א').  הסיפור מסתיים בחזרה על אותן המלים, בתוספת קטנה: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק כ"ה). זהו תיאור של אנרכיה, של תרבות חסרת מוסר וערכים, שבניה ובנותיה נלחמים זה בזה. אולי אין זה מקרי שדווקא עכשיו מאמצת התרבות הישראלית את החג הנורא הזה. 

אנחנו לא יוצאים לכרמים, ולא מפזזים בין העצים. לפעמים אנחנו יוצאים לגלות נופים חדשים, 

כמו אגם קטן, 

שאי-אפשר לראות על המפה, 

אבל מימיו מרגשים,  

ובדרך אנו מגלים חסידה המחפשת, 

בשדה שזה עתה נקצר, 

מזון לגוזליה. 

גם בכפר אוספים את הקש שנותר בשדות, כדי להאכיל בו בחורף את הפרות. 

חם בחוץ, אבל הגשם מצמיח את כל הירוק סביב בית-הסופרים שלי, 

ומוריה קוצר את הדשא, 

ויושב לנוח. 

גם חיפושית מוזהבת נחה לה בחצר, על הורד הקמל. 

מול ביתנו משתרע נוף ההרים שמאחורי הנהר, 

ובבית פנימה יונתן אופה תפוחי-אדמה, 

מתובלים ברוזמרין שנקטף בגינה. 

אנחנו יוצאים לכרמים, לטיול ערב,  

מול השקיעה הלוהטת, 

ההולכת ומאדימה, 

בין ענפי העצים, 

ומותירה מאחוריה רק כחול. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

 

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.