641. יונה וולך: זכרונות

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 641, שנה שלוש-עשרה, ספטמבר 2019

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


מדוע נזכרתי עכשיו ביונה? אולי משום שהיא מתה בסתיו, בחג הסוכות, וריח הסתיו באוויר של הכפר הבולגרי הזכיר לי את החגים המתקרבים. הזכרונות צצים כאילו מאליהם, אבל תמיד הם נקשרים במראות ובריחות ובצלילים. אני זוכר את פסטיבל התיאטרון האחר בעכו, בסוכות, כשתמר התקשרה וסיפרה לי שיונה מתה. יונה היתה בת ארבעים, ואני הייתי בן שלושים, ונפגשנו מדי שבוע, לפעמים בביתה בקרית-אונו, לפעמים אצלי בירושלים, ולבסוף בביתן 25 בתל-השומר.  

אינני יודע למה נזכרתי, ומדוע הוצאתי מן המדף דווקא את הספר 'שירה' (ספרי 'סימן קריאה', 'מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור', 1976). אולי משום שאני מכיר היטב את שיריה האחרונים, אותם הוצאתי לאור בספרים 'אור פרא' ו'שירים אחרונים', והתגעגעתי לשיריה המוקדמים, המורכבים יותר, האניגמטיים. 

יונה וולך (1944-1985) מתה מסרטן לפני שלושים וארבע שנים. בחייה הפרטיים היא היתה שונה מאוד מהדימוי הציבורי שדבק בה בעקבות הרכילות העיתונאית, הספרים שנכתבו עליה והסרטים המנציחים אותה. הזכרונות חומקים ומשתנים כל הזמן, ואני זוכר רגעים עם יונה, ובעיקר רשמים חושיים שהם מה שיוצר את הזכרון, כמו תמונות, תחושות, ריחות וצלילים הנקשרים במפגשים שהיו לנו. 

יונה זכורה בעיקר בזכות השירים הפרובוקטיביים שכתבה בשנים האחרונות לחייה, כמו 'תפילין' או 'תותים' או 'כשתבוא לשכב אתי', וגם בזכות שיריה ה'סיפוריים', המתארים דמויות, כמו 'אילה' או 'יונתן'. בספר 'שירה' אפשר לגלות גם ז'אנרים שיריים אחרים, המשלבים מיסטיקה במטפיזיקה, או שירים סוריאליסטיים, וגם שירי התבוננות פילוסופיים, כמו השיר 'זכרונות'. זהו שיר המתבונן מבחוץ על טבע האדם ומתאר אותו בהכללה. יש דמיון בין "אָדָם צוֹבֵר זִכְרוֹנוֹת" לבין "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ', י"ט, וגם נתן זך). זה אינו שיר לירי, אישי, אלא הצהרה רעיונית המנוסחת כשיר. שירים כאלו נקלטים בקלות, משום שהמסר שלהם פשוט לכאורה, כמו סיסמת פרסומת, ולכן גם קל להלחין אותם ולשיר אותם, כמו שאפשר לשמוע בביצוע של דורית ראובני: 

https://www.youtube.com/watch?v=OtfIq5OAzUI

למרות שהשיר כתוב כהרהור פילוסופי, הוא אינו מבוסס על טיעון לוגי אלא על חשיבה אסוציאטיבית, וכשקוראים אותו אפשר לעקוב אחרי תהליך היווצרותו בדמיונה של יונה. השיר נפתח בדימוי: "אָדָם צוֹבֵר זִכְרוֹנוֹת כְּמוֹ נְמָלִים בְּחָדְשֵׁי הַקַּיִץ". זהו חיבור בין הנסיון להבין את האופן שבו אנו משמרים את זכרונותינו, לבין הדימוי של תמונת הנמלים הצוברות מזון לימי החורף הקרים. זו, למעשה, הנפשה של רעיון צבירת הזכרונות באמצעות תמונת הנמלים המתרוצצות. אין צורך לחפש קשר אחר בין הזכרונות לבין הנמלים. גם בשירי ההתבוננות שלה לא היתה יונה פילוסופית אלא "יַלְדָּה שֶׁל תְּמוּנוֹת, יַלְדָּה שֶׁל מַרְאוֹת", כפי שכתבה בשיר 'איי החיים', אותו שלחתי למנויי 'פיוט' לפני מותה. 

הזכרונות, לפיכך, הם צורך קיומי, זמני, שאנו פועלים לממשו באופן אוטומטי, גנטי, כמו הנמלים הצוברות את מזונן שוב ושוב, מדי קיץ. המלה "צוֹבֵר" יצרה את האסוציאציה הראשונה בשיר, לנמלים. האסוציאציה השניה נוצרה מתמונת הנמלים הצוברות את מזונן, שהובילה לסיפור המוכר על הצרצר והנמלה. אצל יונה האסוציאציה חופשית מאוד, כמו אלתור מוזיקלי, ולכן היא מחליפה את תמונת הצרצר בתמונה של "חָגָב" (הם קרובי משפחה, יחד עם החרגול). 

במשל הידוע על הנמלה והצרצר מסופר על נמלה העמלה כל הקיץ בצבירת מזון, בשעה שהצרצר קל הדעת מתהולל ושר ולא מתכונן לימי החורף הקרים. יונה לא זכרה, מן הסתם, את הסיפור המדויק, ובאופן לא-מודע החליפה את הצרצר המזמר בחגב שאינו מזמר, ופיצתה את עצמה באסוציאציה נוספת: "וְיֵשׁ שֶׁאָדָם שָׁר". כאן מסתיים מעגל האסוציאציות מן האדם אל הנמלה, מן הנמלה אל החגב ומן החגב בחזרה לאדם. אינני יודע אם יונה חשבה על שירו של נתן יונתן, כאסוציאציה נוספת: "אָדָם כְּמוֹ צִפּוֹר כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ שָׁר. בֵּין שֶׁהוּא בְּגַפּוֹ שֶׁמַּר לוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר". 

בחלק השני של השיר מפתחת יונה את תמונת הנמלים והחגב והאדם השר, ויוצרת מהן סיפור, שמקורו בהקשר האסוציאטיבי, והוא כבר רחוק מאוד ממשל הנמלה והצרצר. 

אם בחלק הראשון של השיר מוצגת תמונת-מצב של קיץ, של התכוננות ושל הכנה, בחלק השני של השיר מתוארת התוצאה של אותה הכנה. יונה נהגה לעתים להחליף בשיריה לשון זכר בלשון נקבה, והציגה את עצמה כדמות נשית-גברית. בשיר זכרונות מתייחסת יונה אל הנמלים בלשון זכר, בניגוד למקובל: "וּבַחֹרֶף הַנְּמָלִים מִתְכַּנְּסִים". זו אינה עדות לכוונה מסוימת, אלא לטכניקה האסוציאטיבית של יונה, הקופצת מתמונה לתמונה, ואינה מתחשבת בהגיון או בחוקי הדקדוק. 

בחלק הראשון של השיר מציגה התמונה שלושה גיבורים: "נְמָלִים" שצוברות מזון, "חָגָב" שאינו עושה דבר ו"אָדָם" ש"צוֹבֵר זִכְרוֹנוֹת" ויש שהוא "שָׁר". בחלק השני של השיר לא מופיע ה"אָדָם", שהמשל הזה נוצר למענו. עכשיו הנמלים והחגב, שהיו רק משל, הפכו לגיבורי הסיפור שהתפתח מן המשל והפך לנושא החדש של השיר. 

בסיפור החדש, המתרחש "בַּחֹרֶף, הַנְּמָלִים מִתְכַּנְּסִים, מִתְנוֹעֲעִים בִּרְכוּשָׁם וּמְכַלִּים לְאַט אֶת הָרְכוּשׁ וְאֶת הַחֹרֶף". יונה מתארת כאן את מעגל העונות הישראלי, שיש בו קיץ וחורף, המקביל למעגל העבודה והצריכה. זו, למעשה, הרחבה של האמרה "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והתאמתה לחיי הנמלים, שמכלות בחורף את מה שצברו בקיץ. לא רק את "רְכוּשָׁם" מכלים הנמלים בחורף, אלא גם "אֶת הַחֹרֶף" עצמו. בלי משים יונה משלבת כאן מטפורה נהדרת, המקבילה בין הצורך האנושי לצבור "זִכְרוֹנוֹת" שישמשו אותו מאוחר יותר, בימים הקרים, כלומר בקץ חייו, לבין האופן שבו הוא מכלה את זמן חייו. זו מטפורה אכזרית, המודעת לאובדן הזיכרון לעת זקנה. 

השיר מסתיים בחזרה לאסוציאציה של החגב, שמייצג עכשיו את ה"אָדָם" שהשיר הזה עוסק בחייו ובמותו, ב"זִכְרוֹנוֹת" שצבר וב"זִכְרוֹנוֹת" שהולכים ומתכלים בחורף חייו. זה אינו "הֶחָגָב" מסיפור 'הנמלה והצרצר' אלא האדם ש"יֵשׁ שֶׁהוּא שָׁר", וב"חֹרֶף" חייו, לעת זקנה, הוא "שָׁר לַפְּתָחִים לִטְעֹם מִזִּכְרוֹנוֹת הָעוֹנָה הָאֲהוּבָה שֶׁבְּשִׁירוֹ חָמְקָה מִמֶּנּוּ כָּלִיל". זה הזקן השב ומחזר על הפתחים שבזכרונו, חוזר שוב ושוב על אותם סיפורים מוכרים שעומדים לחמוק מזכרונו לקראת סוף חייו. 

אלו, כמובן, האסוציאציות הפרטיות שלי על שירה של יונה. מהיכרותי אתה אני כמעט בטוח שלא לכך התכוונה המשוררת, ואולי זה גם סוד קסמה. היא ידעה לקלוט מלים ומושגים, שלעתים היו זרים לה, ולהרכיב אותם מחדש, במוסיקליות מיוחדת שמאפשרת לכל אחד מאתנו לגלות בשיריה משהו מעצמנו. 

האופן שבו בני-אדם צוברים זכרונות סקרן אותי תמיד, משום שאני אינני צובר זכרונות. הטראומות של ילדותי, של המלחמה ושל פגיעות מאוחרות יותר גרמו לי לאבדן זיכרון, ולהבנה שאינני צובר זכרונות אלא ממהר לאבד אותם. 

במקום להיקשר לזכרונות אני נהנה מן הדמיון וממחשבות על העתיד, ומאז שנולדו ילדי אני מוותר על העבר והעתיד וממקד בעיקר בכאן-ועכשיו, בחייהם של ילדי, בחילופי העונות בכפר הבולגרי, בחתולים שאינם מתעניינים בזכרונות, 

אלא בגרגור ובליטוף. 

אני מתבונן בילדי השועטים במכונית הקרטינג, 

כאילו נולדו עם הגה ביד. 

אני נוסע עם ילדי לטייל בכפרים נידחים, 

בכבישים צדדיים, 

ולהתבונן בנוף הירוק, 

מבעד לחלונות חשופים. 

אני מתבונן ביונתן ההופך מטריה לשמשיה, 

או למצנח. 

אני מתרגש למראה של עוד נחל קטן, מוקף בירוק, 

ועוד יותר מזה מסלע עצום, 

וארוך, 

ומילדי שממהרים לטפס עליו, 

להתמודד עם גובהו, 

וגם לנוח בו לרגע, להרהר, 

ולהצטרף לשאר האחים,  

לשבת בצל העץ המלטף את הסלע, 

ולדבר. 

אנחנו ממשיכים, כאן-ועכשיו, לחפש נופים נוספים, 

ומגלים סלעים נוספים, שהצטברו זה על זה, 

והפכו למבנה מסתורי, 

שמשחק באור וצל, 

ואפשר לעבור בו, 

 

או לזחול מתחתיו. 

מאל לסלע מתנוססת כנסיה עתיקה,  

ובפנים שמחתי לגלות את ציורי 'הבשורה' האהובים עלי, 

על דלתות המזבח. 

אין יותר 'כאן מעכשיו' ממעשה הבריאה, וממעשה השקיעה, 

כשקדרות מרגשת יורדת על הארץ. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

 

 

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.