669. זלמן שזר: טוב לאדם

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך ארבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ומאה מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 669, שנה ארבע-עשרה, אפריל 2020

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


לגמרי במקרה (תודה, רוית) נתקלתי בשיר הזה מאת הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז"ר (שניאור זלמן רוּבָּשׁוֹב, 1889-1974). שז"ר, מראשי התנועה הציונית, היה סופר, משורר והיסטוריון, ושימש כשר-החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה וכחבר בכנסת השניה והשלישית, והיה ידוע כנואם נלהב. הוא נולד ברוסיה הלבנה למשפחת רבנים חסידי חב"ד, למד עברית בילדותו ובגיל ארבע-עשרה כבר ערך את 'הירחון: עיתון עברי אורגן ציוני' שכתב בכתב ידו. הוא היה ידוע כאהובה של רחל המשוררת, שהתנכר לה וחש אשמה על כך כל חייו. שז"ר לא התגורר ב'בית הנשיא' המוכר היום, ואני זוכר מילדותי את צריף העץ הצנוע שבו גר ב'גן רחביה', בין רחוב רמב"ן לרחוב אברבנאל (ליד קיוסק הג'ירפה', שהיה מבנה קטן ברחוב רמב"ן שעל גגו פסל ג'ירפה שיצר הפסל אברהם יכין). 

השיר הזה לכד אותי בקריאה ראשונה, משום שהוא רלוונטי למה שקורה בחיי ברגע זה, ומשום שהוא כל-כך רלוונטי למהפך ההיסטורי שכולנו שותפים לו ברגע זה ממש. 

השיר של שז"ר הוא פרפראזה על בריאת האדם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב', י"ח). דברי אלהים, המקדימים את בריאת האשה מצלעו של האדם, הם הצהרה חד-משמעית נגד הבדידות, ובעד הזוגיות והמשפחה. לבדידות מעולם לא היו יחסי-ציבור טובים, ובצדק. בני-אדם זקוקים לחברת בני-אדם אחרים כדי ליצור את הציוויליזציה האנושית, והמוח האנושי זקוק לקשרים כדי להצטרף לרשת החברתית המאפשרת לו להתמצא טוב יותר במציאות, ללמוד ולהתפתח. לא במקרה מינו באנגליה שרה לענייני בדידות. 

אבל שז"ר אינו מטיף בעד הבדידות, כשהוא מציע ש"טוֹב לָאָדָם הֱיוֹת פַּעַם בָּדָד". המשורר מציע לנו לשבור מדי "פַּעַם" את התלות שלנו באחרים כדי לאזן את עצמנו, כדי להימנע מהתמכרות וכדי לזהות את היתרונות ואת החסרונות של התלות שלנו באחרים ובסביבה. הוא מציע לנו להתנתק מדי "פַּעַם" מן התרבות שבה אנו חיים, מן החברה הסובבת אותנו וגם מחברויות קרובות: "לֹא סֵפֶר לֹא רֵעַ, לֹא צִבּוּר וְלֹא פְּרָט". 

שז"ר מציע לנו להתנתק מכל הרעש שמרחיק אותנו מעצמנו, כדי לשוב ולזכות ב'מוּדעוּת רגשית', כלומר בהתמקדות בתחושת הגוף שלנו, באינטואיציה שלנו, במה שמאפשר לנו לזהות סכנה ולחפש תחושה של מקום בטוח: "רַק הוּא עִם לִבּוֹ, עִם הַלֵּב רַק בִּלְבַד". גם באמצעות הצורה השירית מחזק המשורר את תחושת המקום הבטוח. הבית הראשון, בעל המשקל המרובע והמוכר, מחורז באופן הפשוט ביותר (כל השורות מתחרזות, כמעט, זו עם זו), והשורה האחרונה חוזרת על השורה הראשונה, ויוצרת סימטריה פשוטה וברורה. יש, כמובן, פער בין הצורה המרגיעה והבטוחה, לבין התוכן החתרני המציע לנו לשבור לרגע את ההרגלים הקבועים שלנו, ושני ההפכים משלימים זה את זה. 

גם הבית השני מחורז וסימטרי כמו הבית הראשון, ויוצר בנו, הקוראים תחושת ביטחון, בשעה שהתוכן מציע לנו מהפך: "וְטוֹב כִּי יֵצֵא פַּעַם רֵיק מִנְּכָסָיו". זו הצהרה חתרנית המבקשת מאיתנו לוותר על הערך העליון של הדמוקרטיה-הקפיטליסטית (הזכות לרכוש), ערך היוצר בנו תחושה של ביטחון כוזב, שעבורו אנחנו משעבדים את עצמנו לעבודה ולאשראי כל ימי חיינו. מה מפחיד יותר מאשר לאבד את כל רכושנו? 

הנשיא המשורר לא מניח לנו, והוא פורט ומונה: "לֹא בַּיִת, לֹא שָׂדֶה, לֹא נִדְרָשׁ, לֹא חַיָּב". הוא מבקש מאיתנו להפסיד את ביתנו ואת רכושנו, את התחייבויותינו ואת השקעותינו. בתרבות המערבית של תחילת המאה העשרים-ואחת, הצעה כזו משולה להתאבדות, ולא במקרה במקרים הידועים של מפולת פיננסית (כשהמניות מאבדות את ערכן) אנשים קופצים מהגג. בזמן מלחמה או בזמן מגפה, כשאנשים נאלצים להפסיק את עבודתם, הוויתור על כסף ונכסים נחווה כאסון קיומי. 

בשני הבתים הראשונים מציע לנו זלמן שז"ר להשיל מעלינו את כל המסיכות המאפיינות אותנו כלפי חוץ, לוותר על התלות באחרים, על התלות בגירויים וברעשים, וגם על התלות שלנו ברכוש ובחפצים. אני משער שכל מי שקורא את ההצעה הזו מבין אותה כוויתור על הכל. זה, בלשון התנ"ך, פירוש הצירוף "עֵירֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל פרק ט"ז, פסוק ל"ט). הוויתור על הקשר האנושי ועל הרכוש החומרי נחשב גם כוויתור על כבוד האדם, שהוא שפל המדרגה, או עונש שאין כמותו, כפי שמתאר זאת הנביא יחזקאל. 

בשורה השלישית בבית הראשון מציע שזר מודעות רגשית: "רַק הוּא עִם לִבּוֹ, עִם הַלֵּב רַק בִּלְבַד". בשורה השלישית בבית השני הוא מוסיף מיומנות רגשית חשובה, הקשבה: "רַק יַקְשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיַחְרִישׁ חֶרֶשׁ רַב". להקשבה יש ערך רב ביחסים בין-אישיים, אבל המשורר מציע לנו להקשיב, בשקט, ללא הפרעה, רק לעצמנו. זו אינה הטפה לאינדיבידואליות, משום שמושג האינדיבידואליות, הרווח במאתיים השנים האחרונות, קשור בקשר אמיץ עם הקפיטליזם, עם הרכושנות והחומרנות ועם האנוכיות. 

בבית האחרון, הקצר, מרחיב זלמן שז"ר את מה שהציע בשורה השלישית של שני הבתים. הוא מבקש מאיתנו להקשיב כדי להבין ולדעת: "כִּי יַקְשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיָבִין לְחַיָּיו, וְיֵדַע אֲשֶׁר יֵשׁ וְיָחוּשׁ מָה חַיָּב". הוא יודע שמירוץ החיים משכיח מאיתנו את ההקשבה לעצמנו, לערכינו ולתחושותינו, ומשכיח מאיתנו את ההתמכרות להרגלים ולמוצרים מיותרים ואת ההשתעבדות לערכים מזויפים. 

נדמה לי, ששז"ר אינו מציע לנו באמת להיות בודדים ולוותר על נכסינו, משום שאין סיכוי שמישהו יאמץ את ההצעה. אבל הוא מציע לנו לאמץ בשמחה את האסונות שלא ניתן למנוע בחיינו, כמו אסונות טבע, מלחמות ומגיפות, ולראות את התועלת שבהן. שז"ר מציע לנו לנצל את האסון כדי לאתחל את חיינו ולבחור באפשרויות טובות יותר. 

בחרתי בשיר הזה, כי העולם כולו נאלץ לוותר עכשיו על שגרת היומיום, על נכסים וכספים וערכים, ורבים מתרכזים בקושי ובחרדה, וחולמים על סיום תקופת החירום וחזרה לימי השגרה שלפני המגיפה. זה, כמובן, לא יקרה, ומי שמצפה ל'סוף הטוב' יחווה טראומה קשה. 

אם נאמץ את הצעתו של שז"ר, נוכל לקבל באהבה את המצב החדש ("וְיֵדַע אֲשֶׁר יֵשׁ"), את הקושי והכאב, את המחסור והמצוקה, ובמקום להתייסר נוכל לבדוק מחדש את ערכינו, להבין את עצמנו ואת העולם החדש הסובב אותנו, ולקחת מחדש אחריות על חיינו: "וְיָחוּשׁ מָה חַיָּב". 

אינני מטיל ספק בכאב ובסבל ובחרדה שכל אוכלוסיית העולם שותפה לה עכשיו. גם אני סגור בכפר נידח בבולגריה, מנותק מהעולם כולו, ללא חסכונות וללא פרנסה. אבל אני מרגיש גם זכות גדולה להיות עד לנקודת המפנה ההיסטורית שמשנה את התרבות האנושית, את הפוליטיקה ואת הכלכלה, ואני שמח לגלות גם את היכולת לחיות במצוקה, וגם את האפשרויות הגדולות הנפתחות בפני כל אחד מאיתנו. העולם לא ישוב ויהיה כמו זה שהיכרנו, ואולי זה הזמן לממש חלומות, ליצור קשרים חדשים, להקים קהילות חדשות ולנסות להפוך את העולם לטוב יותר. 

פתאום, בתוך הסימנים הראשונים של האביב, הופיע השלג, שכמוהו לא פגשנו בחורף האחרון, וכיסה את ביתנו בלבן. 

כמו המגיפה, גם השלג משנה בבת-אחת את העולם, 

עוצר את הזמן, 

הופך את החצר לגן קסום, 

ומסתיר את העבודה הצפויה לנו בשטח שעומד להפוך לגן-ירק.  

זה זמן משפחה, בבית, מול האח הבוער, 

זמן לשחק, 

ולנוח יחד. 

כשהשלג נמס אנחנו חוזרים למפגש הבוקר בבית-הסופרים, 

לשוחח ולהקשיב. 

בחוץ פורח עץ השזיף, וזה הזמן לתלות עליו את המרטיניצה. 

הגינה מתחילה ללבלב, 

והפרות של השכן יוצאות למרעה, 

לצד הנהר, 

אל כר הדשא המוריק עכשיו. 

הירוק מוליך אל הנהר, 

והנהר הולך ומתמלא ממי השלגים,  

הירוק משתלט על הסלעים, 

ועצי השזיף בוערים בלבן. 

אני מטפס בהר בשביל צר, לחמוק מחוקי הסגר הקשים, 

לגלות את הירוק שבין העצים, 

ולמצוא נקודת מבט חדשה על הבתים לאורך הנהר. 

הארוחה הטבעונית שלי כוללת גם שזיפים שקטפתי וייבשתי בשנה שעברה,  דובדבנים מיובשים מעצי הגן ואגוזים משני עצי אגוז המלך שבחצרנו. 

כדי להתמודד עם מצוקת המצור אנחנו מכינים מחדש את גן-הירק שלנו, 

ולובו בא להפוך את האדמה שבה נשתול את הירקות, שעכשיו נובטים במגשים קטנים. 

הילדים מיישרים ומגרפים את השטח, 

והכל מוכן לקראת האביב. האופטימיות נובטת בתוך הסגר. 

שקיעה חמה ואדמדמה זוהרת לקראת ערב על ביתנו. 

שבת שלום, והרבה בריאות,

דרור 

Bookmark and Share

בעקבות הסגר חזרתי לעבוד בקליניקה הווירטואלית שלי. אשמח אם תפיצו זאת בין חבריכם.

 

לתיאום מפגש היכרות: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.