ד"ר דרור גרין

סטוריטיילורינג: התהליך של סיפור-מחדש

(Storytailoring) גישה נרטיבית לטיפול נפשי

יום-עיון, מטפלים ברשת, 21.6.2005

אנו תופסים את העולם באמצעות חמשת החושים, אך אין לנו כל אפשרות להבין ולפרש את המציאות ללא החוש השישי, החוש הנרטיבי. באמצעות סיפורים אנו מארגנים את עולמנו, משחזרים את זכרונותינו ומתכננים את עתידנו. ללא החוש הנרטיבי אנו מאבדים את יכולת ההתמצאות שלנו, והמנגנון הנפשי שלנו נפגם.

סטוריטיילורינג היא גישה נרטיבית לטיפול נפשי, המתמקדת בתהליך הסיפורי של חיי היום-יום יותר מאשר בהנחות תיאורטיות ובהתערבויות טיפוליות. המושג המרכזי בגישה זו, התהליך של 'סיפור-מחדש', מבטא את הנחות היסוד שלה בנוגע לתהליכים נפשיים ולטיפול נפשי, ואציג אותו כאן באמצעות המחשה המבוססת על משחק עתיק.

 

שני מאפיינים בולטים מבחינים את הסטוריטיילורינג מגישות טיפוליות אחרות: 

  1. מטרת הטיפול. הסטוריטיילורינג היא גישה הממוקדת במטופל ולא במטפל. כלומר, למטפל עצמו אין כוונה 'טיפולית'. הוא אינו עוסק ב'טיפול' אלא בהדרכה ובאימון, במטרה להנחיל למטופל כלים לעבודה-עצמית. זוהי גישה לא מניפולטיבית, הנמנעת מכל ניסיון לשנות את המטופל או אפילו 'להיטיב' אתו, מתוך הנחה שהמטופל אחראי לחייו ולכל שינוי שיבחר לעשות בהם. בכך, למעשה, הסטוריטיילורינג חורגת מהגדרת הפסיכותרפיה, והיא מעבירה את האחריות לתהליכים הטיפוליים, הנפשיים, מן המטפל אל המטופל. עם זאת, התכנים בהם עוסקת הסטוריטיילורינג אינם שונים מאלה של הפסיכותרפיה הקלאסית, וניתן לשלב אותה ככלי יעיל בכל גישה טיפולית אחרת.
  2. הרעיון הנרטיבי. הסטוריטיילורינג שונה באופן מהותי ממה שמכונה 'הגישה הנרטיבית' או 'הגישות הנרטיביות' בפסיכותרפיה. הנרטיב אינו משמש בסטוריטיילורינג כ'אמצעי טיפולי', כפי שהוא מוצג על-ידי מייקל וייט, דייויד אפסטון וממשיכיהם, אלא כביטוי מעשי ויומיומי לחיי-הנפש. התהליך הנרטיבי של 'סיפור-מחדש', העומד במרכז הסטוריטיילורינג, איננו תהליך טיפולי אלא תהליך טבעי ואוניברסלי, תהליך הניתן לאימון ולשיפור באמצעות תרגול והתנסות. גישת הסטוריטיילורינג מציעה דרכים להבנת התהליך, במטרה לתרגל את המטופלים ולהכשיר אותם לנהל בעצמם את תהליכי השינוי וההתאמה במהלך חייהם.

למרות ההבדל, במטרות ובאמצעים, מגישות טיפוליות אחרות מתנהלת הפרקטיקה של הסטוריטיילורינג בסביבה דומה למקובל בפסיכותרפיה המסורתית, תוך שמירה על כללי-היסוד הטיפוליים ושימוש אינטגרטיבי בכלים טיפוליים הלקוחים מגישות שונות. בכך מאמצת הסטוריטיילורינג את ההנחה, שלקשר בין המטפל לבין המטופל וליצירתו של 'מקום בטוח' יש תפקיד מרכזי בכל תהליך של שינוי נפשי או רגשי.

את המפגש הטיפולי ניתן לתאר כמפגש הדרכה ואימון, המיועד להכשיר את המטופל בטיפול-עצמי, באמצעות זיהוי ופיתוח כישוריו הנרטיביים. זהו תהליך לימודי, המשותף למטפל ולמטופל, שבסופו הופך המטופל למטפל-עצמי ייחודי המתאים לצרכיו האישיים.

התהליך של 'סיפור-מחדש', העומד במרכז המפגש הטיפולי, הוא תהליך אישי, שיש לו מאפיינים ייחודיים בדומה לטביעת-אצבע, אך הוא ניתן לשינוי בהתאם למאפיינים האישיים של כל מטופל. תהליך השינוי אינו מתבצע על-ידי המטפל, באמצעות הכלים (הנרטיביים) שלו, אלא באמצעות הכלים שמפתח כל מטופל בדרכו שלו. המטפל (הסטוריטיילור), לפיכך, אינו משתמש בטכניקה 'טיפולית' המבוססת על תיאוריה מוכנה מראש, אלא לומד לזהות את כליו של המטופל, ומאמן אותו בשימוש יעיל בכלים אלו. השימוש שהוא עושה בטכניקות הלקוחות מגישות טיפוליות שונות נועד ליצור מסגרת בטוחה לתהליך לימודי זה, המחייב חשיפה רגשית וטיפול בתכנים רגישים.

בהמשך אדגים את התהליך של 'סיפור-מחדש', ואת דרכי הלימוד והאימון במפגש הטיפולי, באמצעות משחק יצירתי מתחילת המאה התשע-עשרה, הממחיש את התהליך באופן ויזואלי.

הנחות מוקדמות

כל גישה טיפולית מבוססת על תפישת-עולם והנחות-יסוד בנוגע למהות הנפש ולטבע האדם, ולפיכך אפרוש כאן את ההנחות המוקדמות, עליהן מושתתת גישת הסטוריטיילורינג. הנחות אלו אינן מבוססות על ידע מדעי או על נתונים אובייקטיביים, משום שגם לאחר אלף שנות דיון פילוסופי נותרה הנפש בגדר מטפורה עמומה לתהליך שאינו ניתן לצפיה ולמחקר מדויק. ההנחות המוקדמות שלי נועדו אפוא להסביר ולפרש את האמונות המנחות אותי ואת התופעות שאני מתאר. ניתן לפרש ולהסביר את אותן תופעות גם באופן שונה, המבוסס על אמונות אחרות, ואני ממליץ לכל מי שיבקש לעשות שימוש בסטוריטיילורינג להתאים מחדש את ההנחות המוקדמות שלו לעיסוק ב'סיפור-מחדש'. התאמה זו היא, למעשה, תהליך של 'סיפור מחדש' הלכה למעשה.

הסטוריטיילורינג מבוסס על ההנחה שכל אחד מאתנו הוא המחבר של סיפור חייו, ושאנו יכולים לשנות ולספר-מחדש את סיפורינו.

הנרטיב כתוכנת הפעלה
האדם הוא יצור נרטיבי. אנו מספרי-סיפורים מלידה, וכל אחד מאתנו ניחן ביכולת הנרטיבית כחלק בלתי-נפרד מן היכולת לרכוש שפה ולעשות בה שימוש. באמצעות הסיפור אנו מפרשים את עולם התופעות, יוצרים קשר עם הזולת, מארגנים את מחשבותינו ומביימים את עלילת חיינו. הסיפור הוא, למעשה, התוכנה המפעילה אותנו ומאפשרת לנו לזהות את העולם ולפעול בתוכו. ללא כישורי הסיפור (זיכרון, זיהוי, ארגון, תפישה וכו') אין לנו אפשרות לקיים חיים עצמאיים בעולם. היכולת הסיפורית היא תוכנה דינמית המתפתחת, משתפרת ומתאימה את עצמה שוב ושוב למציאות המשתנה. אנו מספרים שוב ושוב את סיפורי-חיינו, ומשנים אותם ללא הפסק. זהו התהליך של 'סיפור מחדש'. כאשר יכולת זו נפגמת עלינו להתמודד עם סיפורים 'תקועים', שאינם מתאימים למציאות ומשבשים את חיינו. סיפורים 'תקועים' הם העילה לפניה לטיפול נפשי ('טיפול בדיבור'), והגישות השונות לטיפול מטפלות, למעשה, בסיפור ה'תקוע' במטרה לשנות ולהתאים אותו מחדש. גישת הסטוריטיילורינג נמנעת מלהשפיע על סיפוריו של המטופל, והיא מיועדת להשיב לו את היכולת של 'סיפור-מחדש' בכליו שלו.
 
הסיפור והנפש
הנפש אינה קיימת במציאות. היא אינה אובייקט הניתן לזיהוי ולבדיקה, אלא תהליך דינמי של זיהוי המציאות והתאמתה לסיפור-האישי. הנפש היא, לפיכך, התהליך של 'סיפור-מחדש'. המאפיינים האינדיבידואליים של תהליך זה אינם מאפשרים הגדרה כוללת וחד-משמעית של הנפש, כדוגמת המודלים של פרויד. עם זאת ניתן לזהות תבניות אנושיות משותפות לזיהוי המציאות וליצירת קשר בין-אישי ('תבניות כללי-היסוד'). אלו תבניות מופשטות, והאופן שבו אנו יוצקים בהן את התכנים האישיים שלנו יוצר את המבנה הנפשי הייחודי שלנו.

 

השאיפה ל'מקום בטוח'
החרדה הקיומית (חרדת המוות) משותפת לכל בני-האדם, ומשמשת כמניע להתנהגות פרדוקסלית: הנטיה לשמרנות מחד ולפריצת מסגרות מאידך. מסורות תרבותיות ודתיות רבות מציגות את השאיפה לאיזון בין הקטבים כאורח-חיים בריא ('דרך האמצע', 'שביל הזהב', 'הומאוסטאזיס'). הנטיה לשמרנות מסבירה את יצירת הסיפורים ה'תקועים', היוצרים אשליה של ביטחון אך אינם מותאמים למציאות ובכך מערערים על הביטחון. הנטיה לפריצת מסגרות היא ההימנעות מסיפור אישי בעל נרטיב מחייב, היוצרת אשליה של 'חופש' ו'חיפוש משמעות', גם היא אינה מותאמת למציאות ומעוררת חרדה. הסטוריטיילורינג רואה בתהליך של 'סיפור-מחדש' מצב של איזון בין שני הקטבים. תהליך זה מאפשר את יצירתו של 'מקום בטוח' והתאמתו הנמשכת למציאות, באמצעות התבניות של כללי-היסוד.
משהו על טבע האדם
בני-אדם נולדים עם יכולת טבעית להסתגלות, והלימוד משמש אותם ככלי שאין לו תחליף להתפתחות ולצמיחה. כישורי הלימוד ניתנים לשכלול ולהרחבה, והשימוש בהם מאפיין את ההבדלים שבין בני-האדם. המודעות והיכולת הרטרוספקטיבית נובעים מכישורי הלימוד-העצמי, ומבחינים את בני-האדם מבעלי-חיים אחרים. לפיכך, יכולת השינוי-העצמי של האדם באמצעות הלימוד, וההדרכה, עדיפה על כל מניפולציה שתיצור בו שינוי 'מבחוץ', באמצעות התערבויות 'פסיכולוגיות' מילוליות או התנהגותיות.

הפרקטיקה של 'סיפור-מחדש'

עקרונות הפעולה של הסטוריטיילורינג פשוטים, אך כמו תהליכים לימודיים אחרים הם חסרי משמעות ללא תרגול והתנסות. המפגש בין המטפל והמטופל מוקדש בחלקו להבנת התבניות המרכיבות את סיפורו של המטופל ומנחות אותו, וכן לזיהוי הכישורים הנרטיביים שלו, אך התרגול המעשי, באמצעות סימולציה של תהליך ה'סיפור-מחדש' עומד במרכזו.

בתהליך הסטוריטיילורינג מסייע המטפל למטופל, באמצעות הכלים המוכרים לו, לזהות את הכלים הנרטיביים שלו, לתרגל אותם ולעשות בהם שימוש יעיל.

 

כלים לשוניים
לשימוש בשפה יש בסטוריטיילורינג, כמו בספרות, תפקיד מרכזי, ובמהלך הטיפול מתוודעים המטופלים לשימוש שלהם בסמלים, דימויים ומטפורות, ומתרגלים את השימוש בהם.
 
כלים תבניתיים
לתבניות הסיפוריות יש מקום מרכזי ביצירתו, והשפעתן ניכרת בהתנהלותו של המטופל בחיי היום-יום. התרגול מאפשר למטופלים להרחיב את הידע והשימוש שלהם בצורות ובסגנונות סיפוריים.
 
כלים יצירתיים
יכולת הלימוד האנושית היא, למעשה, פעילות יצירתית, בדומה לכל מעשה אמנות, וניתן לשפר ולשכלל אותה באמצעות שימוש בכלים יצירתיים. מה שמאפשר את יצירתו של שינוי, המאפשר להתגבר על תבניות 'תקועות' ולהרחיב את הרפרטואר הנרטיבי הוא השימוש בווריאנטים, בווריאציות ובטרנספורמציות, המאפשרים ליצור צירופים רבים גם מחומרי גלם מעטים.
 
עריכה
כמו בכתיבה הספרותית, העריכה מאפשרת התבוננות רחבה ורטרוספקטיבית, בחינה-עצמית ולימוד מן הניסיון. שלא כמו בספרות, שלב זה אינו השלב האחרון בתהליך, אלא כלי המניע את המשך התהליך הבלתי-פוסק של 'סיפור-מחדש'.
 
המטפל, המשמש בסטוריטיילורינג כמדריך וכמאמן, עושה שימוש באותם הכלים, אך תוך זהירות מן הניסיון להנחיל למטופל את כליו שלו. בנוסף, הוא עושה שימוש בכלים טיפוליים המחזקים את הקשר שלו עם המטופל, או בטכניקות הלקוחות מגישות שונות במטרה לאפשר למטופל לתרגל את היכולת הסיפורית שלו, כגון אסוציאציות חופשיות או דמיון מודרך.

 

כלים טיפוליים

סטוריטיילורינג אינו סדנה לכתיבה יוצרת, והמטפל אינו מבקר או שופט את המטופל על איכותם של סיפוריו. הוא מסייע לו להבחין בכלים הסיפוריים שלו ולבדוק את האופן בו הוא משלב אותם בסיפוריו. לשם כך עושה המטפל שימוש בכלים טיפוליים כגון הקשבה, זיהוי מסרים לא-מודעים, אמפתיה, שיקוף, הכלה ועוד. השימוש בכלים אלו לא נועד להשפיע על סיפוריו של המטופל, אלא לאפשר לו לזהות אותם ולבחון אותם בעצמו.

כללי-היסוד
כללי-היסוד של הפסיכותרפיה מבוססים על תבניות דומות לכללי-היסוד של כל קשר בין-אישי, והם עשויים לשמש גם ככלי לארגון מחדש של הנרטיב של המטופל. באמצעות הקשר הטיפולי מאמן המטפל גם את כישוריו של המטופל בסיפור-מחדש.
 
ידע, חשיבה וטיפול-עצמי
כדי לזהות את הסיפור של המטופל, את התבניות הנרטיביות ואת תבניות החשיבה שלו על המטפל לרכוש ידע בתחומים רבים, כמו ספרות, לשון ופילוסופיה, ולהרחיב את היכרותו עם מתודות ושיטות חשיבה שונות. לשם כך על המטפל לשוב ולבחון את תפישת-עולמו שלו, את צורת החשיבה שלו ואת התבניות הנרטיביות שלו. כדאי לעשות זאת באמצעות הדרכה קבועה, כחלק מן ההשתלמות הקבועה של הסטוריטיילור.

כרטיסי סטוריטיילורינג: מטפורה של 'סיפור-מחדש'

את התהליך של 'סיפור-מחדש' ניתן להדגים באמצעות משחק עתיק המכונה 'מיריורמה' (Myriorama), שהודפס בלייפציג בשנת 1830 בשם 'הנוף האינסופי'.

המשחק כולל עשרים-וארבעה כרטיסים, שעל גבי כל אחד מהם מודפס קטע של תמונת נוף ובה דרך, צמחיה, אגם, שמים, אנשים ובעלי-חיים. כל אחד מן הכרטיסים מתאר סצינה המשלבת דמות, דרך, ורקע, וכל אחד מהם מתמקד באלמנט אחר (דמות אנושית, כלי-רכב, נוף, מבנה).

                      

כאשר מצרפים יחד שני כרטיסים כלשהם, הם תמיד מתחברים בנקודות קבועות (הדרך, חוף הים, האופק) ויוצרים מעין עלילה.

ניתן לצרף את עשרים-וארבעה הכרטיסים השונים במיליוני צירופים שונים, וכך ליצור מאותם אלמנטים נרטיביים מיליוני עלילות שונות. כל שינוי במיקומו של אחד הכרטיסים משנה את העלילה כולה, ואת משמעותה. מעשרים-וארבעה הכרטיסים ניתן ליצור מספר צירופי עלילות, שבכל אחת מהן מספר קטן של צירופים, ולבדוק את הזיקה ביניהם. שינוי הסדר והרכב הכרטיסים של המיריורמה אינו משנה את העובדות (הסצינות), עליהן מבוססות העלילות, אלא את משמעותן. מכאן ניתן להסיק שהאופן בו אנו מסדרים את הכרטיסים משפיע על משמעות העלילה.

את כרטיסי המיריורמה ניתן להשוות לחומר הגלם הנרטיבי של חיינו. גם הנרטיבים האישיים מבוססים על סדרה של סצינות ועובדות החרוטים בזכרוננו, ומשמעותם והשפעתם על חיינו נקבעים על-ידי האופן בו אנו מארגנים את הנרטיב. מפתיע לגלות, שלמרות שמספר הסצינות המרכיבות את הנרטיב האישי גדול אלפי מונים מן המיריורמה, ואפשריות הצירוף והעיצוב של הנרטיבים כמעט אין-סופיות, אנו נוהגים לדבוק בנוסח קבוע למדי של הנרטיבים המרכזיים בחיינו. בכך אנו מגבילים את יכולתנו לממש את הפוטנציאל הנרטיבי שלנו, ומחבלים ביכולת ההסתגלות שלנו אל העולם.

ניתן להסביר זאת בחשש מפני שינוי, ובתחושה המוטעית של 'מקום בטוח' הנוצרת באמצעות השיגרה, ההרגל והשמרנות.

גישת הסטוריטיילורינג מציעה דרך לארגון דינמי ויעיל יותר של המאגר הנרטיבי, במטרה לאפשר שינוי מתמיד של התאמת הנרטיב למציאות הנוכחית ומניעת קיפאון ויצירת סיפורים 'תקועים'. תהליך הסטוריטיילורינג מתנהל בשלושה שלבים, אותם ניתן להמחיש באמצעות כרטיסי המריורמה.

השלב הראשון: חזרה

עם תחילת הטיפול מקשיב המטפל (הסטוריטיילור) לסיפוריו של המטופל, מזהה את הנרטיב או הנרטיבים המרכזיים, חוזר עליהם בפני המטופל ומקשיב לו שוב. בדרך זו, באמצעות ההקשבה ההדדית, לומדים המטפל והמטופל לזהות את הנרטיבים, את הטכניקות הסיפוריות ואת המשמעות שלהם בסיפור חייו של המטופל.

ניתן להדגים תהליך זה באמצעות סיפורו של דוד, המספר על טראומת ילדות המלווה אותו מאז מות הוריו בתאונת-דרכים וחייו הקשים אצל הורי אמו. תבנית פירוק המשפחה, שהוטבעה בו בילדותו, חוזרת שוב ושוב ביחסיו עם בנות זוגו, במקומות העבודה וביחסיו עם חבריו. כמו בציור המיריורמה למטה, בכל צירוף נרטיבי שדוד מספר מופיעה תמונת ההרס המשפחתי והפירוק בסצינה האחרונה.

חמשת כרטיסי המריורמה מתארים תהליך דומה, של מסע המתחיל (מימין לשמאל) בצומת דרכים, חוצה גשרים ועובר התנסויות בים, ביבשה וגם באוויר, אך מגיע לבסוף אל חורבות הבית שממנו יצא בתחילת דרכו.

החזרה על הנרטיב מאפשרת לדוד להבחין בתבניות החוזרות בסיפוריו, לקשר אותן להיסטוריה שלו וליחסיו עם הסביבה.

השלב השני: בניה-מחדש

בשלב השני לומד המטופל לזהות את הטכניקות הסיפוריות שלו, ולעשות בהן שימוש יעיל יותר על-ידי תרגול של בניה מחדש, כלומר ארגון שונה של אותם האלמנטים הנרטיביים.

באמצעות התהליך הנמשך של סיפור-מחדש יכולים המטופלים להתנסות באופן הדרגתי בשינויים קטנים בסדר הדברים, וכך לתרגל את השימוש בווריאנטים ובווריאציות של אותו הסיפור עצמו.

וכך יכול דוד לשוב ולהציב את הריסות התא המשפחתי שלו בתחילת הנרטיב, כסצינה המשפיעה על אלו שיבואו בעקבותיה, במקום להציב אותה כמקבילה לסצינה האחרונה (בדרך-כלל באופן לא-מודע).

חמשת כרטיסי המיריורמה מתארים באופן בהיר את השינוי הפשוט הזה, ואת משמעותו. שינוי מקומו של הבית החרב משנה את סיום העלילה, ויוצר תחושה של פתיחות ושל אפשרויות חדשות. גם אם במרכיבי העלילה לא חל כל שינוי, המשמעויות שהיא מציגה שונות לגמרי.

השלב השלישי: יצירה-מחדש

בשלב השלישי לומד המטופל ליצור שינוי של ממש בסיפורו, טרנספורמציה, באמצעות שילוב של אלמנט או סצינה חדשים בעלילה. בכך הוא מרחיב את העלילה, משנה אותה ואת משמעויותיה ואפ משמיט ממנה אלמנטים מיותרים. זה השלב שבו מתרגל המטופל את יכולתו לעצב כרצונו את סיפור חייו ולהעשיר את הנרטיב המסדיר את יחסיו עם העולם. הטרנספורמציה היצירתית איננה עיוות של הנרטיב האישי או סטיה אל הדמיון, והיא מבוססת על חומרי המציאות ועל ההיסטוריה הפרטית שלו. היא דומה לאופן שבו טבח מגלה במטבחו תבלינים ומרשמים אותם לא ניסה בעבר, ומוותר על המאכלים הקבועים שנמאסו עליו.

וכך יכול דוד, לאחר 'עיבוד' הזכרונות הטראומטיים באמצעות ה'סיפור-מחדש', לוותר על שילוב הטראומה בנרטיב שלו, ובמקומה להוסיף לסצינה האחרונה אפשרות שונה של יחסים משפחתיים, שתפתח פתח ליצירת חיי זוגיות ומשפחה בעתיד.

המיריורמה המקבילה מתארת את השמטת סצינת הבית החרב, ובמקומה נוספת בכרטיס האחרון, בסוף המסע, סצינת מסע בכדור פורח, המתקשרת באופן אסוציאטיבי למפגש עם הציפור.

תרגול והדרכה

תהליך הסטוריטיילורינג אינו מתקיים תמיד באופן לינארי, אלא באופן ספיראלי, שבו שב המטופל ומתאמן, בהדרכתו של המטפל, בתהליך הסיפור-מחדש.

תהליך זה אינו מיועד לשנות את חייו של המטופל או לתקן אותם, אלא לאמן אותו לרכוש את הכלים שיאפשרו לו להפוך את הידע שרכש לכלי שימושי בחייו. ניתן לעשות זאת באמצעות כל נרטיב שמביא המטופל, ואין צורך לבחור דווקא בנרטיב 'בעייתי' או חשוב במיוחד. כמעט תמיד מתגלה שאותן התבניות הסיפוריות מרכיבות את כל הנרטיבים שמביא המטופל.

התהליך הספיראלי, המתמשך, של סיפור-מחדש, תוך שינוי חוזר ונשנה של הנרטיב, משמש כהדגמה לאפשרויות הרבות של שינוי, ולמשמעותן בחייו של המטופל.

דוד יכול להמשיך ולשנות את סיפורו, ו'לשתול' בתוכו סצינות המציגות אפשרויות חדשות גם בתחום יחסיו החברתיים, כמו למשל דוגמאות ליחסים שלא הסתיימו בשבר ובהרס.

באופן דומה ניתן להחליף את סצינת הציפור, בכרטיס הרביעי במיריורמה, בסצינה אחרת של העפת עפיפון. כשם שהציפור הביאה לאסוציאציה של האפשרות לעשות שימוש בכדור פורח, מתרחבת האסוציאציה לאפשרות נוספת של שליטה ביכולת התעופה, המצטרפת לשאר אמצעי המסע בעלילת הכרטיסים (הליכה, סירה, ספינה, עגלה, כדור-פורח).

סיכום

השימוש בכרטיסי המיריורמה מדגים את תהליך הלימוד והתרגול של תהליך הסיפור-מחדש באמצעות וריאנטים, וריאציות וטרנספורמציות, אמצעים המשמשים ליצירה גם בתחומי האמנות השונים.

במהלך ניסיוני בעבודה עם מטופלים באמצעות הסטוריטיילורינג, הופתעתי לא מעט כאשר המטופלים עצמם, בשלב מסוים בטיפול, 'המציאו' כלים דומים למשחק המיריורמה. כך, למשל, הביא אחד המטופלים אוסף של צילומים המציגים את סיפור חייו, ובדק את האפשרויות השונות באמצעות סידור שונה של הצילומים. מטופל אחר, צייר, נהג להביא לטיפול ציורים שהציגו את התהליך שעברנו יחד, ובאמצעותם בחן את סיפוריו.

למרות ההנחות המוקדמות שלי בנוגע לנפש, לטבע האדם ולתפקידו של הטיפול הנפשי, מתקיים התהליך של 'סיפור-מחדש' בכל מפגש טיפולי, ללא קשר לגישה הטיפולית. אני מאמין שהחשיבה המנחה את הסטוריטיילורינג עשויה להשתלב גם בגישות טיפוליות אחרות, כאמצעי להרחבת הבנתו של המטפל את הנרטיב של המטופל, או ככלי נוסף בטכניקה הטיפולית.

השימוש בסטוריטיילורינג, ובמיוחד בתהליך של 'סיפור-מחדש', עשוי להתאים גם ככלי-עזר לכל תהליך של למידה, כגון חינוך, גידול ילדים או כל סוג של הכשרה.

עם זאת, הסטוריטיילורינג אינה גישה 'טיפולית', והיא אינה מתיימרת לטפל או לפתור בעיות, ואינה יכולה לשמש כתחליף להתמודדות עם פסיכופתולוגיה.