כל הגישות לטיפול נפשי, שהוא 'טיפול בדיבור', מטפלות בסיפורי המטופלים. הפסיכואנליטיקן מפרש את הסיפור, המטפל ההתנהגותי מציע הוראות מעשיות לשינוי הסיפור והמטפל ההומניסטי מציע למטופל לשנות בעצמו את הסיפור.
בשנים האחרונות התפתחו שיטות נרטיביות לטיפול נפשי, שהסיפור אינו משמש בהן כאמצעי אלא כמטרה. הגישות הנרטיביות מניחות שכל אחד מאתנו הוא המחבר של סיפורו, והוא יכול גם לשנות אותו (הגישה הפסיכואנליטית טוענת שהסיפור נקבע בילדותנו ואינו ניתן לשינוי).
קיימות מספר גישות לטיפול נרטיבי, וההבדלים ביניהן נעוצים בתפקידם של המטפלים, ובמקומו של המטופל בתהליך הטיפולי.
וייט ואפסטון האוסטרלים פיתחו גישה נרטיבית לטיפול משפחתי, המתמקדת בהיבטים החברתיים והמערכתיים של הסיפור האישי. אחת הטכניקות של גישה זו היא השימוש בעדים המגיבים על סיפורם של המטופלים. חיים עומר ונחי אלון מציעים התערבות בסיפור באמצעות מכתב שבו הם מתארים את המטופל כגיבור המרכזי של סיפורו.
גישת הסטוריטיילורינג (חייטות של סיפורים) היא גישה נרטיבית שפיתחתי, המבוססת על ההנחה שלכל אחד מאתנו כישורים רבים לכתיבת סיפורו האישי. כמטפל, אני מסייע למטופלים שלי לפתח את הכישורים הסיפוריים שלהם כדי לשפר את יכולתם להתמודד עם המציאות ועם השינויים שהיא מחייבת. מטרת התהליך אינה לשנות את המטופלים או לטפל בהם, אלא להעניק להם כלים לטיפול עצמי.