פסיכיאטרים אינם פסיכותרפיסטים. הם רופאים המתמחים בטיפול בהפרעות נפשיות. הטיפול שהם מעניקים אינו טיפול בדיבור אלא טיפול תרופתי ולעתים הם עושים שימוש באמצעים נוספים כגון נזע חשמלי (מכות חשמל), ניתוחי מוח ואשפוז כפוי.
למעשה, הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה אינן מתיישבות זו עם זו. הפסיכיאטריה מתמקדת במאפיינים החיצוניים של ההפרעה הנפשית, ובאמצעות התערבות מבקשת לסלק את הסימפטומים. הפסיכותרפיה, לעומתה, מבקשת לחפש את הסיבה לקושי הנפשי, כדי לסלק את המקור לבעיה באמצעות דיבור ומוּדעוּת.
ישנם פסיכיאטרים שהשתלמו גם בפסיכותרפיה, ומשלבים בין טיפול תרופתי לטיפול באמצעות שיחות. ישנם גם פסיכולוגים קליניים המשלבים את הטיפול הנפשי בטיפול תרופתי, הנעשה במקביל על-ידי פסיכיאטר. שילובים כאלו יעילים במיוחד כאשר מקור הבעיה הנפשית הוא אורגני (כלומר גופני), או כאשר הטיפול התרופתי עשוי לקדם את הטיפול בבעיה נפשית קשה.
הפסיכיאטריה מיועדת במיוחד לטיפול בחולי נפש, שהטיפול בדיבור אינו יכול לסייע להם. ישנן מחלות, כגון דיכאון או מאניה-דיפרסיה, שהטיפול התרופתי מאפשר לסובלים מהן להמשיך בחייהם באופן סביר. ישנן גם הפרעות שניתן לטפל בהן רק באמצעות אישפוז, כאשר התרופות מיועדות להרגיע את החולים ולא לרפא אותם.
מומלץ להסתייע בפסיכיאטרים כאשר הקושי הנפשי נובע מסיבות אורגניות, וכאשר ניתן להקל עליו באמצעים כימיים (תרופות). עם זאת, כדאי להיזהר מאבחונים מהירים, ולהקדים לאבחון הפסיכיאטרי מפגש ואבחון על-ידי פסיכולוג קליני. בניסוי מפורסם אושפזו סטודנטים בריאים בנפשם במוסד לחולי נפש, וכולם אובחנו על-ידי הפסיכיאטרים כחולים הראויים לאישפוז. אילולא היה זה ניסוי מבוקר, לא היו הסטודנטים מצליחים להוכיח לפסיכיאטרים את שפיותם ולהשתחרר מן המוסד.
