543. יואל הופמן: הבריאה הנכונה

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 543, שנה אחת-עשרה, נובמבר 2017

יואל הופמן בן השמונים, שהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה, התמחה בפילוסופיה ובתרבות יפנית, וגם תרגם מיפנית ומסינית וערך חמישה ספרים של סיפורים ושירי הייקו. הוא ידוע בעיקר כמחבר של עשרה ספרי פרוזה מיוחדים במינם (וספר ילדים אחד). היינו פעם חברים, אך מאז גירושיו מוורדה לפני כעשרים שנה לא נפגשנו. 

כשקראתי את ספר הפרוזה הראשון של יואל, 'ספר יוסף' (הוצאת 'מסדה', 1988), נפעמתי מן הסיפורים היפהפיים ומן השפה הרגישה והמיוחדת. לצערי, יואל לא כתב סיפורים נוספים, וכשהפצרתי בו לעשות זאת הוא דחה את הרעיון משום שלא רצה לחזור על עצמו. ואכן, כל תשעת ספריו האחרים נכתבו בז'אנר חדש, שלא היה כמוהו בספרות העברית. הטקסט בספרים החדשים הודפס רק בצד אחד של הדף, והיה מורכב מאוסף של קטעים קצרצרים שנכתבו, לכאורה, בסגנון פרוזאי, אך היו דומים יותר לאסוציאציות חופשיות שנכתבו כשירה או כהרהורים פילוסופיים. באופן פרדוקסלי, שאיפתו של יואל לחדשנות גרמה לו לקבע את הסגנון החדש והמהפכני שלו ולחזור עליו שוב ושוב. 

במשך שנים רבות חשבתי שיואל, שהושפע מאוד משירי הזן, ההיקו והטָנָקָה, כותב שירה במסווה של פרוזה חדשנית. עכשיו אינני בטוח בכך, למרות שאין לי ספק בדבר איכותם השירית של הטקסטים שלו, כמו זה שבחרתי להציג כאן. אפשר לראות בקטעים הקצרים האלו גם הרהורים פילוסופיים, הכתובים בסגנון השאלות הפתוחות של מורי הזן, שמהן הושפע יואל כששהה שנתיים במנזר זן ביפן. 

במחשבה שניה ושלישית אני נוטה לחשוב שסגנונו המהפכני של יואל אינו פרוזה ואינו שירה וגם אינו הרהור פילוסופי, אלא פרובוקציה ניהיליסטית המבקשת לכפור בכל. זו אינה ספקנות פילוסופית, המאפשרת לנו לחשוב מחדש על מהותם של הדברים, אלא פירוק הרסני של המציאות, המבקש להזכיר לנו את חוסר הפשר של חיינו ושל המציאות בה אנחנו חיים. 

פעם, מתוך היכרות עם התנגדותו העזה של יואל לאריסטו, שסימל בעיניו את הרציונליות המתועבת, היתלתי בו בדרכו שלו. קראתי באוזניו טקסט פיוטי, שהזכיר מאוד את הסגנון הספרותי החדש שלו, ויואל התלהב. רק אז גיליתי לו, שהטקסט 'חיזור אצל יונים' לקוח מתוך 'מבחר מן החיבורים בביולוגיה' מאת אריסטו. 

הקטע הזה של אריסטו מזכיר לי טקסט דומה שכתב יואל בספר 'כריסטוס של דגים' (הוצאת 'כתר', 1991): 

אֲנִי מְהַרְהֵר בִּדְבָרִים שֶׁל מַה בְּכָךְ, כְּגוֹן אֵיךְ לִמְנוֹת צִפּוֹרִים כַּהֲלָכָה. קָשֶׁה לִסְפֹּר צִפּוֹרִים כְּשֶׁהֵן מִתְעוֹפְפוֹת לְכָאן וּלְשָׁם, וְעַל כֵּן מוּטָב שֶׁצִּפּוֹרִים תִּהְיֶינָה שְׁרוּיוֹת בִּמְנוּחָה [הֵן יְכוֹלוֹת לְהָרִים אֶת רַגְלֵיהֶן אוֹ לְהָנִיעַ כְּנָפַיִם אֲבָל אִם הֵן מְקַפְּצוֹת מֵעָנָף לְעָנָף אוֹ עוֹמְדוֹת הָאַחַת בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל הַשְּׁנִיָּה, קָשֶׁה מְאוֹד לָדַעַת מַהוּ מִסְפָּרָן].

השיר 'הבריאה הנכונה', מתוך הספר 'גוּטַפֶּרְשָה' ('צד התפר', הוצאת 'כתר' 1993), גם הוא עוסק בציפורים, וכך התעורר מעגל האסוציאציות שלי שהזכיר לי גם את אריסטו. השיר נפתח בתיאור "צִפּוֹר גַּן עֵדֶן עוֹלָה מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל. כְּמוֹ בְּצִיּוּר סִינִי קָדוּם", שהזכיר לי את שירו של זביגניב הרברט, 'טפט סיני', שגם בו יש מרכיב ניהיליסטי. תיאור הציפור העולה מן הערפל קסום ומענג, אבל יואל, הניהיליסט, יוצר בנו דימוי שאין לו בסיס במציאות, שהרי ציפורי גן-העדן נפוצות באיי אינדונזיה ובגיניאה החדשה, ולא בסין או "בְּצִיּוּר סִינִי קָדוּם". ואולי, בהומור ערמומי, רומז יואל לשיר הילדים של ביאליק, מעבר לים: 

וְגַנִּים לַמֶּלֶךְ

מֵעֵבֶר לַיָּם –

צִפֳּרֵי גַן-עֵדֶן

מְקַנְּנוֹת בָּם.

מה שמאפיין את הניהיליזם של יואל הוא העירוב הכאילו-טבעי בין בידיון למציאות, ובין שפה מטושטשת לשפה פשוטה ובהירה, ההופכת את חוסר הפשר למשהו שלכאורה ניצב לפנינו. כך המשפט הפשוט "הִיא עוֹמֶדֶת עַל עָנָף" משלים בדמיוננו תמונה של עץ הנטוע בקרקע בטוחה, ומאפשר לנו לקבל את הצירוף היואל-הופמני כל-כך, "[הָאַנְטִי־צִפּוֹרִי]" כאילו היה חלק מאותה מציאות, למרות שהוא "נִבְלָע בָּעֲרָפֶל". אם נחשוב על כך נבין שלא מדובר ב"עֲרָפֶל" של ממש אלא בערפולה של השפה, שהרי הצירוף "אַנְטִי־צִפּוֹרִי" מופרך וחסר משמעות, ונועד לבצע את תפקידו הניהיליסטי בהרס המשמעות של ציור הציפור המופיעה מתוך הערפל. זהו הרהור פילוסופי על ה'אַיִן', כלומר על המיסטיקה של מה שאינו קיים, למשל "אֱלֹהִים". ההתייחסות הזו למה שאינו קיים היא האקדח במערכה הראשונה, שיפעל במערכה השלישית במלה "אֱלֹהִים" המסיימת את השיר הזה. 

ללא כל הפסקה שב יואל ומטשטש את המסר המטריד המטיל ספק בקיומה של המציאות החומרית בתיאור אירוע קטן, "צִפּוֹרִי". לכאורה, זהו תיאור של ציפור מצייצת: "הִיא אוֹמֶרֶת 'אוֹ'... וְשׁוּב בְּאִינְטֶרְוָל שֶׁל שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע 'אוֹ'...". אבל גם כאן ממהר יואל לשבור את תחושת המציאות שבתיאור הציפור המצייצת, כשהוא מזכיר לנו שלא מדובר כאן בציפור של ממש אלא בפרובוקציה, באמצעות ציפור מדברת ש"אוֹמֶרֶת אוֹ", כמו גברת אנגליה המשוחחת על מזג-האוויר, וחוזרת ואומרת זאת "בְּאִינְטֶרְוָל שֶׁל שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע". המלה "אִינְטֶרְוָל" לועגת למי מתאר מושגים מוסיקליים בלועזית, כדי להישמע מקצועי ('אינטרוול' פירושו 'מרווח'), והוא שוב מכשיל אותנו בדו-משמעיות של המרווח, שיכול להיות מרווח טונלי (כלומר גבוה או נמוך בשישה או שבעה טונים) או מרווח של זמן (כלומר "שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע" שניות בין כל חזרה על הצליל "אוֹ"). 

את הפארסה הזו, של תיאור הציפור המיסטית המדברת מתוך הערפל, מסיים יואל בלעג: "זֹאת הַבְּרִיאָה הַנְּכוֹנָה", הוא קובע. כמו פוליטיקאי מיומן הוא שותל בנו רעיונות,  ומניח תוצאה שאין לה כל סיבה: "כְּשֶׁיֵּשׁ דָּבָר פּוֹזִיטִיבִי בָּעוֹלָם" (הרי מי קבע שציפור מדברת היא "דָּבָר פּוֹזִיטִיבִי"?), רק כדי לשווק את המסר שלו: "צָרִיךְ לְצַיֵּן אוֹתוֹ". 

האם יואל באמת רצה לסיים את השיר הזה במסר חיובי בסגנון 'העידן החדש'? נדמה לי שהוא מבקש לעשות את ההפך הגמור, במטרה ללעוג ולהפריך את ההכרזה "כְּשֶׁיֵּשׁ דָּבָר פּוֹזִיטִיבִי בָּעוֹלָם צָרִיךְ לְצַיֵּן אוֹתוֹ". אבל הוא אינו מסתפק בכך. אם השיר הזה נפתח בתיאור סוג חדש של בריאה, כשבמקום השמים והארץ בוקעת "צִפּוֹר גַּן עֵדֶן" קסומה "מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל" (התוהו ובוהו התנ"כי), הוא מסתיים בקריאת צהלה ניהיליסטית הלועגת לתארים שאנו מעמיסים על האלוהים: "אָסוּר לִהְיוֹת שְׁלִילִי בְּיַחַס לֶאֱלֹהִים". בין השורות אפשר לשמוע את יואל שואל: "למה לא, בעצם?". 

האם זה באמת המסר של יואל הופמן? אין לי מושג. המסר הזה מתאים לדמותו של יואל, כפי שהיכרתי אותו, אבל אולי הוא מבטא את נקודת המבט שלי, ואת ההבנה, בשלב זה של חיי, שלחיי, ולעולם בו אני חי, אין כל משמעות. אי-אפשר לחיות בלי משמעות, וכל אחד יוצר לעצמו משמעות בכל רגע מחדש, באמצעות אמונה, או דמיון, או פשוט מתוך אימוץ אמונותיהם של אחרים. 

אני אינני ניהיליסט ואינני מדגיש בציניות, כיואל, את חוסר המשמעות אלא דווקא את היכולת למצוא משמעות או ליצור משמעות בכל רגע בחיינו. אינני מחפש את המשמעות באלוהים או ב'רוחניות' או במה שאינו קיים במציאות (המשהו ה"הָאַנְטִי־צִפּוֹרִי"), אלא במציאות עצמה, וביופי של הטבע, שאינו זקוק להסברים או לתירוצים. 

המשמעות נמצאת בכפר קטן, בין הרים, 

ליד הנחל, 

בשכשוך המים, 

בצליל פעמוני הכבשים, 

שהשכן מוציא למרעה, 

ובידידות שלו עם סוסו. 

המשמעות גם כאן, בשלג שבראשי ההרים, 

או במצלמה, 

שבה אנחנו לוכדים את יופיו של הטבע, 

ואפילו בעבודות האחרונות בבית-הסופרים שלי, 

שליד הנהר, 

שבת שלום,

דרור