551. לאה גולדברג: נשחק במלים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 551, שנה אחת-עשרה, דצבמר 2017

את השנה האחת-עשרה של  'פיוט' פתחתי ב'שיר הלל' מאת לאה גולדברג, ובחרתי לסיים אותה בשיר נוסף מאת המשוררת המיוחדת הזאת, 'נשחק במלים' (מתוך 'שארית החיים', הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', 1971). 

לעתים נדמה לי, שהכרתי מקרוב את לאה גולדברג (1911-1970), שהתגוררה ברחוב אלפסי בירושלים, מרחק צעדים אחדים משדרות בן-מימון, שם התגוררתי במשך שנים רבות. הזמן הפריד בינינו, אבל היכרתי אותה מספרי הילדים שלה, משיריה, מתרגומיה ומספרי הפרוזה שלה, ולמדתי הרבה מספרה 'אמנות הסיפור', שבו גיליתי את  פלאי הסיפור הקצר. היא היתה סופרת ומשוררת מחוננת, פרופסור לספרות, וגם אשה רגישה במיוחד, שאת בדידותה ניתן לחוש כמעט בכל שורה שכתבה. היא כתבה שירה ארס-פואטית, והיא כתבה על המוות, חזרה וכתבה על המוות, ואפילו השתעשעה בכתיבת סונטות. 

מדי שבוע אני כותב כאן על החלון הפתוח שדרכו מאפשרת לנו השירה להתבונן בעולם במבט חדש, מבט שאינו חושש מחרדת המוות, מבט שבאמצעותו אנחנו מפרשים מחדש את המציאות, ויוצרים לעצמנו בדרך זו תחושה של מקום בטוח. השירה היא, לפיכך, כלי המשפר את התהליך הרגשי שלנו. 

אינני חושב שמשוררים מודעים לתפרידה הרגשי של השירה, כשהם מתמקדים, באופן ספונטני או מחושב, בצורה, במוסיקה, בתוכן או בשפת השיר הנובע מהם. בדרך-כלל, כשמשוררים מנסים להבין את מלאכת-השיר, הם אינם עוסקים בתוצאה אלא במעשה עצמו, כלומר בעצמם. רות נצר הסבירה זאת במלים "לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הַמְּשׁוֹרֵר כּוֹתֵב כִּי הוּא מוֹצֵא עָצְמוֹ כּוֹתֵב". אבל בשעה שהמשוררים כותבים על כתיבת השיר הם יוצרים שיר ארס-פואטי, כמו 'נשחק במלים' מאת לאה גולדברג. 

בשיר הזה, שנכתב בימיה האחרונים של המשוררת, הצליחה לאה גולדברג לכתוב שיר ארס-פואטי שאינו מתמקד בכתיבת השיר עצמו, אוב בכתיבת שירה בכלל, אלא דווקא במה שלא נכתב, ב"שִּׁיר אֲשֶׁר לֹא כְּתַבְתִיו ‏כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִי שִׁירִים". זו, כמובן, פתיחה מפתה המסקרנת את הקורא, שהרי מי לא ירצה לדעת מה רצתה המשוררת לכתוב בשיר אשר לא כתבה? היא ממשיכה לפתות אותנו כשהיא מצהירה שהיא "עוֹד זוֹכֶרֶת הַכֹּל ‏כָּל צְלִיל, כָּל‎ ‎נִיב", עד שנדמה לנו שהנה עוד רגע נגלה את הסוד, ואז היא מנפצת את ציפיותינו: "וְלֹא יִכָּתֵב גַּם עַכְשָׁו". 

עכשיו תשאלו: "אם כך, למה את טורחת כל-כך במלים, ולמה את מטריחה אותנו, הקוראים, לשוא?" 

את התשובה נקבל בבית השני. "לוּ כְּתַבְתִיו אָז, הָיָה ‏אֱמֶת מְעֻרְטֶלֶת, מִדַּי" היא מסבירה, ומטילה ספק ב"אֱמֶת" של השיר. ה"אֱמֶת" הזו אינה אמת של ממש, אלא רק חשיפה "מְעֻרְטֶלֶת" שנדמית כ"אֱמֶת", אך למעשה היא מיותרת, משום שהיא חושפת יותר "מִדַּי". לאה גולדברג ממשיכה ומבהירה, שמה שבעבר חוותה כ"אֱמֶת" היתה רק אשליה או הטעיה, שנבעה מתחושת החשיפה, אך "אִם אֶכְתְּבֶנּוּ‎ ‎הַיּוֹם ‏יִהְיֶה שֶׁקֶר גָּמוּר". זו אינה אמירה של מה בכך. זו טענה כבדת-משקל, שמה שנחווה כ'אותנטי' ברגע מסוים מובן מאוחר יותר כ"שֶׁקֶר גָּמוּר". 

לאחר שבשני הבתים הראשונים פנתה המשוררת ישירות אלינו, הקוראים, היא מסיימת את השיר בפניה אל המוזה, "בּוֹאִי, רְדִי אֵלַי, בַּת הָאֵלִים". בקריאה הזו למוזה, כלומר לכוח החיצוני המפעיל, לכאורה את ההשראה, מוותרת לאה גולדברג על אחריותה כמשוררת, כשעליה לבחור בין האמת הזמנית לבין השקר המאוחר. אבל זו רק הטעיה. המשוררת מבקשת מן המוזה: "הַרְכִּינִי עָלַי ‏אֶת רֹאשֵׁךְ הַמַּלְבִּין", ובכך מתארת גם את המוזה הדמות אנושית, מזדקנת, המתבוננת בהבנה ובקבלה אל מה שלא ניתן כבר לשנות. זו הטעיה, משום שהנקודה שבסוף המשפט הזה מיותרת, ועלינו להחליף אותה בפסיק, כדי להוסיף את שתי המלים "נְשַׂחֵק בַּמִּלִּים -". 

השיר, טוענת לאה גולדברג, אינו הבחירה ה'אותנטית' באמת או בשקר או בתחושה רגעית, אלא משחק. המשחק הוא 'כזב' שאין לו השלכות מוסריות, ויש לו כללים משלו. בכך רומזת המשוררת על הביטוי הנפוץ 'מיטב השיר כזבו', המיוחס לרב משה אבן אזרא (1055-1140), שהיה משורר ופילוסוף, אך למעשה מקורו באריסטו. אינני בטוח שאריסטו היה אוהב את הפתרון של לאה גולדברג, שהזמינה את "בַּת הָאֵלִים" לפתור עבורה את בניית האמת והשקר בשירה. בספרו 'פואטיקה' התנגד אריסטו לרעיון ה-Deus ex machina (האל במכונה, האל שירד ממרומי הבמה כדי לפתור את הקונפליקט הבלתי-פתור בטרגדיה היוונית). 

כדאי לזכור, שלמרות הנושא הארס-פואטי והעיסוק באמת ובשקר, השיר 'נשחק במלים' נכתב בימיה האחרונים של לאה גולדברג, והוא מציב בפנינו את ההתבוננות בשירה בעיניה של משוררת קשישה, שמבקשת מאיתנו להכיר באפסותו של המעשה האנושי לעומת עוצמתו של המוות, ועם זאת, בשעה שהיא מזמינה את המוזה "בַּת הָאֵלִים" לשחק איתה "בַּמִּלִּים", הוא מזכירה לנו שהמשחק במלים, באמצעות השירה, חשוב יותר מתכני השיר, משום שהוא עצמו מעניק פשר לחיינו. 

עוד שנה של 'פיוט' והרהור הסתיימה, ואני מזמין אתכם להתחיל מחדש שנה נוספת, שבה "נְשַׂחֵק בַּמִּלִּים". 

מי צריך לשחק במלים, כשאפשר לשחק בעננים, ובנוף הקדום של הכפר הבולגרי "בַּת הָאֵלִים" יורדת אלינו כל הזמן, 

או מרחפת לה בין ענני הבוקר שמעל לנהר. 

לעתים היא מאירה לנו פנים בענני הבוקר המכתרים את ביתנו, 

ולעתים היא מתגלה בתוך תנועת המחול של העץ שמעבר לגדר. 

כרגיל, בימי הקור שלפני הכריסטמס, נסענו דרך הררי השלג, 

בין הסלעים הקפואים, 

במרחבים הלבנים, 

והטעימים, 

כדי לטבול במעיינות החמים בכפר הדרומי אוגניינובו, 

לרתוח באוויר הקר (5- מעלות), 

ולהתענג בטבילה לילית, 

דרור