557. רחל: מבטת

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 557, שנה שתים-עשרה, פברואר 2018

על מדפי הספרים שלי אני שומר קבצים אחדים של שירי המשוררת (והמתרגמת) רחל (רחל בלובשטיין, 1890-1931), וביניהם מצאתי עכשיו את הספר 'לך ועליך... אהבת רחל ומיכאל' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, בעריכת עמנואל ביחובסקי). זהו ספר מיוחד במינו. בחלקו הראשון מופיעים מכתבי האהבה של מיכאל ברנשטיין, שלפי דברי רחל היה אהבתה הגדולה, הלא ממומשת, עליה אפשר לקרוא בספרה של נורית גרץ 'ים ביני לבינך'. למיכאל כתבה רחל את שירה הידוע 'זמר נוגה', הנפתח במלים "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ". בחלקו השני של הספר מופיעים שיריה המוקדמים של רחל, שנכתבו ברוסית בשנים 1915-1918, בזמן ששהתה בצרפת (בטולוז) וגם ברוסיה. השירים תורגמו לעברית על-ידי עמנואל ביחונסקי, בנימין חכלילי והסופר והמתרגם שלמה אבן-שושן, אחיו של מחבר המילון העברי אברהם אבן שושן. 

זהו שיר על יכולת ההתבוננות הפאסיבית של המשורר (או, במקרה הזה, המשוררת), וגם על בדידותה של רחל. זהו שיר פשוט על בדידות ועל פחד חברתי, אותו תבטא רחל מאוחר יותר בשיר מתוחכם בהרבה, במלים "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי". 

הבית הראשון של השיר נפתח בהצהרה "הָמוֹן אָדָם אֲנִי אוֹהֶבֶת". זו, לכאורה, הצהרה על אהבת האדם של המשוררת, אך הצהרה זו אינה מעידה על חייה החברתיים של רחל אלא על הפער שבין התשוקה לבני-אדם לבין החשש שלה ממפגש של ממש עם ה"הָמוֹן", חשש המתבטא במלה "אַךְ". רחל מתבוננת בבני-האדם מרחוק, ואינה יכולה להתקרב אליהם: "אַךְ לֹא אָבוֹא קְהָלוֹ..." בשתי השורות האחרונות עוברת רחל מן הכלל אל הפרט: "אַחַר חַיֵּי זוּלַת עוֹקֶבֶת ‏עֵינִי בְּעַד חַלּוֹן". היא הופכת את הקושי האישי לדרך חיים יצירתית. באמצעות המבט, כלומר האמפתיה, היא יוצרת שירה המאפשרת לה לחוש בחיי אחרים, גם כשהיא מרוחקת מהם. 

רחל מתארת בשיר הזה את הקושי האישי שלה להתקרב לאחרים, לקהילה או ליחידים, קושי המאפשר לה לחוש בחייהם רק באמצעות המבט, כלומר באמפתיה. מכתביו של מיכאל, שהיה אהבתה הגדולה, מעידים גם הם על הבדידות הזו, וחוסר היכולת להתקרב לאחרים. יש משהו טרגי בכך שמאוחר יותר, כשחלתה בשחפת, גורשה מקבוצת דגניה והוזנחה על-ידי חבריה. 

בבית השני מתארת רחל את הבדידות והריחוק מבני האדם כעונש טרגי, שאין בכוכה להתמודד איתו: "לֹא לִי מֻנָּה לִפְתֹּחַ פֶּתַח, ‏אֻטַּם מִכְּבָר כֻּלּוֹ..." בניגוד לחלון המתואר בבית הראשון, שאפשר לה להתבונן בחיי האחרים, היא מתארת את היכולת ליצור קשרים אינטימיים כפתח ש"אֻטַּם מִכְּבָר כֻּלּוֹ". 

בשתי השורות האחרונות של השיר חוזרת רחל על שתי השורות האחרונות בבית הראשון, בשינוי קל. גם כאן היא מתארת את הגזרה שהוטלה עליה, להתבונן באחרים "בְּעַד חַלּוֹן", כלומר לכתוב שירה. אבל למלים הזהות נוספת המלה "רַק" מעידה על חוסר הברירה הכופה עליה לא רק להיות "עוֹקֶבֶת", כדי לתאר את חייהם של אחרים, אלא גם להיות "מַבֶּטֶת". המבט הוא הביטוי ליכולת האנושית המיוחדת לחוש בסבלו ובשמחתו של הזולת באמצעות האמפתיה. השירה, לפיכך, היא מעשה של אמפתיה. 

לעתים קרובות אני כותב כאן על השירה כחלון פתוח, המאפשר לכל אחד מאיתנו להתבונן במציאות הסובבת אותנו ולחוות אותה מחדש, כל אחד בדרכו. נדמה לי שזה המסר המרכזי בשירה של רחל. 

מבעד לחלון של 'בית הסופרים' החדש שלי, על גדת נהר הסטרומה הזורם מבולגריה אל חופי יוון, אני צופה בנוף הלילה, 

ההולך ומחשיך, 

ורק ענפי עץ האגוז הגדול הצומח מתוך הנהר משחירים על הרקע הכחול. 

הבית כבר מוכן, ועוד מעט אוכל לארח בו סופרים שיבואו לכתוב במשך חודש בכפר בולגרי נידח, בחיק הטבע. 

בפנים חם ונעים, 

והסופרת הצעירה שלי כבר כותבת בו. 

השבוע חגגנו למאיה יום-הולדת עשר, 

וכולנו הקפנו אותה באהבה, 

ובאור גדול. 

היה מי שניגן, והיה מי שרקד, 

והיה מי ששיחק בחוץ, 

דרור