559. דן ערמון: מאפלה לאפלה

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 559, שנה שתים-עשרה, פברואר 2018

השבוע טסתי לפגוש את דן ערמון בברלין, וכך שבתי לקרוא בספרו הראשון, 'ליד השדה, שירים 1972 - 1976' (הוצאת 'ספרי סימן קריאה, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור', 1977). 

עוד לפני שפתחתי את הספר לא יכולתי שלא להתפעם מיופיה של העטיפה הפשוטה, העדינה, שהזכירה לי ספרים של פעם, לפני עידן יחסי-הציבור ועודף הצבע והפרטים. נדמה לי שהעטיפה הזו מתאימה מאוד לדן, וגם לשיריו. 

היכרתי את דן ערמון בירושלים בשנת 1982, כששלחתי את שירו המודפס במעטפה למנויי 'פיוט', שנוסד באותה השנה. בזכות דן היכרתי את שיריו המעטים של אברהם בן-יצחק, ולמדתי משהו על התבוננות, על הקשבה, על הרפיה ועל האפשרות לצייר סיפור במלים. דן, שהוא מורה לשיטת אלכסנדר בברלין ובתל-אביב, פרסם שבעה ספרי שירה. 

השיר 'מאפלה לאפלה' פותח את ספרו הראשון של דן, 'ליד השדה', ואני חוזר אליו עכשיו, לאחר שנים רבות, ומגלה בו את הזרע שנבט ופרח גם בספריו ובשיריו האחרים. דן מתנסח בעדינות רבה וברכות המרפה את תשומת-ליבו של הקורא, גם כשהוא מבטא רעיונות חתרניים או דן בשאלות של חיים ומוות. כך, למשל, הכותרת 'מאפלה לאפלה' מערערת את תפיסת העולם המקובלת המסתתרת מאחורי הביטוי 'מאפלה לאור גדול' או מאחורי הביטוי 'מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה'. הצירוף 'מאפלה לאפלה' רומז לנו על תוכן חדש, הרחוק מן החשיבה 'החיובית' לכאורה, המבקשת להרחיק מאיתנו את חרדת-המוות ולהיאחז באור החמקמק היוצר בנו תחושה כוזבת של מקום בטוח. דן מציע, בכותרת הזו, תפיסת עולם אקזיסטנציאלית הרואה בחרדה הקיומית ובידיעה שאנו בני-חלוף את תפיסת המציאות הרצויה.  

למרות שהשיר כתוב בסגנון המתאר אירוע במציאות כפי שהוא, ללא שיפוט או היררכיה (בדרך הקרובה למתודה הפנומנולוגית-אקזיסטנציאלית של הפילוסוף הוסרל), הוא נפתח דווקא בנקיטת עמדה חיובית, המרככת מעט את האפלה שבכותרת: "יָפֶה גַּם לִפְנֵי כֵן הָיָה הַשְּׁבִיל שֶׁהֵאִיר הַיָּרֵחַ בַּיָּם". המלה "יָפֶה" מבטאת שיפוט ערכי, אסתטי, אך נדמה לי שיש בה הטעיה, המכוונת ליצור בנו את התחושה שמדובר בתיאור נוף סובייקטיבי. באמצעות המלה "יָפֶה" מעורר המשורר את האמפתיה שלנו אל ההתבוננות שלו בתמונה שהוא מצייר, ובתהליך שהחל אצלו עוד לפני-כן, עליו איננו יודעים דבר. בינתיים זו פתיחה רגועה, כמעט רומנטית, המשכיחה לרגע את אימת-המוות שנטעה בנו הכותרת. 

השיר, שנפתח בתיאור נוף, נמשך בבית השני בהתרחשות, היוצרת לכאורה סיפור: "לְפֶתַע חָצְתָה סִירָה אֶת הַשְּׁבִיל". המלה "לְפֶתַע" מעוררת בנו ציפיה לאירוע מיוחד, מפתיע, אבל הסירה החוצה את שביל אור הירח היא הסיפור כולו. לעתים, תיאור פשוט של קטע מן המציאות מקבל משמעות חדשה, כמו בתיאור של דן, "לְפֶתַע חָצְתָה סִירָה אֶת הַשְּׁבִיל", וכמו בשיר הקצרצר מאת המשוררת הפינית אוה קילפי, "שָׂא רַגְלְךָ מִדַּוְשַׁת הַגָּז: הַפַּרְפַּר חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ" (תרגום: רמי סערי). 

המוח האנושי אוהב תבניות, הרגלים והכללות, החוסכים ממנו אנרגיה יקרה בעיבוד מחודש של האינפורמציה הרבה הסובבת אותנו. כמו בשירה גם השפה המדוברת עמוסה במטאפורות, החוסכות לנו זמן בתיאור מדויק של הדברים. קל יותר לחשוב על 'רגלי השולחן' מאשר על 'ארבע לוחות עץ מהוקצעים שעליהן נשען לוח גדול, מרובע או עגול בדרך-כלל'. קל יותר לומר "הַשְּׁבִיל שֶׁהֵאִיר הַיָּרֵחַ בַּיָּם" מאשר 'פס האור שמטיל הירח העולה על גלי הים, שהוא למעשה החזרת אור קרני השמש המאירות את הירח, שבהן אנחנו מבחינים בשעות החשכה'. 

אבל בשעה שהמטפורות בשפה המדוברת מיועדות לחסוך מאיתנו חשיבה מיותרת, השירה מבקשת דווקא לערער על מוסכמות השפה ועל הרגלי החשיבה שלנו, והיא כופה עלינו התבוננות חדשה על העולם ועל השפה בה אנו מפרשים אותו. התיאור התמים, "לְפֶתַע חָצְתָה סִירָה אֶת הַשְּׁבִיל", מערער את תפיסת העולם שלנו, משום שאנו מבחינים בכך שהמטאפורה "שְׁבִיל" אינה מתאימה עוד לפס האור, שהגלים שוברים ומרעידים אותו כאשר חוצה אותו הסירה. דן מעמת אותנו עם המטפורה המובנת לנו כל-כך באמצעות דימוי חדש: "כְּאֶצְבַּע חוֹלֶפֶת עַל מֵיתָר". 

עכשיו הופך המשורר מצייר של מלים לקוסם, וכופה עלינו (כלומר, על הדמיון שלנו) לפרש את מה שרואות עינינו בדרך חדשה. מה שכבר התקבע בדמיוננו כ"שְׁבִיל" הופך עכשיו ל"מֵיתָר", שהסירה פורטת עליו "כְּאֶצְבַּע". כעת אנחנו יכולים להבין אחרת את פתיחת השיר, ואת האירוניה שבה: "יָפֶה גַּם לִפְנֵי כֵן הָיָה הַשְּׁבִיל". עכשיו אנחנו יכולים להבין ש"לִפְנֵי כֵן" אינו מתייחס לשביל, אלא לתהליך הפירוש שלנו, שהשתנה באבחת דימוי של המשורר. כעת מחזיר אותנו דן לכותרת השיר, שמרמזת לכאורה על שאלת החיים והמוות, ומזכיר לנו שלפעמים המלים הן רק תיאור, ולא מטפורה, משום שהסירה שחצתה את שביל האור עברה למעשה "מֵאֲפֵלָה לָאֲפֵלָה". 

אבל דן אינו מאפשר לנו להתענג על הפירוש החדש של התמונה שצייר במלים, וכעת הוא מחליף את נקודת המבט ומתמקד ברקע, שהוא "הָאֲפֵלָה", אשר "בִּצְלִיל אֶחָד מִתְכַּנֶּסֶת בְּתוֹכָהּ", שהוא צליל המיתר שעליו פורטת האצבע הדמיונית. גם כאן לא מניח לנו המשורר להשתהות על המטפורה החדשה, המוסיקלית, והוא הופך את מיתר כלי הנגינה למיתר של קשת שהסירה משמשת בו כחץ, כאשר "נִמְתָּח זִנּוּק מֻשְׁהֶה עַד מָוֶת".

זה הזמן להיזכר שהשיר סובב סביב תמונה של אירוע קטן, שבו חולפת סירה על קו אור הירח המוטל בלילה על הגלים. בתמונה לא חל כל שינוי, אבל תהליך ההבנה והפירוש שלנו משתנה כל הזמן, בפרובוקציה המילולית שהיא מעשה השיר. כעת אנחנו יכולים לשער שמדובר בתהליך החיים, במעבר המהיר שבין לידה למוות, וביופי שאפשר למצוא בו, כמו בהשתקפות הזמנית של אור הירח על הים. 

השיר מסתיים במלים "יֶרִי מִתְרַכֵּךְ לְשַׁיִט בָּאֵינְסוֹף", המתארות את הפער שבין עוצמת הירי של החץ (הסירה) מלידה ועד מוות, עוצמה המתרככת לרגע בתהליך שבו אנו מעניקים לה משמעות, כשם שגלי הים מרככים את תנועת הסירה. זהו השייט הזמני מאוד של חיינו, המוליכים אותנו "לְשַׁיִט בָּאֵינְסוֹף" האפשרויות והפירושים שאנחנו יכולים להעניק להם, המקביל לאינסוף שהוא המציאות אותה לעולם לא נוכל להבין. 

במסע שלי, "מֵאֲפֵלָה לָאֲפֵלָה", פגשתי שוב את דן, לאחר שלא נפגשנו כשלושים שנה, על גדת נהר השְפְּרֶה ליד ביתו בברלין, 

וההליכה ליד העצים המשתקפים במים, 

הזכירה לי את בית הסופרים הקטן שלי ליד הנהר, בכפר הבולגרי. 

מעבר לנהר גיליתי ארמון,  

ובאי שבתוך הנהר גיליתי מוזיאונים, 

וכנסיה. 

ליד הארמונות הישנים מצאתי גם את הארכיטקטורה החדשה של ברלין, 

המחברת את הישן והחדש. 

בכיכר שבה שרפו פעם ספרים (שכתבו יהודים, קומונטסיטים וסתם סופרים נאורים), המכונה 'כיכר בבל', 

ראיתי את הספריה הריקה מספרים שמיכה אולמן בנה כאנדרטת זיכרון לאירוע הנורא. 

לא רחוק משם, ליד שער ברנדנבורג, ראיתי את אנדרטת השואה, הצומחת מתוך האדמה כמצבות קטנות, 

דרור