560. אוזוניוס: אל אשתי

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 560, שנה שתים-עשרה, מרץ 2018

בספר 'שורה של 'אודיסיאות (הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', 1979), שהוא 'אנתולוגיה קטנה' של שירת יוון ורומי שתרגם יורם ברונובסקי (1948-2001), קראתי את שירו של אוזוניוס (310-395). אוזוניוס נולד בעיר הגאלית בורדיגלה, הנקראת כיום בורדו, והיה ידוע כמורה מצטיין ברטוריקה. זו הסיבה שהקיסר ולנטיניאנוס שכר אותו להיות המחנך של בנו. לעת זיקנה הוא חזר לגאליה ושם חיבר את שיריו באחוזה שעל גדת הנהר מוזלה. 

שירו של אוזוניוס, שנכתב לפני יותר מאלף ושבע-מאות שנים, יכול היה להיכתב על-ידי משורר צעיר שזה עתה נישא, והוא עדיין מאוהב באשתו. זהו שיר המתאים לשלב ההתאהבות, שבו בני-הזוג עדיין אינם מכירים זה את זה והם מפתחים ציפיות ופנטזיות על האהבה המושלמת הצפויה להם. בשלב זה של ההיכרות, בני-הזוג המאוהבים מוכנים להבטיח זה לזה הבטחות חסרות שחר, כמו "אַל יָבוֹא יוֹם שֶׁבּוֹ תְּשַׁנֶּה אוֹתָנוּ הַזִּקְנָה". רק צעירים מאוהבים מבקשים להקפיא את רגע ההתאהבות שלהם, ומבטיחים שלא ישתנו לעולם. במציאות משתנה הכל בכל רגע, בטבע וגם בהתנהגות בני-האדם, וזו אחת הסיבות לכך שזוגות רבים, שלא ידעו להתאים את עצמם לשינויים הטבעיים שחלים ביחסים ביניהם, מתאכזבים ונפרדים. עוד יותר מופרכת ההבטחה "תָּמִיד אֶהְיֶה לָךְ נַעַר וְאַתְּ לִי תִּהְיִי נַעֲרָה", המתעלמת מן התהליכים הטבעיים של הזיקנה, ומתחייבת למה שלעולם לא ניתן יהיה לקיים. 

יכולתי להבין את המופרכות הגלומה במסר שמבקש השיר הזה להציע לנו, לו היה נכתב על-ידי משורר צעיר. אבל השיר הזה נכתב על-ידי אוזוניוס רק בזיקנתו, כאשר פרש מעבודתו והתמסר לכתיבת שירה. זהו שיר שבו פונה המשורר המזדקן אל אשתו ומציע לה, או אולי מתחייב בפניה, לשמור על נעורי הנצח: "אִשְׁתִּי, נִחְיֶה כְּפִי שֶׁחָיִינוּ, מַמְשִׁיכִים לְהִקָּרֵא ‏בַּשֵּׁמוֹת שֶׁבָּחַרְנוּ זֶה לָזוֹ בַּחֲדַר־כְּלוּלוֹתֵינוּ". 

נדמה, לפיכך, שאין לקרוא את דבריו של אוזוניוס כפשוטם. אוזוניוס יודע שכבר אינו צעיר, ושהזיקנה כבר שינתה אותו ואת אשתו, ולמרות זאת הוא מבקש ממנה להצטרף אליו למעין משחק תפקידים: "אִשְׁתִּי, נִחְיֶה כְּפִי שֶׁחָיִינוּ, מַמְשִׁיכִים לְהִקָּרֵא ‏בַּשֵּׁמוֹת שֶׁבָּחַרְנוּ זֶה לָזוֹ בַּחֲדַר־כְּלוּלוֹתֵינוּ". את שתי השורות הפותחות את השיר אפשר לקרוא לא כהבטחה אלא כגעגוע. אוזוניוס אינו מציע לאשתו את התאווה המינית שהיתה להם בחדר-כלולותיהם, אלא רק את הכינויים בהם כינו זה את זו באותם ימים. זו מחווה שזוגות רבים, המצליחים להזדקן יחד באהבה, בוחרים בה, גם כשלמתבונן מן הצד היא נשמעת מביכה במקצת. 

את משחק התפקידים הזה, של האוהבים הצעירים, אפשר להמשיך גם לעת זיקנה ולבקש ש"אַל יָבוֹא יוֹם שֶׁבּוֹ תְּשַׁנֶּה אוֹתָנוּ הַזִּקְנָה". לא קשה להבחין כאן בחרדת-המוות, אותה מייצגת הזיקנה, וברצון להשכיח אותה באמצעות מחוות הלקוחות מגיל הנעורים: "תָּמִיד אֶהְיֶה לָךְ נַעַר וְאַתְּ לִי תִּהְיִי נַעֲרָה". אוזוניוס מציע את משחק התפקידים הזה כדי להשכיח את חרדת-המוות ולחדש את ברית-הזוגיות, למרות הקמטים והמחלות ואובדן הזיכרון. 

אוזוניוס אינו מתעלם מהתקדמותה המהירה של הזיקנה, ואפילו מוכן לחיות איתה בשלום. "גַּם אִם תִּרְבֶּינָה שְׁנוֹתַי מִשְּׁנוֹתָיו שֶׁל נֶסְטוֹר הַשָּׂב", הוא מציין את גילו של הארגונאוט הזקן מן המיתולוגיה היוונית, שהיה זקן כבר בתחילת  מלחמת טרויה, כדוגמה לחיים ארוכים. "וְאַתְּ תִּתְחָרִי בִּשְׁנוֹתַיִךְ עִם אֵלּוּ שֶׁל סִבִּילָה מִקּוּמַאי", הוא מבטיח לאשתו, כשהוא מתאר את הזיקנה בהשוואה ל"סִבִּילָה מִקּוּמַאי", הנביאה שהקדישה עצמה לאפולו תמורת אלף שנות חיים. 

אזוניוס אינו מתעלם מן הזיקנה, כשהוא מבטיח לאשתו ש"אָנוּ כְּלָל לֹא נֵדַע מַה הִיא זִקְנָה בְּשֵׁלָה". הוא מבטיח לה שאם ימשיכו את משחק-התפקידים של הזוג הצעיר, יוכלו להתמודד עם אימת המוות המתקרב. גם אם יחוו את הזיקנה, לא תהיה זו "זִקְנָה בְּשֵׁלָה", אלא רק עובדה המציינת את הגיל הכרונולוגי של בני-הזוג, הממשיכים לאהוב זה את זו, ובכך להעניק משמעות לחייהם. 

בשורה המסיימת את השיר מציע אוזוניוס מוסר-השכל: "טוֹב לֵהָנוֹת מֵחָכְמַת־הַשָּׁנִים, אֵין זֶה נָאֶה לִמְנוֹתָן". המשפט הזה יפה להתבוננות בזוגיות, כשם שהוא יפה להתבוננות בחיים עצמם. המשורר מציע לנו "לֵהָנוֹת מֵחָכְמַת־הַשָּׁנִים", כלומר למצוא טעם במה שיש לנו ברגע הזה, ובכל מה שהוביל אותנו אל הרגע הזה, במקום להצטער על הזמן שחולף ולהתמכר לחרדת-המוות הצפוי לנו, אפילו בשנים האחרונות לחיינו, משום ש"אֵין זֶה נָאֶה לִמְנוֹתָן". גם בזוגיות, אומר אוזוניוס, אנחנו יכולים ליהנות ממי שאנחנו, ומן היחסים בינינו, בכל רגע בחיינו, ולהעריך את מה שמעניקה לנו "חָכְמַת־הַשָּׁנִים" בהן בילינו יחד. אין טעם "לִמְנוֹתָן", כלומר להתחשבן עם מה שהיה בעבר, ולחשוש ממה שיהיה בעתיד. 

אינני מבקר שירה, והשירה עבורי היא כלי לפירוק המציאות ולהרכבתה מחדש, במבט סובייקטיבי, כפי שכל קורא עושה זאת בדרכו. כשאני קורא את שירו של אוזוניוס אני מתבונן דרכו על חיי שלי, על הזוגיות שלי ועל האופן בו אני מקבל את המציאות ובוחר "לֵהָנוֹת מֵחָכְמַת־הַשָּׁנִים", וגם באופן בו אני שוכח, לפעמים, ש"אֵין זֶה נָאֶה לִמְנוֹתָן". אני יודע שזוגיות טובה היא תנאי לחיים ארוכים וטובים, ושזוגיות טובה נוצרת בכל יום מחדש, לפעמים בעבודה משותפת, ולפעמים לבד. 

אני משתדל "לֵהָנוֹת מֵחָכְמַת־הַשָּׁנִים", 

להתבונן מדי יום מחדש בנהר הזורם מתחת לבית-הסופרים שלי, כשם שאני מתבונן בנהר השנים של חיי. 

אני אוהב לראות את השינויים הקטנים, כמו השלג על שפת הנהר,  

ועל גגות הבתים, 

השלג הזוהר על ביתנו בלילה, 

ומאיר אותו ביום. 

אני מתחמם במראה החתול בשלג, 

ולמראה ענפי השזיף המושלגים שכבר החלו להנץ. 

עכשיו יש לפנות שבילים בשלג כדי לצאת מן הבית, 

דרור