564. בוריס כריסטוף: מבט

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 564, שנה שתים-עשרה, מרץ 2018

בדרך-כלל אני פוגש את המשורר הבולגרי בוריס כריסטוף, שגר עם אשתו ובנו בכפר קטן בדרום בולגריה, שאין בו תושבים נוספים, כשאני נוסע לנוח במעיינות הבריאות החמים בכפר הסמוך לביתו. עכשיו, בימים האחרונים של החורף, נסעתי לטבול במעיינות חמים בכפר אחר, אבל נזכרתי בבוריס ושבתי לקרוא בספרו 'ספר האבן' (Boris Hristov, Stone Book, 2006), המשלב טקסטים פואטיים עם צילומי האבנים שלו. בספר הזה קראתי את השיר 'מבט'. 

זהו שיר-הרהור, בסגנון האופייני לבוריס, על המאפיין החשוב ביותר של טבע האדם, האמפתיה, ועל האפשרות שלנו לבחור בה. האמפתיה היא היכולת להתבונן בעולם מנקודת מבטו של האחר, מבלי להזדהות איתו. בזכות האמפתיה אנחנו משתפים זה עם זה, בלי מלים, במידע הסובב אותנו, ובכך אנחנו מאפשרים למוח שלנו להסתגל וללמוד ולהתאים את עצמו למציאות. 

כולנו נולדים עם היכולת האמפתית, אך לא כולנו מפתחים אותה ועושים בה שימוש. באופן טבעי ובמצבי חרדה אנחנו עושים שימוש במיומנות הרגשית הפרימיטיבית שלנו, שהיא האינסטינקט הטבעי האלים (הילחם-או-ברח). היכולת האמפתית התפתחה במשך אלפי שנים, ובזכותה התפתחה גם הציוויליזציה האנושית. זו אינה התפתחות רצופה, ומדי פעם, בתקופות של חרדה ומשבר, היכולת האמפתית משותקת, והאינסטינקט הטבעי שב ומשתלט עלינו, וגם משליט עלינו מנהיגים גסים ואלימים, המחזירים לעולם את התרבות האנוכית (התחרותיות, המלחמות, החמדנות וההיררכיה). 

בוריס כריסטוף מאפשר לנו, באמצעות השיר הזה, לשים לב למאפיין העיקרי של האמפתיה, ולאופן שבו אנחנו עושים בה שימוש, באמצעות ה'מבט'. העין, כידוע, היא חלק ישיר של המוח, והיא מאפשרת לנו להתבונן באחרים, לחוש ברגשותיהם ולחבר את המוח שלנו לרשת חברתית של שיתוף מידע. 

"אַל תִּתְבּוֹנֵן בְּאָדָם ‏בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ מַבְחִין בְּךָ", מבקש בוריס, ומזכיר לנו את היכולת האנושית המופלאה ביותר, המאפשרת לנו להפוך מיחידים לקהילה, וללמוד זה מזה ביעילות רבה יותר מכל דרך אחרת, היא היכולת האמפתית. 

האמפתיה היא האפשרות היחידה שלנו להימלט ממעגל האנוכיות ולהפוך מבעל-חיים זניח לבני-אדם. זו היכולת שלנו לחוש ברגשותיו של האחר בשעה שאנחנו מתבוננים בו. האמפתיה מתרחשת בזכות חוש הראיה, והיא מחברת בינינו בחוטים בלתי-נראים, כשאנו מתבוננים זה בזה, עוד לפני שניסינו לבטא את מחשבותינו באמצעות מלים. חשבו למשל על היכולת של שני בני אדם לשאת יחד שולחן שעליו כוסות יין מלאות, מבלי שטיפה תישפך, ולהעביר אותו מחדר לחדר. אנחנו יכולים לעשות זאת רק כשאנו מתבוננים זה בזה, ומתאמים את תנועותינו מבלי להבין אפילו את מה שעושה גופנו. 

המשורר הבולגרי בוריס כריסטוף מזכיר לנו את חשיבות המבט ההדדי ליצירת קשר של אמון בין בני-האדם, שהוא הבסיס לכל קהילה ובלעדיו לא היתה נוצרת הציוויליזציה האנושית. יש חשיבות עצומה להדדיות, טוען בוריס, משום שהמבטים המצטלבים הם אלו היוצרים את הקשר האנושי, ומצילים אותנו מן הבדידות והעיוורון. 

אם "תִּתְבּוֹנֵן בְּאָדָם ‏בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ מַבְחִין בְּךָ", אומר המשורר, "לֹא תִּרְאֶה אֶת הָאַחֵר ‏הַמִּתְבּוֹנֵן בְּךָ". כאשר ההתבוננות אינה הדדית, מתפרקת הרקמה האנושית ואין מקום לקהילה שבה יכול לצמוח כל פרט, ובמקומה נוצרת "שׁוּרַת הָעִוְּרִים, ‏הַפּוֹסְעִים לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ". 

לעתים נדמה לי, שבעולם האנוכי, ההיררכי, התחרותי והקפיטליסטי בו אנו חיים, כולנו צועדים ב"שׁוּרַת הָעִוְּרִים" הפוסעת לשום מקום, ובשעה שאנחנו רודפים אחר הכבוד, ההישג, הכסף או הרכוש אנחנו שוכחים להתבונן זה בזה, לחוש זה בזה ולתמוך זה בזה. 

האם זו הסיבה שבוריס ידידי, שראייתו קצרה במיוחד, בחר להתרחק מ"שּׁוּרַת הָעִוְּרִים" ולהסתפק בקהילה הקטנטנה של משפחתו, בכפר נידח בהרים, המשקיף לנוף מרהיב במיוחד? 

גם אני בחרתי לגור בכפר בולגרי קטן ונידח כדי להתרחק מ"שּׁוּרַת הָעִוְּרִים", אך האנוכיות והתחרותיות אינה פוסחת לגמרי גם עלינו. את המקום הבטוח שלי אני מוצא בנייטרליות של הטבע, שיופיו נטול אינטרסים והוא משתנה ללא הרף. עכשיו, עם הפשרת השלגים, מופיעות סביבנו שלוליות גדולות ויפות. 

החצר מתחילה לפרוח, 

בצהוב ובלבן,  

ובכל יום צצים מתוך האדמה פרחים חדשים. 

גם החסידות שבות לשכון בראש עמודי החשמל. 

ענני האביב מבשרים גשם, 

ואנחנו מטפסים במעלה ההר אל הכנסיה בכפר הסמוך, 

ומתאפקים מלצלצל בפעמון. 

בבית, כרגיל, משחקים. 

אני יוצא עם יונתן לנוח מעבר להרי השלג, בנוף ההולך ומוריק, 

למעיינות המרפא החמים, 

והבריכות הלוהטות, 

דרור