566. סמיח אל-קאסם: כרטיסי נסיעה

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 566, שנה שתים-עשרה, אפריל 2018

לגמרי במקרה נתקלתי בשירו של המשורר הדרוזי, שנולד בירדן וגדל בכפר ראמה בגליל, סמיח אל-קאסם (1939-2014). אינני מכיר את ספריו, ואת השיר 'כרטיסי נסיעה' קראתי באחד מאתרי האינטרנט. סמיח אל-קאסם ערך את המהדורה הערבית של 'העולם הזה' עד שנת 1966. הוא לא ניסה להיות 'ישראלי', להתגייס לצה"ל ולשבח את המדינה הציונית, ואולי לכן אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, אסר עליו לצאת מביתו בשעות הלילה בשנת 1968. לאחר פרסום ספרו 'והיה כי תבוא ציפור הרעם', בשנת 1969, הוא נעצר על-ידי המשטרה בחשד להסתה למרד. בשנת 1978, כשהצנזורה ביקשה לאסור על הפצת שיר שלו בכתב-העת אריאל, מחו על כך המשוררים דליה רביקוביץ ויהודה עמיחי. הוא  פרסם בשיתוף עם גדול המשוררים הפלסטינים, מחמוד דרוויש, את הספר 'מכתבים בין שני חלקי התפוז', ותרגם את שירי רוני סומק לערבית. הוא זכה לפרסים רבים על שירתו. 

סמיח אל-קאסם היה משורר מחאה פלסטיני-ישראלי, אבל השיר 'כרטיסי נסיעה' אינו שיר מחאה אלא שיר המבטא אמפתיה ואנושיות כלפי מי שאחראי לסבלו, ואפילו למותו. 

השיר נפתח במלים המחרידות "כַּאֲשֶׁר אֵרָצַח בְּאַחַד הַיָּמִים", המעידות על תפיסת-עולם דטרמיניסטית ועל השלמה עם הגורל הצפוי למשורר. הוא לא כתב "אִם אֵרָצַח" אלא "כַּאֲשֶׁר אֵרָצַח". 

כל אחד מאיתנו יכול לומר "כַּאֲשֶׁר אָמוּת בְּאַחַד הַיָּמִים", משום שכולנו בני-תמותה ולכולנו צפוי בדיוק אותו גורל. למרות זאת, רק מעטים מעזים לדבר על מותם, להכיר בעובדת היותם בני-תמותה ואף להכין את עצמם לרגע זה. חרדת-המוות מונעת מאיתנו להתבונן בעתיד הצפוי לנו, וגורמת לנו להיאחז בתחושה זמנית של 'מקום בטוח' כדי להימלט מן החרדה. סמיח אל-קאסם מעז להתבונן בעיניו של המוות ולקבל אותו בזרועות פתוחות ואפילו בנדיבות. 

סמיח אל-קאסם עושה הרבה יותר מהשלמה עם המוות. הוא משלים לא רק עם עובדת היותו בן-תמותה, אלא גם עם טבעם האכזרי של בני-האדם. הוא יודע שבעולם בו מאמינים באנוכיות, בברירה-הטבעית או "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" יש סיכוי שיאבד את חייו בידי אדם אחר. אל מול ההשלמה עם הרוע האנושי, האנוכיות והבדלנות מציע המשורר דרך אחרת, דרך של אמפתיה ושיתוף. 

המשורר, שצפה את מותו, אינו רואה ברוצחו אויב, והוא מכין בשבילו מתנה: "הָרוֹצֵחַ יִמְצָא בְּכִיסִי כַּרְטִיסֵי נְסִיעָה". אפשר לראות בשיר הזה, כמובן, התרסה פוליטית נגד השלטון הישראלי שגירש את הפלסטינים מאדמתם, הרג בהם והכחיד את תרבותם, ואפשר לראות ב'מתנה' המוצעת ביטוי ציני לבוז שחש הנכבש כלפי הכובש, הנחות ממנו. אפשר גם לראות בהצעתו של המשורר כניעה לרוע ולאנוכיות, וויתור על התנגדות מעשית. 

אני מעדיף לראות בשיר הזה מסר של אהבה ושל ראיה לטווח רחוק. המשורר מבקש להנחיל, לאחר מותו, מסר של שלום למי שהרג אותו. הוא יודע שעכשיו, בשעה שהשיר נכתב, המסר הזה לא יהיה מובן ולא יתקבל כהצעה מעשית, ולכן הוא מוסר אותו כירושה או כצוואה 'רוחנית' דווקא למי שהורג אותו. 

כמו באגדה או במשל מציע סמיח אל-קאסם לרוצחו שלוש מתנות, המייצגות שלושה מאפיינים של הטבע האנושי (שלושה "כַּרְטִיסֵי נְסִיעָה"). המתנה האחת היא כרטיס "אֶל הַשָּׁלוֹם". זו מתנה גדולה, המציעה לאדם הרואה בעצמו אינדיבידואל, לוותר על האנוכיות ולחבור לאחרים, כדי להקים קהילה של שיתוף ואחווה. 

המתנה השניה היא כרטיס "אֶל הַשָּׂדוֹת וְהַמָּטָר", כלומר אל הטבע הסובב אותנו, ואל השפע שהוא מציע לנו. זו מתנה מוזרה, לכאורה, שהרי הטבע נמצא סביבנו כל הזמן, ואיש אינו יכול להעניק אותו לאחר במתנה. אבל המתנה, כזכור, אינה הטבע אלא כרטיס הנסיעה, כלומר ההצעה להיזכר בקסמו של הטבע ובשפע שהוא מציע לנו, העולה בהרבה על כל מה שנוכל להשיג בתאוותנו לרכוש ולקניין ולכבוד ולהצלחה. המשורר מזכיר לנו את הטוב שבעולם, שמונח לפתחנו ואין לנו כל צורך להילחם עבורו או להתחרות עליו עם אחרים. 

המתנה השלישית היא כרטיס "אֶל מַצְפּוּן הָאָדָם". זהו כרטיס מופשט, ערכי, המציע ל'אינדיבידואל' לוותר על האנוכיות ולבחור באחריות, שהיא התנאי לחיים בחברה האנושית. המצפון אינו תכונה אנושית מולדת, אלא מיומנות רגשית ההולכת ומתפתחת, כשהיא הופכת אותנו מיצורים אנוכיים, תחרותיים ואלימים, לחברים בקהילה ובציוויליזציה האנושית. 

סמיח אל-קאסם מחלק את שלוש המתנות שלו לרוצחו בסדר הפוך: הוא פותח במסר הכללי, החברתי, של "הַשָּׁלוֹם", ממשיך בהצעה לשוב ולגלות את הטבע הסובב אותנו ומסיים בכרטיס האישי, המציע לנו לגלות את מה שטמון בכל אחד מאיתנו, את ה"מַצְפּוּן". 

יש נדיבות גדולה בשיר הזה, שבמקום להתקומם על הפשע האישי, הרצח הידוע מראש, ובמקום למחות נגד הגירוש והכיבוש וההרס, בוחר המשורר להעניק לאויביו תובנה חדשה של טבע האדם, והצעה לוותר על האנוכיות ולבחור באמפתיה ובשיתוף (כלומר ב"שָּׁלוֹם"). 

סמיח אל-קאסם אינו תמים. הוא יודע שרק מעטים מוכנים לוותר על האנוכיות ולהאמין בכוונותיו הטובות של הזולת. הוא יודע שה"שָּׁלוֹם" כבר מזמן אינו מוצר מבוקש ושרק מעטים מוותרים על העושר וההצלחה ושמחים ביופיו ונדיבותו של הטבע. לכן הוא שב ומפציר: "אָנָּא אַל תָּנִיחַ לַכַּרְטִיסִים רוֹצְחִי הַיָּקָר, אָנָּא סַע אִתָּם". 

אם נתרחק לרגע מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוכל גם אנחנו ליהנות ממתנתו של סמיח אל-קאסם, הפונה אל כל אחד מאיתנו ומציעה לנו להרפות מן האנוכיות ומחרדת-המוות הגדולה, לראות את יופיו של העולם ולהושיט יד באהבה אל הסובבים אותנו. 

השבוע התרחקתי מחיי, מביתי, מן הנוף הבולגרי היפה, מכאבים מוכרים ועצבות נמשכת, ונסעתי עם מאיה, בתי הקטנה לחברי האנגלים שגרים בכפר קטן בדרום ספרד. 

במשך שבעה ימים השקפנו אל הנופים הירוקים, 

אל הים הנפרש בפנינו, ולפעמים ראינו את אפריקה בצד השני, 

היכרנו חברים חדשים, 

טבלנו במים הצלולים, 

בנינו יופי מאבנים, 

טיילנו בסמטאות לבנות, 

ובערים קטנות, 

ישבנו בכיכר הלימונים, 

והצצנו בחלונות זרים, 

נפעמנו מן הבריכות הירוקות, 

ואפילו ביקרנו בבית בו נולד פיקאסו, 

דרור