572. זביגנייב הרברט: אפיזוד בספריה

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 572, שנה שתים-עשרה, מאי 2018

זביגנייב הרברט (1924-1998) היה מחשובי המשוררים הפולנים של המאה-העשרים. הוא החל לכתוב כשהיה בן חמש-עשרה, אך פרסם את שיריו  רק כשהיה בן שלושים. הוא היה עד לפלישת הצבא האדום לפולין, ושנתיים לאחר מכן חווה את הכיבוש הנאצי. הוא הצטרף למחתרת 'צבא המולדת'. הוא למד כלכלה ומשפטים ופילוסופיה. המשורר צ'סלב מילוש תרגם את שיריו לאנגלית, וגם בעברית זכה למתרגם מצוין, דוד ויינפלד. את השיר 'אפיזוד בספריה' קראתי בספר 'דו"ח מעיר נצורה' (הוצאת 'ספרית פועלים, 1990). 

זביגנייב הרברט אינו המשורר הראשון שתוהה על מה שיוותר מן השירה לאחר מותו של המשורר. המשוררת היוונית ספפו, בת המאה-השביעית לפני הספירה, רצתה שהשירה תבטיח לה חיי נצח: "הַמּוּזוֹת עָשׂוּ אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת בִּימֵי חַיֵּי, וּכְשֶׁאָמוּת לְעוֹלָם לֹא אֶשָּׁכַח", אבל היא חששה שאיש לא יזכור אותה לאחר מותה: "כְּשֶׁתִּשְׁכְּבִי, חַסְרַת־חַיִּים, נִשְׁכַּחַת לְתָמִיד, לֹא תֶּחְסְרִי לְאִישׁ". 

אברהם חלפי לא ביקש לזכות בתהילת נצח: "וְלָמוּת - - לָמוּת בַּסֵּתֶר, פֹּה בַּחֶדֶר, וְלָדַעַת כִּי מָחָר עוֹד יִשְׁתָּאוּ לְמָוֶת זֶה - וְלֹא יוֹתֵר". המשורר האנגלי פיטר פרדיקס לעומתו האמין בנצחיותן של המלים: "מַלְּאוּ אֶת אֲרוֹן־הַמֵּתִים שֶׁלִּי בְּמִלִּים". 

זביגנייב הרברט אינו שוגה באשליות. בשיר הזה הוא מרחיק מעצמו את המחשבות על תהילת הנצח ועל נצחיותן של המלים, כשהוא מספר, לכאורה, סיפור על המשורר המת, ששיריו מתפוררים כמו הזיכרון. 

הבית הראשון מתחיל בתיאור פנומנולוגי של התרחשות קטנה, "אפיזוד", בספריה. כמו בתסריט מתאר המשורר אירוע פעוט: "הַנַּעֲרָה הַבְּלוֹנְדִּינִית רָכְנָה עַל הַשִּׁיר". זוהי פתיחה מטעה, משום שאין כל חשיבות ל"נַּעֲרָה הַבְּלוֹנְדִּינִית", והשיר היה יכול להיפתח גם ב"סְּטוּדֶנְט הַצָּנוּם" או ב"מַּרְצֶה הַנִּמְרָץ". 

לא הנערה חשובה בשיר הזה, אלא פעולותיה, בשעה ש"רָכְנָה עַל הַשִּׁיר": "בְּעִפָּרוֹן חַד כְּאִזְמֵל הִיא מַעֲבִירָה אֶל הַדַּף הַלָּבָן אֶת הַמִּלִּים וְהוֹפַכְתָּם לְקַוִים, הַטְעָמוֹת, צֶזוּרוֹת". נראה שה"עִפָּרוֹן חַד כְּאִזְמֵל" משום שהנערה מנתחת את "קִינַת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁנָּפַל" ומפרקת אותה ממשמעותה. 

זביגנייב הרברט מתאר את קריאת השירה ואת הניסיון לפרש אותה באמצעות ניתוח ופירוק ("לְקַוִים, הַטְעָמוֹת, צֶזוּרוֹת") כתהליך המחסל את השיר. גם זו הטעיה. כתיבת שיר, כמו קריאת שיר, היא תהליך של פירוק והרכבה המאפשר למשורר כמו לקורא ("הַנַּעֲרָה הַבְּלוֹנְדִּינִית", למשל) ליצור מחדש את תמונת המציאות. זו הטעיה המכוונת אותנו לחוש אמפתיה אל "הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁנָּפַל" ששיר הקינה שלו נראה לאחר הניתוח "כְּמוֹ סָלָמַנְדְּרָה שֶׁנְּמָלִים כִּרְסְמוּהָ". 

הרברט אינו כותב כאן על השירה, על מלאכת הכתיבה או על קריאת שירה, אלא על משמעות חייו ומותו וכתיבתו של משורר ועל החשיבות היתרה שאנו מייחסים למלים. 

לאחר התמונה הנייטרלית והתיאור הקר והצונן של השיר 'המת' שעבר ניתוח שלאחר המוות, עובר המשורר בבית השני לגוף ראשון ומתאר חוויה טראומטית של הלם-קרב, של המפגש עם המוות והניסיון הנואש להתכחש לו. "כַּאֲשֶׁר נָשָׂאנוּ אוֹתוֹ תַּחַת אֵשׁ", הוא מתאר את חרדת-המוות המעורבת באדרנלין המבקש לעשות את מה שלא ניתן לעשות, להציל את החבר הפצוע. כולנו מתכחשים לחרדת-המוות הטבעית מפני הגורל הידוע הצפוי לכולנו, אבל זביגנייב הרברט מציג כאן בפנינו לא את הבריחה מן המחשבה על המוות, אלא את הניסיון להתעלם מן המוות גם כשאנו חוזים בו פנים-אל-פנים: "הֶאֱמַנְתִּי כִּי גּוּפוֹ, שֶׁעֲדַיִן הָיָה חַם, יָקוּם לִתְחִיָּה בְּמִלָּה". אש הקרב וחום הגוף מתאחדים כאן לתאוות החיים הגדולה, המסרבת להסתיים. 

אבל זה אינו שיר על הלם-קרב ועל המלחמה הנואלת, וגם לא על חברו המת של המשורר. זהו שיר על האמונה בכוחה של השירה להתמודד עם המוות ואפילו להקים את המת "לִתְחִיָּה בְּמִלָּה". 

הרברט אינו רומנטיקן, והוא ממהר להחזיר אותנו אל המציאות האכזרית: "עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה בְּמוֹת הַמִּלִּים, אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לַהִתְפּוֹרְרוּת אֵין שִׁעוּר". איך יכולות המלים לזכות בחיי אלמוות, אם הן עצמן מתפוררות "בְּעִפָּרוֹן חַד כְּאִזְמֵל"? למרבה הזוועה, דווקא מה שמעניק לשיר את גדולתו, כאשר הוא מפרק את המציאות ומרכיב אותה מחדש, כל קורא והכל מבקר יוצרים משמעות ובו בזמן אחראים ל"מוֹת הַמִּלִּים". 

השיר מסתיים בהכרתו של המשורר את חולשתו שלו, המקבילה לחולשתנו כקוראים, המבקשים משמעות שתישמר לנצח: "יִשָּׁאֲרוּ אַחֲרֵינוּ הֲבָרוֹת מֻשְׁלָכוֹת לְכָל עֵבֶר בָּאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה. הַטְעָמוֹת מֵעַל אַיִן וְעָפָר". בתיאור פלסטי אכזרי מקביל זביגנייב הרברט בין מות האדם ל"מוֹת הַמִּלִּים", שאתן מתים גם התקוות והרעיונות, האמונה בנפש ובחיי העולם-הבא. הכל מושלך "לְכָל עֵבֶר בָּאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה" והופך ל"אַיִן וְעָפָר". 

המלים ממלאות את חיי, אך אינני מצפה מהן לחיי נצח, ואפילו לא לחיי הווה. אני חי בהן, ואינני מנסה לחיות מהן. את הנצח אני מוצא בזמניות של הטבע, 

במתיקות של הדובדבנים החדשים, 

הנקטפים ומיד נאכלים, 

בשדות התות הנצחיים של לובו חברנו, כאן בכפר, 

הנמסים בפה,  

מציפים את הגן, 

וממלאים שמחה. 

לפני שנים חיפשתי בכל הכנסיות של איטליה ציורי בשורה. דווקא כאן, בבולגריה, מצאתי אותם בכנסיה העתיקה של קיוסטנדיל, 

מצוירים על שתי הדלתות שמאחוריהן מנורת שבעת הקנים, המקובלת בכנסיה הבולגרית, 

וגם כאן, בכנסיה הכפרית, לא הרחק מבית-הסופרים החדש שלי, 

מצאתי את הציור האהוב עלי, את הבשורה המוקדמת של המלאך גבריאל למריה, על לידתו הצפויה של ישו (על הפסנתר שלי העתק הטריפטיקון של ציור הבשורה של קמפיין, מן המאה החמש-עשרה). 

לפני הכנסיה מתאספים תושבי הכפר, בחגיגה השנתית (לכל כפר יש יום-הולדת משלו), 

דרור