593. לאונרד כהן: כתבתי בשביל אהבה

לאונרד כהן (1934-2016) היה זמר, מלחין, משורר וסופר פורה. ב'ספר הכמיהה' (Book of Longing, 2006) גיליתי שהוא גם הפליא לצייר. 

מתחת לשיר צירף לאונרד כהן רישום פרי עטו, ובתוכו רשם בכתב-יד: "הם נתנו לי מדליה כדי לחלום עליך". הוא לועג, כמובן, לתרבות הקפיטליסטית ההיררכית המעניקה פרסים ויוצרת תחרות מלאכותית. הוא, למעשה, אומר: "הם חושבים שאני חולם עליך, או כותב עליך שירי אהבה, כדי לזכות במדליות שלהם (או בכסף שלהם)". 

נדמה לי, שהציור והטקסט הטמון בו הם חלק מן השיר. 

לאונרד כהן כתב כאן שיר ארס-פואטי קצרצר על מהות הכתיבה, ושילב בו גם מסר עוקצני על התרבות החומרנית-שיווקית בה אנו חיים. 

השיר נפתח, לכאורה, בהצהרה רומנטית: "כָּתַבְתִּי בִּשְׁבִיל אַהֲבָה". מי לא כתב "בִּשְׁבִיל אַהֲבָה"? אין זמר פופולרי, כמו לאונרד כהן, שלא כתב שירי אהבה, ורבים כותבים שירים כדי לחזר אחרי אהובותיהם. אבל המשפט התמים והמובן מאליו הזה הוא מלכודת שמובילה אותנו אל המשפט הבא. 

במשפט השני מחליף המשורר מלה אחת, ההופכת את המשמעות על פיה: "וְאָז כָּתַבְתִּי בִּשְׁבִיל כֶּסֶף". אנו מייחסים למשוררים כוונות טהורות, ואנו מייחסים לשירה ערכים נשגבים, הרחוקים מן המציאות בה אנו חיים. לאונרד כהן בז להפרדה שבין השירה 'הטהורה', שבה לכתוב "בִּשְׁבִיל כֶּסֶף" זה משהו 'מלוכלך' המעמיד בספק את כוונותיו של המשורר. 

לאונרד כהן בז לצביעותם של הבורגנים הקפיטליסטים המשתפים פעולה עם תאוות-הבצע והאנוכיות והתחרות המקובלות בתרבות המערבית, אך מקדשים את ה'תרבות' הנקיה מהלכלוך של חיי היומיום. 

הכתיבה, טוען המשורר, היא עבודת-החיים שלי, כשם שרדיפת הכסף והרכוש היא עבודת-החיים שלכם. "עִם מִישֶׁהוּ כָּמוֹנִי זֶה אוֹתוֹ הַדָּבָר", הוא מוסיף. הוא אינו רוצה שנייחס לו מניעים 'נעלים' ונהפוך אותו לקדוש. הוא מזכיר לנו שמשוררים הם בני-אדם, הזקוקים לכסף ולאוכל וגם לאהבה, בדיוק כמו שאר בני-מינם. 

תהיתי מדוע בחר לאונרד כהן לכתוב "עִם מִישֶׁהוּ כָּמוֹנִי" ("With someone like me") ולא "בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ כָּמוֹנִי" ("For someone like me"), שהרי בתחילת השיר כתב "בִּשְׁבִיל אַהֲבָה" ו"בִּשְׁבִיל כֶּסֶף". אולי בכך הוא רצה להבהיר לנו שהשיר הזה אינו שיר לירי, שבו הוא מדבר על עצמו ועל רגשותיו, אלא שיר מחאה המתאר אותנו, הקוראים הצבועים, שמייחסים למשורר תכונות שונות מלשאר בני האדם. כשהוא כתב "עִם מִישֶׁהוּ כָּמוֹנִי" הוא הציע לנו, הקוראים, לראות אותו כאחד מאיתנו, שמונע מאותם דחפים ומאותן תשוקות. 

ואולי הוא רצה לעורר ולאתגר את אופן המחשבה המקובע שלנו, ולאופן הגס בו אנו מחלקים את העולם לטוב ("אַהֲבָה") ולרע לכאורה ("כֶּסֶף"), ושוכחים שאת הערך המוסרי קובעים מעשינו ולא הדעות הקדומות שלנו. 

אני מרבה לכתוב על שיתוף ועל אמפתיה ועל אהבה, ועל הדרך המיוחדת שפיתחתי ('האימון הרגשי'), ולפעמים, כשאני מנסה להתפרנס (מהספרים שאני כותב, מהסדנאות שאני עורך או מהדרכה אישית או מאירוח בבית-הסופרים שלי) אני נתקל בתגובות הבזות לי על שאני מערב רעיונות כל-כך יפים בכסף (או בנזיפה על שהמחיר שלי גבוה יותר מזה של מישהו אחר). כמו לאונרד כהן, גם אני אינני מתבייש בצורך להתפרנס, ואני משתדל להתפרנס ממה שאני באמת אוהב לעשות, ולחלוק את הדרך שלי עם מי שבאמת זקוק לה. 

לעתים הדרך שלי מובילה אותי אל החומה הרומאית על ההר הצופה על העיר קיוסטנדיל, וגם על הכפר הבולגרי שלנו, 

ואני יוצא עם ילדי לטיול בטבע, 

בנוף המשוחזר, 

המוביל אל גן החיות הקטן והעצוב, המזכיר את החלק הפחות נעים בטבע האדם. 

יונתן מזדהה עם החיות הכלואות, 

ואנחנו ממהרים להתרחק מגן-החיות העצוב, 

אל השלכת המאדימה סביבו. 

אני שבים אל נגני הג'ז בסאם דוידוך ('באתי לבד'), 

שמדי יום חמישי מנגנים במסעדה קטנטנה בסופיה, והפעם גם אירחו את זמר הפופ האוסטרי ארמין ז'אן הופמן. 

הפעם, במקום ידידנו הקלרניתן נביליאן, ניגן הפרופסור הפסנתרן עם החצוצרן הנפלא, 

שמלהטט בכל מה שאפשר לנשוף בו, 

ומשמח את הקהל.  

גם יונתן שימח את הקהל, 

באלתורים קלאסיים (כלומר, לא ג'אז). 

https://www.youtube.com/watch?v=lqZ55JnuFg8

סביבנו הירוק מתחלף בצהוב, 

בשלל גוונים, 

העצים מעמיקים להשתקף בעיקול הנהר, 

הזורם מתחת לבית-הסופרים שלי, 

ואני נוצר אותו בלבי, 

כמו ציור של מונה, גם לימי החורף הקפואים. 

הלילות מתקררים, וביתנו מאיר את אפלת הכפר הבולגרי, 

ומרחוק מרצדים אורות העיר קיוסטנדיל, 

במחול של סתיו לילי. 

שבת שלום,

דרור