596. אהרן שבתאי: 2004

אהרן שבתאי יהיה עוד מעט בן שמונים, והוא משורר מוכר ומצליח למרות פריצת הגבולות והפרובוקציות שלו. הוא ד"ר לתרבות קלאסית ותרגם לעברית את הקלאסיקה של הספרות היוונית העתיקה. הוא זכה בפרס ראש הממשלה ובפרס טשרניחובסקי. כתיבתו עברה מהפכים רבים גם בעקבות אהבותיו. הוא לא חשש להצביע לבגין וגם לכתוב פואמה על בגין, וכשהתאהב בפרופסור טניה ריינהרט השמאלנית הרדיקלית, הפך לשמאלני. השיר 2004 שייך לתקופה השמאלנית שלו. 

את השיר מצאתי במקרה, כשמצאתי על אחד ממדפי הספרים שלי את החוברתך 'מבט מנגד - 2004 במחסומים, נשים נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם' (הוצאת 'מחסום WATCH'). החוברת היא דו"ח על משטר המחסומים השרירותי בשטחים הכבושים ועל המציאות שרוב תושבי ישראל מתעלמים ממנה. קצת התעצבתי לגלות ששמותיהם של עורכי החוברת הזו אינו מופיע, וכן שמות מחברי הפרקים השונים בדו"ח אינו מצוין ('יום במחסום חווארה', 'מניעת חופש תנועה באמצעות המחסומים', 'אלימות', 'מתנחלים ואחרים'). אני משער שמחברי הדו"ח הזה חוששים מפגיעה, ועובדה זו מעידה לא פחות מתוכנה של החוברת על חופש הביטוי בישראל. 

עם זאת, בפתיחת החוברת מופיע קטע קצר מאת הסופרת שולמית הר אבן ('עיוורים בעזה') והשיר '2004' מאת אהרן שבתאי. שבתאי מעולם לא חשש לחשוף את שמו, את חולשותיו ואת כאביו. 

כותרת השיר מעידה על זמן כתיבתו, לפני ארבע-עשרה שנים. זהו שיר קינה על עוול ושקר ואכזריות ואטימות, שיכול היה להיכתב היום, בשנת 2018. דבר לא השתנה. 

השיר נפתח בפרפראזה על הפתיחה לספר 'סיפורן של שתי ערים' מאת צ'ארלס דיקנס (1812-1870): "זֶה הָיָה הַטּוֹב שֶׁבַּזְּמַנִּים, זֶה הָיָה הָרַע שֶׁבַּזְּמַנִּים". שבתאי התאים את עצמו לשפה ה'רזה' של עידן האינטרנט, וכתב: "זוֹ הָיְתָה שָׁנָה רָעָה". אבל בשעה שדיקנס מציג את הטוב ואת הרע שבטבע האדם, ואת הדו-קוטביות שבהתנהגות האנושית, שבתאי פסימי, והוא מציג מציאות מייאשת שאינה מציעה תקווה. 

"זְרֹק לָהֶם ‏בַּפַּעַם הַשְּׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה ‏אֶת אוֹתוֹ כָּזָב", הוא כותב, "וְהֵם יָרוּצוּ לִבְלֹעַ אוֹתוֹ ‏כְּעֵדֶר בַּרְוָזִים". המשורר אינו מתחנף לקוראיו, והוא אינו חושש לתאר אותנו כעדר ברווזים רעבים הלהוטים ללקט את פירורי השקר המרעילים אותנו. הביקורת שלו אינה חסה על איש, כשהוא מתייחס לכל תושבי ישראל כאל חסרי-דעת וחסרי-מצפון המכורים ל'סלפי' אנוכי המתעלם מכל מה שאינו נוגע לרווחתם ולתחושת העונג הזמני שלהם: "הָאַכְזָרִיּוּת הַמְּטֻמְטֶמֶת ‏טָפְחָה לְעַצְמָהּ עַל הַשֶּׁכֶם, ‏הִסְתַּכְּלָה בְּחִיּוּךְ לַמַּצְלֵמָה". 

השיר מסתיים בתיאור גרוטסקי של חברה קפיטליסטית-לאומנית נהנתנית וחסרת-מצפון: "בַּמַשְׁתֵּלָה נִמְכְּרוּ סַחְלָבִים ‏כְּשֶׁבְּמֶרְחַק נְבִיחָה ‏מִילְיוֹנִים נִכְלָאִים כִּבְהֵמוֹת". האם יכול להיות תיאור פשוט יותר ונוקב יותר של הכיבוש, המציג את הפער בין הבהמיות הנהנתנית לבין מיליוני בני-האדם שנולדו חסרי זכויות למציאות של סבל וייאוש? 

זה אינו שיר פוליטי חד-ממדי, ואין בו כל הטיה מפלגתית או רעיונית. זהו שיר המציג את הזדון שבכיבוש ללא כל קשר לצדק או להתנצחות היסטורית. שבתאי מציג את העוול שבמציאות עצמה, המפלה בין מיליוני בני-אדם שנולדו למציאות אכזרית, לבין מיליוני בני-אדם אחרים שאותה מציאות מאירה להם פנים. זה אינו שיר המצדיק את הפלסטינים ומאשים את היהודים, אלא שיר המתאר את חוסר הצדק במציאות עצמה, בדיכוי וברעב ובעוני ובפגיעה בזכויות-אדם. גם איש ימין הגון לא יוכל להתכחש לתוכנו של השיר הזה. 

אינני אוהב שירה פוליטית, ולמרות שהשיר הזה פורסם באכסניה פוליטית מובהקת, אני שמח לגלות בו את הריחוק ממחאה שירית פלקטית ואת הפרובוקציה הרעיונית המרחיבה את דעתו של הקורא ומאפשרת לו להתבונן במציאות, גם במציאות הבלתי-נסבלת של הכיבוש, ולראות אותה ממבט חדש. גם היום, ארבע-עשרה שנים לאחר שהשיר הזה נכתב, יש בו מבט חדש ורענן על המציאות הפוליטית של ישראל העכשווית, האכזרית הרבה יותר וגזענית הרבה יותר מזו של שנת 2004. 

אצלנו, בכפר הבולגרי, מתים בעיקר מזיקנה, וכשמישהו מת תולים מודעה בגודל דף מודפס על שער הבית, ועל תחנת האוטובוס. את המודעה לא מסירים אף פעם. 

גם הבתים בכפר הבולגרי אינם נהרסים על-ידי חיילים אלימים, אלא פשוט קורסים אט אט, כשהתושבים הזקנים מתים, והצעירים אינם רוצים להישאר בכפר. 

ובינתיים הטבע ממשיך לשמח אותנו בסתיו, כמו בשאר עונות השנה, 

וכשעצוב לנו אנחנו יוצאים להתענג על היופי,  

מגלים נהר שטרם פגשנו, לא רחוק מביתנו, 

מקשיבים למוסיקת המים החרישית, 

רצים על עלי השלכת המציפים את גדת הנהר, 

קופצים בשמחה, 

ממש מעל למים, 

ונפעמים מתמונת ההשתקפות, 

הרוטטת במים השלווים, 

המשרים עלינו רוגע. 

גם החתולים שלנו מתענגים על רכותם של עלי הסתיו, 

ומאיה מתענגת על רכותם של הגורים הצעירים, 

ועל הפנקייקס, 

שהיא מכינה לעצמה, 

לארוחת-הבוקר. 

אני מתענג על הכרובית העסיסית בארוחת השבת שלנו. 

החורף בחוץ הולך ובא, והבית נמלא בצלילים, 

של שוברט בארבע ידיים. 

היום מסתיים, כתמיד, 

בשקיעה מרהיבה, 

המשתנה בכל יום, 

ובוערת במרחקים. 

שבת שלום,

דרור