603. נתן זך: הנה

את השיר האחרון לשנת 2018 אני מקדיש לטקסט מאת המשורר נתן זך, שכמו ברבים מהרהורי כאן בודק את הגבול שבין שירה לפרוזה ובין השיר לבין המשורר.

מאז המניפסט הידוע של נתן זך, שמרד בשירתו המחורזת של אלתרמן בשנת 1959 והטיף בעד שירה רציונלית ונגד הבעת רגשות, אני מוצא שוב ושוב בספריו שירים מרגשים, מחורזים ואפילו רגשניים. אהבתי את שירי הציפורים שלו, ובהם 'ראיתי ציפור' וגם 'ציפור שניה' שמחתי לגלות את שיר האהבה שלו 'ויש', ולא יכולתי להתעלם משיר ההלל שלו 'אני רוצה תמיד עיניים'. 

נתן זך בן השמונים ושלוש היה פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, וגם ערך כתב-עת מיוחד בשם 'הנה, קוּנְטְרֵס לשירה'. כל אחד מעשרים-ושלושה הקונטרסים מנה עשרים עמודים, והוקדש כולו למשורר אחד. בפתח כל חוברת כתב זך פסקאות אחדות, שכל אחת מהן נפתחת במלה "הנה", והן מציגות את המשורר ואת שיריו.

השבוע חזרתי לקרוא בקונטרס 'הנה, קונטרס לשירה', חוברת 7, המוקדש לעמוס קינן, שציור פרי עטו מופיע על העטיפה ('תג הוצאה לאור', ספטמבר 1995). כבר כתבתי כאן בעבר על השיר 'לילה עירוני' מתוך הקונטרס הזה, אך הפעם גיליתי בו שיר מפתיע שאינו פרי עטו של עמוס קינן. 

ה'שיר' הזה הוא, למעשה, האחרונה בחמש פסקאות הפתיחה, בהן הציג נתן זך העורך את שיריו של הסופר עמוס קינן. בפסקה השלישית כתב זך כך: 

הנה משורר שבשעה שחלקתי לו (לשיריו) שבחים, השיב לי באותה לשון דייקנית ולא מתפייטת שלו: "מופלאים - גוזמה. לא רע למי שעיסוקיו רבים. טוב מהסחורה של רבים שהשירה היא הביטוי היחיד לשיממון-רוחם המוחצן רק בשורות קצרות. 

הקטע הזה מציג דיאלוג של שני יוצרים ציניים וביקורתיים החוששים לגלות את רגשותיהם, והם מסתתרים מאחורי קוצי המלים. 

אבל בפסקה החמישית, אותה כתבתי כאן כשיר, שוב מתעלה זך וחורג מן המסיכה ה'רציונלית' וחסרת-הרגש (ולעתים מרושעת) שהוא אוהב לעטות על עצמו. כמה נעים לקרוא את דברי השבח הצנועים שלו על עמוס קינן, שלא היה ידוע כמשורר, וגם את ההצהרה על צניעותם של יוצרים. 

קטע הפרוזה של נתן זך, שאני מוצא בו שיר, נפתח בהתייחסות לשיר הראשון של עמוס קינן, שהוא בעצם קטע פרוזה מנוקד: "הִנֵּה רְאוּ 'בָּאֹפֶק נְקֻדָּה קְטַנָּה'". עמוד קינן פתח את שירו בסיפור על דודו אלכסנדר, ש"לקח סכין והלך ברגל אל מדבר יהודה וחצה אותו ברגל". הזיכרון הזה עלה במשורר כשצפה ב"צילום בפורמט קטנטן של 2X2 ס"מ". הבית הראשון מסתיים במלים: "דּוֹדִי בָּאֹפֶק נְקֻדָּה קְטַנָּה וּלְיָדוֹ נְקֻדָּה קְטַנָּה, עַרְבִי שֶׁנִּקְרָה לוׁ בַּדֶּרֶךְ וְהָלַךְ אִתּוֹ כִּבְרַת דֶּרֶךְ". 

אינני יודע אם יש משהו ציני בבחירתו של זך לפתוח את הקובץ הזה בקטע פרוזה של קינן, המנוקד ומוצג כשיר, ולהגיב עליו בקטע לירי המתיימר להיות פרוזה יבשה. אבל ה'שיר' של זך, המודפס מול דף השיר הפרוזאי של קינן, מעלה בי הרהורים על משמעותה של השירה, ועל תפקידו של הקורא כמפענח זהיר שרק הוא יכול להפיק תועלת, בדרכו, מן הסימנים המודפסים שעל הדף. 

בהמשך המשפט, המחולק בשירו של זך לארבע שורות, הוא משתעשע בשירו של קינן. לאחר שהסב את תשומת-ליבנו לשורות הפותחות את הטקסט של קינן, ושולה מהן את "בָּאֹפֶק נְקֻדָּה קְטַנָּה", הוא משנה בתודעתנו את שירו של קינן עוד בטרם קראנו אותו,  כשהוא מוסיף ומפרט: "אִמָּא, דּוֹד אוֹ נַעֲרָה יָפָה". אלו, כמובן, אינם מופיעים בשירו של קינן, אבל אם היו מופיעים בו היו הופכים אותו לשיר אחר, שמתפענח באופן שונה על-ידי הקורא. זך מצרף אותנו כאן לסדנת שירה, ומגלה לנו שכל שיר הוא גירוי לשיר אחר, הנוצר במוחו של הקורא. 

עכשיו, לאחר שסטה מן השיר, עושה בו זך שימוש כדי להתייחס לדמותו של המשורר, אותו תיאר בקטע השני של ההקדמה כמי שאינו שועה למחמאות, ולא מוותר על חדות-לשונו. "אֲבָל הַנְּקֻדּוֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה ‏מִצְטָרְפוֹת לְסַךְ־הַכֹּל ‏שֶׁאֵינוֹ קָטָן כְּלָל וּכְלָל", הוא כותב, ומזכיר לנו ש"השלם גדול מסכום חלקיו". האמנם? 

זך חורג כאן מכללי הדקדוק ופותח משפט חדש, "שֶׁהוּא, אָכֵן, אֹפֶק לְכָל דָּבָר", הממשיך למעשה את המשפט הקודם. זך, שהיה גם אוצר ומבקר אמנות, מציע לנו כאן שאלה פילוסופית הנוגעת ליצירת האמנות: האם הצילום מתאר אופק או שאנחנו משלימים בדמיוננו נקודות רבות שהופכות, ברזולוציה מסוימת, לקו אופק, "שֶׁהוּא, אָכֵן, אֹפֶק לְכָל דָּבָר". הסטיה אל ההתבוננות בצילום היא רק משל או מטאפורה לעבודת השירה. המשורר אינו מחבר מאמר מקיף המתאר מציאות, אלא מספק לנו התבוננות בנקודות נבחרות שאותן אנחנו מחברים בדמיוננו לציור, כמו אותם ציורי ילדים שבהן עלינו לחבר נקודות ממוספרות. 

בסיום השיר עובר זך מן המשל, המבוסס על שירו של עמוס קינן, אל הנמשל, שהוא המשורר עמוס קינו, או בהכללה כל המשוררים. כאן חוזר זך אל הפסקה השלישית בהקדמה שלו, בה ציטט את צניעותו המתרברבת של קינן, שהיה ידוע בשתיינותו ובאישיותו המיוחדת והמוקצנת:"מופלאים - גוזמה". 

"כָּךְ נִתַּן לְכַבֵּד, מִבְּלִי לְקַבֵּל, ‏אֶת דִּבְרֵיהֶם שֶׁל יוֹצְרִים, ‏הַמְּבַקְּשִׁים אוֹ מְנַסִּים ‏לְהַמְעִיט בְּעֵרֶךְ עַצְמָם וִיצִירָתָם", כותב זך, כשהוא מתייחס להצטנעות הכנה של קינן, הנובעת כמובן מביקורת עצמית של מי שרגיל לבקר אחרים ואינו מתעלם גם מפגמיו שלו. זך בא לברך, אך דברי השבח שלו שבים ומזכירים לנו גם את הביקורת המושחזת של קינן על משוררי דורו: "רבים שהשירה היא הביטוי היחיד לשיממון-רוחם". 

את המלים "לְכַבֵּד, מִבְּלִי לְקַבֵּל" אני מפרש כהבחנה מדויקת בין אמפתיה לבין הזדהות. אמפתיה היא מה שמאפשר למשורר ולסופר לתאר מציאות, ומה שמאפשר לקורא לשוב וליצור את אותה מציאות בדמיונו. זך מציע לנו לחוש אמפתיה כלפי צניעותו של קינן, כלומר לשים את עצמנו בנעליו ולהבין שצניעותו נובעת מן התסכול של מי "שעיסוקיו רבים", ולא מהמעטת ערך עצמו. זך מבקש מאיתנו לא להזדהות עם המשורר, אלא להבין מתוך אמפתיה את תפישת עולמו, "מִבְּלִי לְקַבֵּל", למשל, את זלזולו במחברים אחרים. 

כך, האמפתיה וההזדהות הן שתי נקודות על אופק השירה שהציג בפנינו נתן זך בפתיחת הקוּנטרס של נתן זך, כדי להרחיב את אופקינו אנו, הקוראים, כשהוא יוצר עבורנו כמעט יש מאין "אֹפֶק לְכָל דָּבָר". 

כשאני קורא שיר אני מוצא בו נקודות המעוררות בי אסוציאציות ומתחברות זו לזו עד שאני יוצר בדמיוני, מחדש, קו אופק שגיליתי בתוכי בזכות השיר. זה, כמובן, אופק סובייקטיבי, שכל קורא יוצר לעצמו, ואין לו כל קשר לכוונת המשורר. 

גם כשאני מתבונן בנוף הנהר הזורם מתחת לבית-הסופרים שלי, בכפר הבולגרי, אני רואה רק נקודות, 

של אור וצל, או השתקפות, המשתנות מעונה לעונה, 

ויוצרות בי מחדש, שוב ושוב, 

קו אופק שונה ומרגש.  

השלג המכסה את עולמנו, 

מוליך אותנו לנקודות חדשות, 

בין דרכים לבנות לסלעים קפואים, 

שיונתן ממהר ליצור מהם קו אופק משלו, 

ומעבר לשלג אנחנו מוצאים את המעיינות החמים, 

שמפשירים את אופקינו, 

מחממים את ליבנו, 

ומאפשרים לנו למצוא שוב, 

קו אופק חדש ויפה. 

בכיכר העיר שלנו התנוסס עץ אשוח שלא מזמן נכרת ביער, 

ומתחתיו סנטה קלאוס מברך את ילדי העיר. 

גם בחצר ביתנו מתנוצצים האורות על עץ חג-המולד, 

שנטעתי לפני תשע שנים,  

ובבית יונתן ומאיה קישטו את העץ, 

שמצייר לנו אופק של חג, 

כדי שבשעת לילה מאוחרת, 

אוכל לסדר שם את מתנות סנטה קלאוס. 

יונתן כתב לי סיפור על 'העוזר של סנטה קלאוס, וכולנו הקשבנו, 

והתענגנו על רגע של רוגע. 

בחוץ קר, ובספריה שלנו אפשר לשחק, 

והעץ שמול חלוני גם הוא נעטף לבן. 

הרחק מעל לאופק מציץ ירח ההולך ותופח, 

עד שהוא נלכד בין עצי הדובדבן. 

שבת שלום, ושנה טובה,

דרור