657. ברטולד ברכט: הזמנים החדשים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 657, שנה ארבע-עשרה, ינואר 2020

אי-אפשר שלא להתרגש משיריו של ברטולד ברכט (1898-1956), שתמיד יש בהם מחאה חברתית או פוליטית מובהקת ללא פשרות. הוא היה מחזאי פוליטי שהשפיע על תרבות המאה-העשרים, והיום הוא זכור בעיקר כמשורר. אומרים שהוא היה שקרן, שהעתיק טקסטים ורעיונות של אחרים, שניצל נשים והיה אנטישמי, אך כל זה לא פוגם באיכותם של שיריו. 

את השיר 'הזמנים החדשים' קראתי ב'שירה חדשה', מבחר תרגומים - בנימין הרשב (הוצאת 'עם עובד' 1990). 

האם ברכט שאב את נושא השיר מן הפתיחה לספרו של צ'ארלס דיקנס, 'סיפורן של שתי ערים'? אולי. זהו שיר על הטכנולוגיה שמשנה את העולם במהירות מאז המהפכה התעשייתית, אך אינה משנה את טבע האדם. 

לעתים אני בוחר בקטע פרוזה והופך אותו לשיר כשאני מנקד אותו ומחלק אותו לשורות קצרות ולבתים. ברכט כתב שיר בן ארבעה בתים (ארבע שורות - שורה אחת - ארבע שורות - שתי שורות), שאין בו מאפיינים של שירה כמו משקל ומקצב וחרוז, והוא למעשה קטע פרוזה המעוצב כמו שיר. 

הכותרת 'הזמנים החדשים' מתעתעת, כמובן, ועל כך כתב קהלת כבר מזמן, "אֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" ('קוהלת'' א', פסוק ט'). השיר של ברכט, הוא, למעשה גרסה חדשה לטקסט של קוהלת. ועוד אמר קהלת, "לַכֹּל, זְמָן" ('קוהלת' ג', פסוק א'), והתייחס לזמן כמה שמציין את קיומם של 'דברים' בעולם, ועם זאת את העובדה שלזמן אין קיום משל עצמו, והוא תמיד יחסי. 

השיר פותח בהצהרה: "זְמַנִּים חֲדָשִׁים אֵינָם מַתְחִילִים בְּבַת־אַחַת". הזמן החדש הוא, כמובן, הרגע הזה, וברגע הבא הוא כבר יהפוך לזמן הישן. אבל אנחנו יכולים לתפוש את הזמן רק מרחוק, משום שאין לנו זמן לתפוש את זמן ההווה. גם מי שחי לפני חמישים שנה חי בהווה, ולכן "סָבִי כְּבָר חַי בַּזְּמַן הֶחָדָשׁ", ומי שטרם נולד יחיה בעבר של העתיד הרחוק יותר, כלומר "נֶכְדִּי בְּוַדַּאי עוֹד יִחְיֶה בַּיָּשָׁן". הזמן, לפיכך, הוא רצף המתחיל בעבר ונמשך בעתיד, ולכן "זְמַנִּים חֲדָשִׁים" אינם מה שקורה ברגע הזה אלא מה שנמשך מן העבר אל הרגע הזה, ולכן אפשר לחקור אותו גם במונחים של 'סיבות' ו'אחריות'. 

הישן והחדש הם רק מושגים זמניים המתחלפים ביניהם ומתערבבים ביניהם, ולכן "בָּשָׂר חָדָשׁ אוֹכְלִים בְּמַזְלְגוֹת יְשָׁנִים," כאשר המזלגות קבועים והבשר מתחלף. אבל מי ששומר מלאי של בשר במקפיא, וקונה לחג מזלגות חדשים, יכול לומר ש"בָּשָׂר יָשָׁן אוֹכְלִים בְּמַזְלְגוֹת חֲדָשִׁים." 

אם בשני הבתים הראשונים ניסה ברכט לחקור את מושג הזמן ואת משמעותו של ה'חדש', בבית השלישי הוא מרחיב את מושג ה"זְמַנִּים הָחֲדָשִׁים" מן 'הרגע הזה' ל'תקופה הזו', של תחילת המאה-העשרים, והוא מתבונן במאפיין המרכזי שלה, הטכנולוגיה. 

הטכנולוגיה אינה אחראית לתוצאותיה, לפי ברכט. "לֹא כְּלֵי־הָרֶכֶב הַנּוֹסְעִים־לְבַד עָשׂוּ זֹאת", הוא קובע, ומובן שאינו מתכוון למכונית האוטונומית של גוגל אלא למכוניות שאינן נזקקות לסוסים, ויש להן מנוע המניע אותן. כשהוא כותב "עָשׂוּ זֹאת", הוא מתכוון לעצם מהותה של הטכנולוגיה, ששינתה את פני העולם. 

"לֹא הַטַּנְקִים [עָשׂוּ זֹאת]", הוא ממשיך, ועכשיו מתגלה המסר הפוליטי-חברתי של דבריו. הקידמה, שהיא ה"זְמַנִּים הָחֲדָשִׁים", משפרת את חיינו אך מחירה כבד. קל יותר להילחם מתוך טנק מאשר להתבוסס בבוץ בשוחות של מלחמת-העולם הראשונה, אבל המצאת "הַטַּנְקִים" הפכה את ההרג לקל ונגיש יותר.

"לֹא הַמְּטוֹסִים מֵעַל לְגַגּוֹתֵינוּ עָשׂוּ זֹאת", הוא מרחיב את משל הטנק, "וְלֹא הַמַּפְצִיצִים". אנחנו יודעים שהמצאת המטוס מאפשרת לנו לקצר מרחקים, ולטוס בטיסות שכר זולות לכל מקום בעולם. אבל המפציצים ללא טייס מסוגלים להרוג ממרחק רב, למשל בין וושינגטון לעיראק, ולעורר מלחמה חדשה בלחיצת כפתור. 

השיר הפוליטי-חברתי של ברכט מסתיים במוסר השכל, שאינו רחוק מן המסר של קהלת: "מִן הָאַנְטֶנוֹת הַחֲדָשׁוֹת בָּא הַטִּמְטוּם הַיָּשָׁן". נדמה לרגע שהשיר הזה נכתב זה עתה, ומתייחס לטכנולוגיית האינטרנט המתפתחת במהירות ומשנה את העולם, לסכנה שבמכוניות האוטונומיות ולטמטום שזורעת רשת האינטרנט. האם יש הבדל בין ההתפתחות המהירה של התקשורת האלחוטית בתחילת המאה-העשרים, שיצרה את מהפיכת המידע הקודמת, לבין ההתפתחות הבלתי-נסבלת של תחילת המאה העשרים-ואחת, הגורמת להתמכרות שלנו למידע המהיר הנמסר לנו באמצעות הטלפונים החכמים? 

"הַטִּמְטוּם הַיָּשָׁן" אינו מבחין בין ה"זְמַנִּים הָחֲדָשִׁים" ל"זְמַנִּים הָיְשָׂנִים". הטמטום הוא הצורך שלנו בהתמכרות למה שמספק את הצרכים המיידיים שלנו, והטכנולוגיה אינה הופכת את "הַטִּמְטוּם הַיָּשָׁן" ל"טִמְטוּם חָדָשׁ".

כמו קהלת לפניו מזכיר לנו ברטולד ברכט ש"הַחָכְמָה נִמְסֶרֶת הָלְאָה מִפֶּה אֶל פֶּה". הטכנולוגיות מפרידות אותנו זה מזה, משעבדות אותנו ומרסקות את הקהילה שבזכותה נוצרה הציוויליזציה האנושית. החוכמה אינה מידע שעובר מהר או לאט בין מכשירים, אלא סיפור שעובר "מִפֶּה אֶל פֶּה", משתנה כמו ב'טלפון שבור' ומתפתח כשהוא שואב מכל "פֶּה" תוספת ושינוי, ששום מחשב לא יוכל לחקות. 

נעים להתבונן בהם ללא המכשירים, 

יושבים ומדברים, 

והאש הבוערת,  

מסקרנת יותר ממסך המחשב. 

בחוץ קר, ובבוקר מקשטים פרחי הכפור את שמשת הג'יפ שלנו. 

העץ שמול חלוני שט בין העננים הרחוקים, 

המשייטים בכל בוקר מעל לנהר. 

גם הדרך עטופה בעננים, 

ההולכים ומתקדרים, 

נערמים על ראשי ההרים, 

דרור