674. ויליאם באטלר ייטס: אי האגם אינישפרי
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
מאת דרור גרין
גיליון 674, שנה ארבע-עשרה, מאי 2020
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
המשוררת סבינה מסג פרסמה תשעה ספרי שירה, תשעה-עשר ספרי-ילדים (בשם העט 'עדולה'), ותרגמה שמונה ספרי שירה (וביניהם 'שועל המחשבה' מאת טד יוז ו'אריאל ושלוש נשים' מאת סילביה פלאת) וארבעה ספרי-ילדים. את שירו של ויליאם באטלר ייטס קראתי בדף הפייסבוק שלה. ויליאם באטלר ייטס (1865-1939) היה משורר ומחזאי אירי, מחשובי הכותבים של ראשית המאה-העשרים, שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1923. בשנותיו האחרונות הוא שירת שנתיים כסנאטור של אירלנד החופשית. ייטס נולד בדבלין, התחנך בלונדון ומת בצרפת. השיר 'אי האגם אינישפרי' נכתב בשנת 1888, שנה לאחר שחזר עם משפחתו ללונדון, כשייטס היה בן עשרים-ושלוש, והוא מבטא את הסגנון הרומנטי המוקדם בשירתו. לכאורה, השיר מביע את געגועיו של המשורר הצעיר, שחזר ללונדון הרועשת והמפויחת, לארץ מולדתו הכפרית והשקטה. אבל למעשה השיר הזה מביע גם את הצורך האנושי הקדום ביותר לתחושה של 'מקום בטוח', המאפשרת לנו להתגבר על חרדת-המוות הטבעית ולמצוא פשר לחיינו. השיר מורכב משלושה בתים בני ארבע שורות חרוזות (א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו), בשורות ארוכות בנות שש הטעמות (הקסמטר יאמבי). גם התרגום של סבינה שומר על המוסיקליות של השיר ועל תחושת הרוגע והשקט של דימויי הטבע. השיר נפתח בהצגת הפער בין המציאות שבה חי המשורר לבין מחוז הגעגועים שלו, ולא קשה לנו לנחש במדובר בחלום-בהקיץ: "אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ עַכְשָׁו לָאִי שֶׁבַּאֲגַם". בשיר המקורי חוזר המשורר פעמיים על המלה "וְאֵלֵךְ", חזרה המעידה על נחישות (I will arise and go now, and go to Innisfree). לכאורה, זו אמירה פשוטה המביעה כוונה לפעולה. המשורר מבקש לעזוב את מקומו ברגע זה, "עַכְשָׁו", למקום אחר, "לָאִי שֶׁבַּאֲגַם", כלומר למקום המוכר לו.
אבל ההמשך מבהיר לנו שלא מדובר כאן בתוכנית מעשית: "שָׁם צְרִיף קָטָן אָקִים לִי מִבֹּץ וַעֲנָפִים, גִּנַּת יָרָק אֶשְׁתֹּל, אֶבְנֶה כַּוֶּרֶת גַּם וְכָךְ אֶחְיֶה לְבַד, לְקוֹל זִמְזוּם דְּבוֹרִים". כשייטס מתאר את המקום הבטוח שלו כצריף "קָטָן", אנחנו מבינים שהוא מבקש לשהות בו לבד, בבדידות. אנו מבינים שהוא אינו מתאר אפשרות הקיימת במציאות אלא אוטופיה של חיי טבע, בהם יבנה לעצמו צריף קטן "מִבֹּץ וַעֲנָפִים", ישתול "גִּנַּת יָרָק" ואפילו יטפח לעצמו "כַּוֶּרֶת". כמי שחי בכפר בולגרי קטן, בחיק הטבע, אני יודע כמה קשה לבנות צריף קטן "מִבֹּץ וַעֲנָפִים", כמה ידע צריך כדי לבנות "כַּוֶּרֶת" וכמה החיים לבד "לְקוֹל זִמְזוּם דְּבוֹרִים" אינם אידיליים כלל וכלל, אפילו כשאינך אלרגי לדבורים.
הבית השני מתאר את השקט, השלווה והרוגע שוויליאם באטלר ייטס מייחס לחיק-הטבע: "שָׁם יִהְיֶה לִי שֶׁקֶט, כִּי שֶׁקֶט בָּא לְאַט". זהו רוגע שנוטף ("רוֹעֵף") מערפילי הבוקר המוקדמים ומתאחד עם קולות "הַצִּרְצָרִים" ובעלי-החיים המתעוררים לעבודת-יומם. השלווה שייטס מתאר כאן אינה סוג של "שֶׁקֶט", אלא של רוגע המתמסר לצלילי הטבע. המשורר שכח, אולי, עד כמה עזים ורועשים יכולים להיות דווקא קולות הניסור של "הַצִּרְצָרִים" (אני זוכר איך פעם, באי קורפו, החריש רעש צרצורי הציקדות את אוזני ולא הניח לי ליהנות מיופיו של הטבע, אותו היכרתי מסיפוריו של ג'ראלד דארל).
ייטס מדגיש את מהלך שעות היום כשהוא מתאר את מה שקולטים חושיו בשעות "הַבֹּקֶר", את ה"נֹגַהּ" בשעת חצות, את הזוהר הסגול של הצהרים (and noon a purple glow) ואת רחש "כַּנְפֵי הַדְּרוֹרִים" של הערב. זה אינו תיאור ליניארי של השינויים החלים במהלך היום, אלא קפיצות-דמיון לתחושות של ראיה ושמיעה שהמשורר מדלג אליהן בחלום-בהקיץ שלו, כשהוא מדמיין את תחושת-הגוף הרגועה שהוא כמה אליה. בבית השלישי, לאחר שייטס העלה בדמיונו את הסצינה האידילית של 'המקום הבטוח', מושא געגועיו, הוא ננער לפתע מן החלום-בהקיץ ונזכר במציאות הסובבת אותו, ברחובותיה של לונדון הרועשת. הבית נפתח במעין חזרה על הצהרת הפתיחה של הבית הראשון: "אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ עַכְשָׁו". נראה שהמשורר מבקש לחזק את הצהרת הפתיחה שלו, בהתחייבות מחודשת לחזון העתידי, כשהוא הופך את התיאור האידילי של האי השלו למעין מנטרה שקיימת בו כל הזמן, ולא רק בשעת החלום-בהקיץ, אלא "כָּל שְׁנִיָּה, תָּמִיד", כשבדמיונו הוא "רוֹאֶה גַּלִּים קְטַנִּים עַל חוֹף אֲגַם שָׁלֵו". אבל עכשיו, כשהחלום מתפוגג לרגע, המשורר מבחין בכך שלא במי הים החמימים טובלות רגליו: "רַגְלַי מְדַשְׁדְּשׁוֹת בִּרְחוֹבוֹת הוֹמִים". עכשיו, כשהוא ער ונוכח בהמולת העיר הסובבת אותו, הוא מקשיב לתחושת הגוף שלו, לקולו של הלב: "אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹל עָדִין עָמֹק בְּתוֹךְ הַלֵּב". השיר מסתיים במודעוּת רגשית, כלומר בהבחנה בין הדימוי האידילי של האי השלו והנעים לבין המציאות היומיומית הרועשת. המוּדעוּת הרגשית מאפשרת לוויליאם באטלר ייטס להפוך את החלום לכוח המניע שלו, שכמו לחש אוטוסוגסטיבי, מאפשר לו לשרוד גם כשהרעש מסתיר מעת לעת את נטיית לבו.
לפני ארבע-מאות שנים כתב המשורר האנגלי ג'והן דון ש"אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי", כלומר, שכל אחד מאיתנו הוא חלק מן הרקמה האנושית כולה. מאתיים שנה לאחר מכן שטפה את האנושית תפישת-עולם חדשה, הרואה בכל אדם אינדיבידואל נפרד, שהיתה חלק מהמצאת רעיון המדינה הלאומית והקפיטליזם האנוכי. עכשיו, בתחילת המאה-העשרים ואחת, אנחנו נמצאים בשיאה של האמונה באינדיבידואליזם הקיצוני, הנפרד מזוגיות וממשפחה, מקהילה ומחברה, שבה כל אחד מאיתנו שואף לנפרדות ולהישגיות. גם אני גדלתי בתרבות האינדיבידואלית, האנוכית, וגיליתי את התשלום הכבד שהיא גובה מאיתנו, ואת הבדידות שהיא כופה עלינו. כך למדתי, שהזוגיות והמשפחה חשובים לי יותר מהישגים אישיים, מקריירה ומהצלחה. עם זאת, נותר בי גם החלום על החיים באי בודד, שבו יש לי מקום משלי, בחיק-הטבע, ללא תלות באיש. תחילה עברתי לגור עם משפחתי בכפר בולגרי קטן, במעין אי בלב הטבע המלבלב. בשנים האחרונות הצלחתי לממש את החלום, מבלי לפגוע במרקם המשפחתי, ובניתי לי את בית-הסופרים שלי בכפר בולגרי קטן, על גדת הנהר. אבל גם הבית על הנהר, שהוא מעין אי-בודד המוקף ביופיו של הטבע, לא השכיח ממני את חלום האגם. מול בית הסופרים גיליתי אי קטן, בתוך הנהר, וכשאני צופה בו בשעה שאני כותב מול החלון המשקיף אל הנהר אני ממשיך לחלום על צריף קטן להרהורים, התלוי בין העצים הגבוהים באי הקטנטן. גם ביתנו הוא אי-קטן,
שטוף אור,
שהטבע הירוק פורץ מתוכו,
אי משפחתי קטן,
שבו אנחנו חוגגים עכשיו למאיה את יום השם שלה (בבולגריה חוגגים לא רק ימי-הולדת אלא גם 'ימי-שם', ובאחד במאי אנו חוגגים למאיה את יום השם שלה,
במטעמים שהכנו יחד.
האי המשפחתי שלנו מוקף עכשיו בפרחים שפורצים אל האביב, בבית,
ובבית-הסופרים,
וכל יום נפתח במפגש, שהוא חלק מן החינוך הביתי,
באי הקטן שליד הנהר.
בגינת האי צמחי הפו-פו משתלטים,
בסימטריה מרהיבה,
כמו מנדלות של הטבע,
ומשתנים מדי יום.
הוורדים ממלאים עכשיו את הגן, בצהוב,
בוורוד,  ובאדום,
ופרחים חדשים מפתיעים מתוך הירוק.
הגפן עולה ופורחת,
והדובדבנים הולכים ומבשילים.
במרחק קטן מסתתר החלום,
מול הכבשים והעזים,
בהשתקפויות הנהר,
ובזהרורי האור,
שהדייגים מהרהרים מולם שעות ארוכות.
וכאן, באמצע הנהר, הופיע האי הקטן,
שרוחבו מטרים אחדים,
והמים מקיפים אותו ומשכשכים סביבו,
מול בית הסופרים.
שבת שלום, דרור
|
|
|
בעקבות הסגר חזרתי לעבוד בקליניקה הווירטואלית שלי. אשמח אם תפיצו זאת בין חבריכם.
לתיאום מפגש היכרות: drorgreen@gmail.com וגם WhatsApp: 00359-888-306092 |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.