673. רות נצר: נצחון המוות
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
מאת דרור גרין
גיליון 673, שנה ארבע-עשרה, מאי 2020
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
רות נצר, המשוררת, הציירת והמטפלת, מתבוננת בעולם, מתבוננת בחפצים שבבית, מתבוננת בתהליך הכתיבה, ורואה את הכאב והסבל שמסביב, בחצר האחורית שלנו, גם עכשיו, בזמן המגפה, כשהיא נזכרת בציורו של פיטר ברויגל האב.
פיטר ברויגל האב (1525-1569) היה צייר פלמי ידוע, שצייר את עונות השנה ואת האיכרים העליזים בנופי הכפר. בציור הענק והמפורט הזה (117X162 ס"מ) שצויר בשמן על עץ, בשנת 1562, שכותרתו 'ניצחון המוות', מתאר ברויגל את המניע האנושי הקדום ביותר: את חרדת-המוות. זהו תיאור מזוויע של יום-הדין, שבו השלדים הורגים את בני-האדם בכל דרך אפשרית: בתליה, בשיסוף גרונם, בטביעה, בשעה שהמוות מתואר כשלד הרוכב על סוס ומכה בחרמשו, ובקדמת הציור, מימין, זוג אוהבים, הגבר פורט על מיתרי הלאוטה והאשה שרה. באופק ערים נשרפות וספינות טובעות. לא במקרה נזכרה רות בציור הזה, המבשר את סוף העולם, בימים אלו, בהם העולם כולו סגור ומסוגר, בפחד מפני המגיפה המשתוללת ברחובות, וקוטלת ללא אבחנה את כל מי שנקלע בדרכה. רות נצר מפרשת את הציור הידוע מנקודת-המבט העכשווית שלה, ומגייסת אותו כאמצעי להבנת מגיפת הקורונה שהטילה אימת-מוות על העולם כולו, וכפתה עלינו עידן של אי-ודאות המשבשת את כל אורחות חיינו. 'ניצחון המוות' של ברויגל אינו מתאר מגיפה דווקא, אלא מבטא את חרדת-המוות המשותפת לכולנו מיום היוולדנו, ואת הידיעה שכולנו בני-תמותה. (כלומר שאיש מאיתנו, ללא הבדלי מעמדות, לא יוכל להימלט מן המוות הצפוי לו). הנגנים המתוארים בקדמת הציור, כשגבם אל הסצינה המזוויעה, מסמלים את החיים עצמם, ואת היכולת שלנו להתענג על הנאות הרגע כדי להתעלם מהגורל הנורא הצפוי לנו. בבית הראשון של השיר מבקשת מאיתנו המשוררת להצטרף אליה ואל נקודת-המבט העכשווית שלה, בשעה שהיא מתבוננת בציורו של ברויגל: "תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֵיךְ הַצַּיָּר הַמְּהֻלָּל פִּטֵּר בְּרוֹיגֶל הָאָב צִיֵּר בַּמֵּאָה הַ-16 אֶת נִצְחוֹן הַמָּוֶת". היא מתעלמת מתמונות הרצח בידי צבא השלדים, ומציגה פירוש חדשני של מה שמתרחש בציור: "אֵיךְ אֲנָשִׁים כְּמוֹ בְּשׁוּק אוֹ בִּמְסִבָּה, קוֹרְסִים, צוֹנְחִים, רְפוּיִים, כְּמוֹ מְכֻשָּׁפִים, שִׁכּוֹרִים אוֹ רְדוּמִים". רות נצר מתארת את 'נצחון המוות' כאירוע פאסיבי, שבו בני-האדם פשוט מאבדים את כוח-החיים שלהם ושוקעים ללא כל התנגדות אל מותם, כאילו היו "מְכֻשָּׁפִים, שִׁכּוֹרִים אוֹ רְדוּמִים". היא מסכמת את תיאור המוות המכושף הזה כשהיא מאחדת את קורבנותיו באמצעות הפירוש האישי והעכשווי שלה של הציור: "מֵתִים בְּחַבְרוּתָא מִמַּגֵּפָה נוֹרָאָה". רות מפרשת את הציור של ברויגל כפי שאני, ושאר הקוראים, מפרשים את השיר שלה (או כל שיר אחר). היצירה שאנו קוראים או מתבוננים בה היא רק נקודת מוצא להבנת העולם הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו. האמנות, לפיכך, היא כלי רגשי עוצמתי להתמודדות עם אי-הוודאות והחרדה שכל אחד מאיתנו חווה במהלך חייו, ועם חרדת-המוות הטבעית המשותפת לכולנו. בבית השני של השיר מחפשת המשוררת את המניע לעבודתו הסיזיפית של הצייר, שהשקיע מאמצים כה רבים בתיאור הסצינה הבלתי-נסבלת, אותה היא משווה למגיפה העכשווית, שכולנו עדים לה: "מִנַּיִן שָׁאַב תַּעֲצוּמוֹת לְהַמְשִׁיךְ שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים לְצַיֵּר אֶת הַזְּוָעָה". זו, כמובן, שאלה שרות נצר שואלת את עצמה, וגם כל אמן אחר, על הבחירה להתמודד עם מקורות האימה המלווים את חיינו, ולא להתעלם מהם כפי שרוב בני-האדם מתעלמים מן הקושי עד שהוא כופה את עצמו עליהם. היא תוהה מאין מוצא האמן את הכוח להשקיע את יכולותיו היצירתיות ואת כוח דמיונו בעבודת היצירה הקשה, ללא תמורה של ממש, ואפילו בייסורים גדולים: "צִיּוּר שֶׁאִישׁ לֹא שִׁלֵּם לוֹ עֲבוּרוֹ, תְּמוּנָה שׁוֹקֶקֶת צֶבַע, בְּיֹפִי אֶסְתֶּטִי מֻקְפָּד וְאַכְזָרִי". כדי להדגיש את עוצמת הכאב שאיתו מתמודד האמן, ואיתו מתמודדת המשוררת היוצרת בזמן מצוקה, היא מפנה אותנו לשירו של ביאליק, המתאר את זוועות הפוגרום כפי שתיאר ברויגל את 'ניצחון המוות':
את התשובה מוצאת רות במעשה היצירה עצמו, כשם שביאליק מוצא אותה באמונה ובתפילה:
רות נצר מציעה לנו למצוא נחמה במעשה היצירה, בסיפור ובציור ובשירה. היא מזכירה לנו את סיפורה של "שֶׁחֱרֶזָדָה" מסיפורי 'אלף לילה ולילה', שמדי לילה, במשך 1001 לילות, סיפרה למלך סיפור שבזכותו השאיר אותה בחיים. מעשה היצירה, לפיכך, הוא לדעת המשוררת מה שמאפשר לנו להאריך את חיינו נוכח חרדת-המוות. ואולי מעשה היצירה הוא גם מה שמעניק משמעות לחיינו, כפי שהציע ויקטור פראנקל, שנותר בחיים לאחר שהנאצים השמידו את כל משפחתו, רק משום שהמשיך לכתוב בדמיונו את הספר שבו תיאר את תורת הלוגותרפיה שפיתח באותם ימים: "אוּלַי כְּמוֹ שֶׁחֱרֶזָדָה הֶאֱמִין שֶׁכָּל עוֹד יַמְשִׁיךְ לְתַעֵד הוּא יִוָּתֵר בַּחַיִּים". בשיר הזה מתעדת רות נצר את חייה, בשעה שהיא מתבוננת בציורו של פיטר ברויגל האב, ובמגיפה שעוצרת את מהלך חייה, ובהרהור הזה שלי אני מתעד את האופן שבו מתן פשר לשיר, לסיפור, לציור או להתבוננות בטבע, מאפשר לי, ולכם להמשיך בחיינו ולהעניק להם משמעות גם ברגעים הקשים ביותר. אינני חושש מן המוות, ואם הייתי מת ברגע זה, הייתי שמח בכל מה שיש לי, בילדי האהובים וביופיו של הטבע, שאינו מבקש אישור או הסכמה מאף אחד. אני שמח ב'סבא פופו' שחי לרגע, בסימטריה מעגלית (מי צריך לצייר מנדלות כשהטבע מספק אותן בחינם) מיוחדת במינה,
ואני שמח באביב שמפריח את גן ביתנו,
בעצי הדובדבן,
שפריחתם הלבנה מכסה עכשיו את הכפר הבולגרי,
מזדקפת מול ההר המושלג,
ומחיה עצים זקנים.
אני שמח בשערי העץ הקטנים,
של מטעי הדובדבנים המקיפים את הכפר,
בצבעונים המציפים עכשיו את הגינה,
כאורחים יפים לרגע,
מנקזים טיפות של מים,
ומרגשים בצבעיהם,
כמו קהילה קטנה,
או כיחידים יוצאי-דופן.
גם בבית פנימה פורחים עכשיו הסחלבים, וממלאים אותו בשמחה.  אני אוהב את מפגשי הבוקר המנומנמים שלנו, בבית-הסופרים,
או בחדר-העבודה שלי,
ואת טיולי אחר-הצהרים,
בשבילים היוצאים מן הכפר.
אני מלא השתאות מול הצמיחה הרעננה,
של הירקות שהנבטתי,
ובימים הקרובים, כשהלילות יתחממו, אשתול בגינה.
אני אוהב את השקיעה היורדת על הכפר הבולגרי,
ואת האפלה הרכה שרק קולות הלילה מנגנים בה, בעדינות.
שבת שלום, דרור
|
|
בעקבות הסגר חזרתי לעבוד בקליניקה הווירטואלית שלי. אשמח אם תפיצו זאת בין חבריכם.
לתיאום מפגש היכרות: drorgreen@gmail.com וגם WhatsApp: 00359-888-306092 |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.