689. איסה: חיי אנוש

מאת דרור גרין

 

גיליון 689, שנה ארבע-עשרה, אוגוסט 2020

המשורר אִיסָּה (1763-1827) היה אחד מגדולי משוררי ההייקו של יפן. יואל הופמן, הסופר-משורר שהוא גם פרופסור לתרבות יפן, תרגם את שירו של איסה בספר 'אומרי שיר על סף המוות', מבחר שירים יפניים, (הוצאת 'מסדה' 1985).  

בהקדמה לספר כתב יואל ש"תרבות יפן היא התרבות היחידה, שבה התפתחה מסורת עמוקת-שורשים ורחבת-היקף של כתיבת 'שיר פרידה מן החיים' לפני המוות... נמצא מי שטען כי שירי המוות הם מעין 'ברכה אחרונה' לנותרים בחיים, האקט האחרון של נימוס. אך תוכנם של שירי המוות מלמד כי דווקא לפני מותו נוטה היפני לפרוץ את חומות הנימוס אשר צרו עליו כל ימי חייו". 

שיר ההייקו מתאים מאוד לכתיבת שיר 'לפני המוות'. זו צורת שיר מיוחדת במינה, המתארת במלים מעטות (בדרך-כלל בשבע עשרה הברות. אל תבדקו את התרגום של יואל, שוויתר על הדיוק במשקל למען הדיוק בתחושה) תמונה אחת המעוררת בקורא את תחושת החוויה של הכותב. הכלי העיקרי של המשורר הוא, לפיכך, האמפתיה, המפעילה את הקורא ומעוררת בו את החוויה. בדרך-כלל מדובר בתיאור של אירוע חד-פעמי הקשור בעונות השנה, ומתואר בלשון הווה. החוקר קנת יסודה (Kenneth Yasuda) תיאר את החוויה שמעורר שיר ההייקו כמצב של "אהה!": 

כאשר אדם רואה, למשל, שקיעה מרהיבה או פרחים יפים, הוא, לעיתים, כה רווי אושר שהוא פשוט עומד דומם. מצב נפשי זה ניתן לכנותו מצב של "אהה!", שכן כל מה שהמתבונן יכול להביע הוא קריאת התפעלות שאורכה כאורך נשימה אחת: "אהה!". המראה סוחף אותו עד כדי כך שהוא מודע רק לצורות, לצבעים, לצלילים... אין כאן מקום להבעה מפורשת של מחשבה, שיפוט או רגש מצדו של הצופה... מגמתם של שירי ההייקו היא להביע רגע כזה, וזה גם מקורה של צורת ההיקו. 

יפה לא פחות ההגדרה של יואל לשירי ההייקו:

אכן, יש בשירי ההייקו ניסיון לאמור משהו בלא לאמור דבר. השתיקה אומרת יותר מן המלים, אך היא אינה ברורה בלא המלים. לכן באות המלים, כמו קווי-הדיו הספורים בציורי נוף סיניים ויפניים, להדגיש את החלל הריק, את האין. 

שני השירים מתארים את חוויית ה'אהה!' הנובעת מן ההכרה במהירות שבה חולפים 'חיי אנוש'. השיר הראשון נפתח בהכרזה המכירה באוזלת-ידו של האדם מול הידיעה שהחיים הם בני-חלוף: "הוֹ, יְהֵא אֲשֶׁר יְהֵא..." שלוש הנקודות מאפשרות לנו לנשום, לרגע, כאילו כל הזמן שבעולם בידינו, אך הן רק הקדמה אכזרית למה שיבוא אחריה. "אֲפִלּוּ אַאֲרִיךְ יָמִים", מניח איסה הנחה היפותטית, "חַיֵּי אֱנוֹשׁ אֵינָם אֶלָּא מֵאִית מֵחַיֵּי צָב". 

המוח האנושי אינו מזהה את המציאות שהוא מעבד באמצעות החושים, אלא מפרש אותה באמצעות נרטיב ובאמצעות השוואה. אנחנו מזהים את הקר תמיד ביחס לחם, את הארוך ביחס לקצר ואת הנעים ביחס למאיים. איסה מבטא את ההתפעמות מקוצר חיי האדם באמצעות ההשוואה בינם לבין "חַיֵּי צָב". זו השוואה כפולה, המבוססת על הפער בין זריזותו של האדם ואיטיותו של הצב, וגם בין חייו הקצרים של האדם לחייו הארוכים של הצב. מיסה מגזים, כמובן, משום שחיי האדם הם כשליש עד מחצית מחיי הצב, שיכולים להגיע למאתיים עד מאתיים-וחמישים שנים, אבל מי בודק, כשאנו עומדים כך מול חרדת-המוות? יואל מייחס את הטעות של איסה לאמונה יפנית-סינית המייחסת לצב עשרת-אלפים שנות חיים, ומסבירה מדוע הוא משמש כסמל לאריכות-ימים. 

גם בשיר השני משתמש איסה בהשוואה כדי לתאר את 'חיי האנוש' ואת אפסותם. ה"גִּגִּית" היא כיור הרחצה שבה רוחצים את הרך הנולד, ובה גם שוטפים ומטהרים את המת. "מִגִּגִּית אֶל גִּגִּית", כלומר מן הלידה ועד למוות, "חוֹלְפִים - שְׁטוּת וָהֶבֶל". איסה מבטא כאן את ההתבוננות לאחור, של העומד למות, שחייו חולפים על פניו כהרף עין, והוא אינו מבין את הסערות הרגשיות שהניעו אותו, את השמחות ואת האסונות, את הכעס ואת האהבה, את התשוקה ואת הקנאה. כל זה הרי מאבד את משמעותו כשאנו עומדים לסיים את חיינו. כל מה שהיה יקר וחשוב ועמוק בחיינו נראה עכשיו, לקראת מותנו, כ"שְׁטוּת וָהֶבֶל". 

כשהייתי בן תשע-עשרה חוויתי לרגע את חוויית ההולכים למות, במלחמת אוקטובר 73 (ואני נושא איתי עד היום את אותו הלם-קרב), ואותה תחושה של "שְׁטוּת וָהֶבֶל" הצליחה לפורר את החרדות הגדולות שחוויתי בילדותי, ולאפשר לי לשעוט בכל כוחי ולהתנסות בחיים עצמם. עכשיו, בן שישים-ושש, אני מתקרב אל המוות בצעדי ענק, בידיעה שלעולם לא אצליח לכתוב את כל הספרים שתכננתי, להלחין את היצירות שממתינות בי ולצייר את הציורים שלא סיימתי. אבל כמו בשירו של איסה, ההכרה בכך שמדובר ב"שְׁטוּת וָהֶבֶל" מאפשרת לי לוותר על תחושת החשיבות שהענקתי פעם לדברים, ולהתענג על הרגעים עצמם, החולפים במהירות "מִגִּגִּית אֶל גִּגִּית". 

אני מתענג על יצירת האמנות של העכביש, 

שמשתלט על השער, 

ובונה קונסטרוקציות על הגדר. 

אני עוצר ומתבונן בגזעי העצים,  

שלכל אחד מהם פנים משלו, 

ומקרוב הם מציגים יצירות פיסול מיוחדות במינן, 

וחושפים את מה שמתרחש בלבם. 

אני מתענג על הירוק, 

ליד הנחל, 

שמצנן את חום הקיץ, 

דרור