692. יערה בן-דוד: רגע

מאת דרור גרין

 

גיליון 691, שנה ארבע-עשרה, ספטמבר 2020

יערה בן-דוד היא משוררת ואמנית קולאז'ים. היא למדה ספרות עברית ופילוסופיה, ולימדה ספרות בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות. פרסמה שבעה ספרי שירה ושני קבצי מאמרים. זכתה בפרס ראש-הממשלה, בפרס טשרניחובסקי, ובציון לשבח בפרס ברנר. 

את השיר 'רגע' קראתי בספרה האחרון, 'לובשת בגד הפוך, מבחר וחדשים' ('הוצאת הקיבוץ המאוחד', 2020).  

אינני מבקר שירה, ובהרהור השבועי שלי אינני מנסה להבין 'למה התכוון המשורר'. אינני בוחר בשירים שאני כותב עליהם בזכות איכותם הספרותית, אלא משום שמשהו בהם נוגע בי, ומאפשר לי להבין עוד משהו על טבע האדם. לעתים קרובות אינני יודע מה הסיבה לבחירה בשיר מסוים. לפעמים זו המוסיקה של המלים, לפעמים זו דרך התבוננות ולפעמים זו תמונה העולה מתוך השיר. הפעם, כשקראתי את השיר 'רגע', נאחזו עיני במשפט "זֶה הָרֶגַע בּוֹ יוֹנִים עָפוֹת מִבֵּית הֶחָזֶה" וידעתי בדיוק מה גרם לי לבחור בשיר הזה, עוד לפני שהבנתי את פשרו. 

השיר נפתח בתמונה, תמונת המשוררת הלא-נראית בחלל שאינו ידוע: "יוֹשֶׁבֶת בְּאוֹר מָלֵא מֵאִיר קַרְקָעִית". זו אינה תמונה של מראות שאפשר לתאר במלים, אלא תמונה של תחושת סנוור, של אור גדול המאיר הכל ואינו מטיל כל צל, ולכן הוא "מֵאִיר קַרְקָעִית". יערה בן-דוד עושה כאן שימוש בכלי המקצועי של המשורר, לא במלים ולא בשפה, אלא באמפתיה של הקורא. 

אמפתיה היא היכולת שלנו לחוש ברגשותיו ובתחושותיו של הזולת באמצעות התבוננות, כלומר באמצעות כל מה שהאור מחזיר לעינינו. זו הסיבה, שהאמפתיה היא מה שמאפשר את התקשורת האנושית ומה שמחבר כל אחד מאיתנו לרשת חברתית שמספקת לנו מידע ושואבת מאיתנו מידע. ללא אמפתיה קשה לנו להתמצא בעולם האנושי הסובב אותנו. כשאנחנו קוראים את המלים "בְּאוֹר מָלֵא מֵאִיר קַרְקָעִית" אנחנו יכולים לחוש בגופנו את תחושת הסינוור. 

גם המשפט השני בשיר מציג תמונה, והפעם זו תמונה שיש בה גם פרטים שניתן לזהות: "צְעִיף עָנָן קְרָעִים קְרָעִים". זו תמונה שונה מן התמונה הראשונה. בניגוד לתחושת ה"אוֹר הָמָּלֵא", תמונת העננים הקרועים, והמטפורה "צְעִיף עָנָן" שעוטף את העולם, מציירות סוג אחר של אור, של קרני-אור הבוקעות מבין העננים ויוצרות מארג של אור וצל, וגם מעוררות תחושה ערפילית של הוד ואי-בהירות. 

לאחר שתי ההקדמות המציגות תמונות שונות של אור מצטרפים לתמונה פרטים נוספים ההופכים את השיר לשיר ארס-פואטי, כלומר לשיר המתאר את מעשה יצירת השיר, ומתבונן אל תוך עצמו. "זֶה הַזְּמַן לִצְרוֹב חֲלַל מִלָּה בִּזְהַב הַדָּגָן", כותבת המשוררת, כשהיא מפרשת את מעשה היצירה כבחירה במלה המתאימה למראה המרהיב בו היא צופה כשהיא יושבת בתוך השדה ומתבוננת "בִּזְהַב הַדָּגָן". אבל התיאור לא מסתיים כאן, וכשקצב המלים מתגבר מצטרפים פרטים נוספים. לא רק בתוך שדה-חיטה דמיוני יושבת המשוררת, אלא גם בשדה חמניות, והיא מחפשת את המלה המתאימה "לְחַמָּנִית מְסוֹבֶבֶת רֹאשׁ", וגם "לְיוֹנָה פְּעוּרַת מַקּוֹר". 

רצף התמונות שמציגה המשוררת ממלא את מוחנו בתחושה של הצפה רגשית, של תחושות שקשה לתאר במלים כדי להפוך אותן לשיר. ואיך בכל זאת יוצר המשורר את השיר בדמיונו של הקורא? באמצעות תמונה המעוררת את נוירוני המָרְאָה שלנו, כלומר באמצעות האמפתיה המעוררת בנו את אותה תחושה שעוברת במשוררת כשהיא חווה את האור המקרין במוחא את תמונת "זְהַב הַדָּגָן", את תמונת ה"חַמָּנִית" ואת תמונת ה"יוֹנָה פְּעוּרַת הַמַּקּוֹר". 

הבית הראשון מסתיים בתחושת אי-הנחת שבחיפוש אחרי המלה שתיצור דימוי של התחושה שאותה לא ניתן לתאר במלים. זו תחושה של נשימה עמוקה הממלאת את כל בית-החזה והיא מחכה לרגע בו ישוב האוויר וייפלט בנשיפה של פורקן אל חלל העולם. 

וכך מתארת יערה בן-דוד את תחושת הרווחה והפליאה של ההרפיה כשהאוויר שהצטבר ומילא את הריאות שב ונפלט אל העולם: "זֶה הָרֶגַע בּוֹ יוֹנִים עָפוֹת מִבֵּית הֶחָזֶה -". עד הרגע הזה, שבו אני כותב את הדברים, לא ידעתי מדוע המשפט הזה, שהוא מטפורה סוריאליסטית יפהפיה ומפתיעה, לכד את תשומת-ליבי. עכשיו גם האוויר שנלכד בריאותי שב וננשף החוצה, כמו ה"יוֹנִים שֶֿעָפוֹת מִבֵּית הֶחָזֶה"' ואני מבין בגופי את פשר המטפורה המיוחדת הזו. 

ומה נותר למשורר לאחר שהצליח למצוא את המלה המתאימה או את המטפורה המתארת את תחושותיו? נותרות ריאות ריקות מאויר כמו "כְּלוּב רֵיק בְּאוֹר רָוֶה". כך מסתיים השיר. אל תחושת ה"אהה!" של חוויית השיר שבאה על פורקנה מצטרפת מיד גם מועקה קלה של החלל הנותר בעקבותיה, המבקש להתמלא במלה נוספת, בדימוי, במטפורה, בתמונה היוצרת שיר. 

אני קורא בטבע המקיף אותי בכפר הבולגרי כפי שאני קורא שיר. אני חווה את הירוק המציף את עיני וממלא אותי בשמחה, 

אני נושם את זרימת הנהר, 

ואני מלווה במבטי את תנועת ילדי, 

המצטרפת לתנועת הנהר,  

במפגש הבוקר שלנו, 

זה עם זה וכולנו עם יופיו של העולם. 

אני מנחש את מחשבותיה של הפרה, 

השומרת על צמיחת הדשא באחו שליד הנהר, 

ואני מתפעם מפרחי סוף הקיץ, 

המתגאים ביופיים לצידי הדרך, 

מצטנעים להם, 

דרור