798. חמוטל בר-יוסף: מתוק חמוץ
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
מאת דרור גרין
גיליון 798, שנה שש-עשרה, ספטמבר 2022
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2022` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
חמוטל בר-יוסף היא מפעל חיים של אדם אחד, ומפעלותיה מזכירים את אלו של לאה גולדברג. כמוה, היא היתה פרופסור לספרות עברית וראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, היא פרסמה שישה-עשר ספרי שירה, ארבעה ספרי פרוזה, חמישה-עשר ספרי עיון, ובנוסף תרגמה ספרות רוסית לעברית. היא זכתה בפרס אקו"ם, בפרס קרן תל-אביב, בפרס קרן ירושלים לשירה, בפרס הנשיא, בפרס ברנר, בפרס עמיחי ועוד. רבים משיריה הולחנו. כבר לפני ארבעים שנה פרסמתי את שיריה ב'פיוט' (שבאותם ימים נשלחו למנויים במעטפה, בדואר). את 'מתוק-חמוץ' קראתי בספר 'שריקה' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014). כשהתחלתי לשלוח למנויים שיר שבועי במעטפה, בדואר, בשנת 1982, התגוררתי בשכונת רחביה בירושלים, במרחק הליכה מביתה של חמוטל בר-יוסף בשכונת בקעה ומביתו של יהודה עמיחי במשכנות שאננים. נדמה לי שהשורה הפותחת את השיר 'מתוק-חמוץ' מתכתבת עם שירו הידוע של עמיחי, 'אמי אפתה לי את כל העולם':
נדמה לי שההבדל בין שני השירים מתמצת גם את ההבדל בין שני המשוררים. בזמן שעמיחי מעמת רומנטיקה וגעגועים לעבר עם ההווה ועם המציאות, חמוטל מתבוננת גם בעבר בעיניים פקוחות ונטולות חמלה, ואינה מנסה לייפות את הזיכרונות הקשים. חמוטל פותחת את השיר במלים המזכירות את געגועיו של עמיחי: "אִמִּי בִּשְׁלָה לִי אֶת הָעוֹלָם". אבל היא אינה שוקעת בגעגועים כוזבים, ומשחזרת את העבר כפי שהיה: "בְּרֹטֶב מָתוֹק־חָמוּץ שֶׁל שְׁקָרִים וְקִשּׁוּטֵי רַאַוְתָנוּת". המלים "אָפְתָה לִי" ו"בִּשְׁלָה לִי" אינן רומזות רק על המזון שאמהות מבשלות ואופות לילדיהן, אלא גם את האופן שבו הן מעצבות את חיי הילדים, ומלעיטות אותם במידע ובערכים שילוו אותם לכל אורך חייהם. חמוטל אינה מתגעגעת, כמו עמיחי, לטעם תבשיליה של אמה. היא גם אינה מתגעגעת למסר הסמוי באופן שבו אמה גידלה אותה. ממרחק השנים היא מזהה את ה"שְׁקָרִים וְקִשּׁוּטֵי הָרַאַוְתָנוּת". במלים מדויקות ופשוטות מצליחה חמוטל לתאר את הנזק הנורא שהורים גורמים לילדיהם. התנאי הבסיסי לכל קשר אנושי הוא יחסי-אמון. תנאי זה חיוני להתפתחותם של ילדים בריאים, ואיבוד האמון הוא סימפטום של טראומה מורכבת ונמשכת. כשילד מזהה את ה"שְׁקָרִים" של הוריו עולמו נחרב עליו. כשהשקרים מלווים ב"קִשּׁוּטֵי רַאַוְתָנוּת", המיועדים בדרך-כלל להרשים את הסובבים, מחוץ למשפחה, מאבד הילד את האמון גם באחרים, ותבנית זו יכולה ללוות אותו בהמשך חייו ולהשפיע על מהלכם. "קִשּׁוּטֵי רַאַוְתָנוּת" הם אחת התכונות של הורים נרקסיסטיים או פסיכופתים, היודעים להקסים את סביבתם בשעה שהם מבטלים ומבזים את ילדיהם. היכולת הזו יוצרת את חומת ההכחשה של אלו שהיו עדים למעשה ההתעללות, ומעדיפים לאמץ את גירסתו של ההורה המתעלל, המומחה ביצירת אמיתות כוזבות. את רגשותיה של הילדה שדוכאה בילדותה מתארת חמוטל באמצעות המטפורה של "קְרִישׁ הַדָּגִים" שהוא מין ג'לי רוטט שנוצר מן הרוטב של הגפילטע-פיש, מאכל שילדים מתעבים במיוחד: "קְרִישׁ הַדָּגִים הָאָפֹר הָיָה רוֹטֵט בְּזַעַם אָדִישׁ". מובן שלא הג'לי הוא ש"רוֹטֵט בְּזַעַם אָדִישׁ" אלא הילדה שנאלצה לאכול את המאכל הדוחה. הג'לי הזה בדרך-כלל משובץ בטבעות גזר שבושלו עם קציצות הדגים, ואת חוסר-האונים של הילדה מתארת המשוררת כמי ש"לֹא מְסֻגָּל לְהִתְנָעֵר מִמַּטְבְּעוֹת הַגֶּזֶר". זיכרונותיה של הילדה מצטמצמים לזיכרון המאכל הדוחה, המסמל את ה"שְׁקָרִים וְקִשּׁוּטֵי הָרַאַוְתָנוּת" של אמהּ, שייצגו עבורה "אֶת הָעוֹלָם" כולו. עולמה של ילדה שאיבדה את האמון במי שגידל אותה, ובעולם כולו. (אלו, כמובן, אסוציאציות פרטיות שלי, ואין להן כל קשר לילדותה של חמוטל ולקשר שלה עם אמה, משום שעל כך אינני יודע דבר). אינני זוכר את המאכלים שבישלה אמי, אבל ה"שְׁקָרִים וְקִשּׁוּטֵי הָרַאַוְתָנוּת" ליוו אותי כל חיי, כשהיא המשיכה להתכחש לסבל שגרמה לי ולטראומה הבלתי-נסבלת של ילדותי, עד יום מותה, בשבוע שעבר. גם היום אינני "מְסֻגָּל לְהִתְנָעֵר מִמַּטְבְּעוֹת הַגֶּזֶר" של ילדותי. לא במקרה התרחקתי מטראומת הילדות שלי אל הכפר הבולגרי,
אל הרוגע של החיים בחיק-הטבע,
אל האור הרך, הרחוק כל-כך מהשמש הישראלית הצורבת,
אל מי הנהר הקרירים,
אל ההשתקפויות הנוסכות בי תחושת ביטחון,
אל יופיו של הטבע,
שאין מרפא טוב ממנו לטראומה ולחרדה,
שיש בו רוך ונחמה,
ואין רחוק ממנו מ"קִשּׁוּטֵי הָרַאַוְתָנוּת" של אמי.
כאן אני יכול לפגוש חברים מול הגשר,
לשמוח בילדי היפים,
ולהתענג,
על הוורדים,
הפורחים בגני,  בגשם של סתיו,
ועל השמים המופלאים,
המשתנים ללא הרף,
בכפר הבולגרי.  שבת שלום, ושנה טובה דרור
|
|
בארבעים השנים האחרונות פיתחתי את המתודה שלי לחשיבה, ובימים אלו סיימתי את הקמת האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן. במשך שנים רבות אתם קוראים, מדי שבוע, את ההרהור שלי על שירה, שמבוסס על תורת 'האימון הרגשי' ועל 'החשיבה הרגשית', ואני שמח לחלוק אתכם כאן גם את הקמת האקדמיה לחשיבה. אתם מוזמנים לקרוא על האקדמיה באתר: http://www.emotional-training.com/Academyhebrew_he.html
עשרים חברי האקדמיה יהיו אנשים מיוחדים במינם, חופשיים מכל תלות כלכלית, תעסוקתית או פוליטית, שייפגשו למשך שבוע, שלוש או ארבע פעמים בשנה, כדי לחשוב יחד על התקופה המהפכנית בה אנו חיים ולתרום מניסיונם. אתם מוזמנים לקרוא על חברי האקדמיה באתר, ולהמליץ על חושבים עצמאיים שירצו להצטרף: http://www.emotional-training.com/Academymembers_he.html
באקדמיה לחשיבה, בכפר הבולגרי, יתקיימו קבוצות חשיבה של שבעה ימים, לחמישה משתתפים, שירצו לחלוק בניסיונם ולפתח רעיונות חדשים בתחום שבו הם עוסקים, כדי להתאים את עצמם לתקופה המהפכנית בה אנו חיים (סופרים, מו"לים, גמלאים, עיתונאים, צעירים אחרי צבא, מטפלים, אמנים, מטפלים ועוד. אתם מוזמנים לקרוא על קבוצות החשיבה באתר, ולהצטרף לאחת הקבוצות או ליזום קבוצה משלכם: http://www.emotional-training.com/Thinkweek_he.html
לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com וגם WhatsApp: 00359-888-306092 |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.