801. יהודה עמיחי: שיר ליל-שבת
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
מאת דרור גרין
גיליון 801, שנה שש-עשרה, אוקטובר 2022
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2022` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
לודוויג פְּפוֹיפֶר, הוא יהודה עמיחי (1924-2000), הגיע לארץ-ישראל עם הוריו מגרמניה כשהיה בן אחת-עשרה והפך למשורר העברי המרכזי בשירה העברית החדשה, והראשון שזכה בפרס ישראל (בשנת 1982). כהלום-קרב לא קשה לי לזהות את עקבות הטראומה של המלחמה בשיריו, ובעיקר בשירו 'גשם בשדה קרב'. בשפה פשוטה וצלולה הוא כתב על אהבה ועל בדידות, על ירושלים ועל מזג-האוויר, על יחסים ועל התנ"ך ועל הצדק, ומאחורי הכל תמיד היתה המלחמה. הוא פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה, שלושה ספרי פרוזה, שלושה ספרי ילדים, עשרה מחזות ותסכיתי רדיו וגם תרגומים, ושיריו תורגמו לשפות רבות. פגשתי אותו בביתו בשכונת ימין-משה בירושלים לפני ארבעים שנה, כשבאתי לקבל ממנו שירים ל'פיוט', שבאותם ימים שלחתי בדואר, במעטפה, למאות מנויים. פגשתי משוררים רבים, אבל לא פגשתי איש נעים וצנוע ממנו. את 'שיר ליל-שבת' קראתי בספר 'זמר של אהבה' בעריכת גלעד בן-ש"ך ואמנון שילוני (אדם, מוציאים לאור ומודן, הוצאה לאור, 1984). https://www.youtube.com/watch?v=PgqvwY9ObOA
היכרתי את 'שיר ליל-שבת' לפני שנים רבות, בעיקר בזכות הביצוע המוסיקלי שלו (בהלחנת משה וילנסקי), אבל עכשיו אני קורא בו מחדש, כשיר חדש, כאילו לא קראתי אותו מעולם. השיר נכתב בשנת 1952, שלוש שנים לפני שיצא לאור ספרו הראשון של עמיחי, 'עכשיו ובימים האחרים'. השיר הזה, שהוקלט על-ידי חוה אלברשטיין בשנת 1975, מחזיר אותי לירושלים של אותם ימים, לאחר האופוריה של מלחמת ששת-הימים והאסון של מלחמת יום-הכיפורים. רבים משיריו של עמיחי נכתבו כשירה פרוזאית, ודווקא השיר הזה נכתב בארבעה בתים מחורזים (א-ב-א-ב), במשקל מרובע (הפעימה הרביעית תמיד שותקת). הבחירה במבנה המסורתי הזה, בארבעה בתים החוזרים על עצמם, יוצרת בקורא תחושה של מקום בטוח, מוכר ונעים. בשירתו של עמיחי מבנה כזה הוא מצע לערעור התבניות הקבועות וההרגלים הקבועים. השיר נפתח בהזמנה, המזכירה את ירושלים של אותם הימים, עיר קטנה ומנומנמת, שברבים מבתיה היתה חצר ובה נפרשו חוטים לייבוש הכביסה: "הֲתָבוֹאִי אֵלַי הַלַּיְלָה? כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר". באותם ימים, שאחרי המלחמה, כשלמדתי באקדמיה למוסיקה, ליל-שבת סימן את סיומו של שבוע לימודים ועבודה. בליל-שבת היו כאלו שחזרו לארוחת-השבת בבית-הוריהם, ואחרים שנותרו לבד בדירה השכורה. הציפיה לנערה שתפיג את בדידות השבת היתה אפופה בגעגועים ובריגוש אירוטי. אבל עמיחי ממהר לנפץ את אווירת השבת הסטודנטיאלית, הרגועה והעצובה, כשהוא כורך יחדיו ארוס ומוות: "מִלְחָמָה, שֶׁאַף־פַּעַם לֹא דַּי לָהּ, הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אַחֵר". הוא מזכיר לנו שהשקט הזה, הרוגע של ליל-שבת, הוא תמיד רגעי, ותמיד הוא הפסקה שבין מלחמות ש"אַף־פַּעַם לֹא דַּי לָהֵן" גם אם לרגע הן "בְּמָקוֹם אַחֵר". כשם שבבית הראשון הבחין עמיחי בין הרוגע הזמני של ליל-שבת לבין המלחמות שעצרו לרגע, בבית השני הוא מבחין בין הבית, המסמן לכאורה את 'המקום הבטוח' הבסיסי ביותר, לבין החוץ. בחוץ התנועה לעולם אינה פוסקת, כמו "כְבִישִׁים הַשָּׁבִים בְּלִי הֶרֶף לְבַדָּם", בבדידות, "כְּסוּס בְּלִי רוֹכְבוֹ", כלומר כלי המלחמה החוזרים פגומים מן הקרב, ללא החיילים המתים שהפעילו אותם. גם הבית, שמרחוק, מהמלחמה, מעורר בנו געגועים למקום בטוח, גם הוא "נִסְגָּר בָּעֶרֶב", כשהוא מסתיר ומכסה את "הַטוֹב וְהָרַע שֶׁבּוֹ". זה הזמן לשוב ולקרוא מחדש את שני הבתים הראשונים, ולגלות בהם את המאבק המתמיד, הקיומי, בין הצורך האנושי הנואש בתחושה של 'מקום בטוח' לבין חרדת-המוות הקיומית, המערערת שוב ושוב את חיינו. חרדת-המוות מזכירה לנו שוב ושוב שגם מה שנראה כמקום בטוח, הבית, הוא מקור לחרדה שאינה פוסקת. בבית השלישי מזכיר לנו עמיחי את הסכנה, את הגבול שאסור להתקרב אליו. האם זה הגבול שלצידו חיינו שנים בשכונות ירושלים, כמו בית הורי בשכונת אבו-טור שהגבול חצה אותה במרכזה, או ביתו של עמיחי על סיפו של גיא בן-הנום? ואולי זה הגבול שבין איש לאשה, או הגבול הפנימי של כל אחד מאיתנו, בשעה שעליו לבחור בין "הַטוֹב וְהָרַע שֶׁבּוֹ"? שתי השורות האחרונות בבית השלישי מחברות בין הקצוות הפרומים של השיר: "אָבִי הִתְפַּלֵּל: וַיְכֻלּוּ - - הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". תפילתו של האב היא, כמובן, ברכת 'הקידוש' לפני ארוחת-השבת, הנפתחת בשלושת הפסוקים הראשונים של הפרק השני בספר 'בראשית': "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". לא במקרה בחר עמיחי להדגיש את "הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (צבא השמים, שהוא השמש והירח והכוכבים), המרמזים על צבא אחר ועל "מִלְחָמָה, שֶׁאַף־פַּעַם לֹא דַּי לָהּ" ועל "הַגְּבוּל הַקָּרוֹב". עמיחי מוחה נגד ההבטחה הכוזבת ליום של שלום ומנוחה אחרי ששת ימי הבריאה, הבטחה לשיוויון ולצדק חברתי שהפכה למודל מקובל בעולם המערבי, ונדרסה ברגל גסה בידי רודפי-הבצע והשררה המתפרנסים מן המלחמה. אבל עמיחי אינו מוחה נגד ההבטחה האלוהית או נגד הרוע האנושי. הוא מתבונן אל המקום שבו מתרחשים הדברים בין בני-אדם בביטוי המצומצם והאינטימי שלהם, בקשר הזוגי, שגם הוא מבטיח תחושה של 'מקום בטוח'. ובאמת, זוגיות טובה היא תנאי לחיים ארוכים יותר וטובים יותר. אבל עמיחי אינו תמים, הוא יודע שהאהבה הזוגית היא מיקרוקוסמוס של התרבות האנושית, וגם כשהאהבה מאחדת את שני בני-הזוג "הַבַּיִת נִסְגָּר בָּעֶרֶב עַל הַטוֹב וְהָרַע שֶׁבּוֹ", וגם כשהזוגיות פורחת המלחמה תמיד קרובה ו"הַגְּבוּל קָרוֹב". השיר מסתיים בתיאור המזכיר לי את ירושלים של אותם הימים, לאחר הצפירה המכריזה על כניסת השבת, כאשר "צָבָא וְהָאָרֶץ הֶאֱפִילוּ, עוֹד מְעַט וְכָבָה הָאוֹר". ברגע הדמדומים הזה שבין חושך לאור, כמו אז, לפני שהפריד אלוהים בין האור לבין החושך, מצוות הבריאה והבטחת השלום והמנוחה כבר אינה מוטלת על אלוהים. כפי שלאחר בריאת העולם הועברה האחריות לזוג הראשון שממנו נוצרה האנושות כולה, את המצווה הזו, שהחלה בבריאת השמים והארץ, והסתיימה ביום השבת, צריכים לסיים, שוב ושוב, האשה והאיש, בעבודת האהבה היומיומית שלהם, שהיא תנאי גם לשלום בעולם: "הַמִּצְוָה בָּהּ שָׁמַיִם הִתְחִילוּ שׁוּב הַשְּׁנַיִם צְרִיכִים לִגְמֹר". אני מאמין בזוגיות, למרות הניסיון הכואב שלי. הזוגיות היא המקום שבו יש תפקיד מרכזי לאחריות האישית שלנו לבחור בטוב ולהימנע מרע. אני מאמין בזוגיות, משום שמתוכה יכולים לגדול אנשים טובים, שיביאו טוב לעולם. בליל-שבת אינני מדקלם את ה'קידוש' אבל אני מדליק עם ילדי את נרות השבת, את האור הקטן שיזכיר את האור הגדול של בריאת העולם, ואת הצורך לטפח אותו בכל יום מחדש.
לפעמים, לפני השינה, אני מדליק לי אור קטן, שמגרש לרגע את החושך כפי שהחשיבה האנושית מאירה את החושך הגדול של הלא-נודע, ואני נרדם כשאני חושב על האור שיצמח באקדמיה שלי לחשיבה.
הסתיו הגיע. הרועה הזקנה מכרה את עזיה, והכנתי את גבינת העזים האחרונה שלי לשנה זו.
גדת הנהר מרופדת עלים,
שצבעם הולך ומשתנה.
ההשתקפות במים,
כמו האור,
משתנה בכל יום מחדש,
ומגלה את הישר בעולם ההפוך,
ואני נאחז באור המזדהר בין הענפים,
צובע את העלים,
ומותיר פתח למשהו רחוק, מסתורי.
נעים לטייל בסתיו,
ונסעתי עם יונתן למנזר העתיק בזֶמֶן,
המוקף יערות,  ואור שבוקע מבין העצים.
ואצלנו בכפר,
אור שקיעה אדמדם,
ועננים מתחשרים,
וצבע שהולך ומשתנה,
בשמים סוערים,
המכחילים לעת ערב,
עד שירח מתמלא,
ואור קטן של תקוה.
שבת שלום, דרור
|
|
בארבעים השנים האחרונות פיתחתי את המתודה שלי לחשיבה, ובימים אלו סיימתי את הקמת האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן. במשך שנים רבות אתם קוראים, מדי שבוע, את ההרהור שלי על שירה, שמבוסס על תורת 'האימון הרגשי' ועל 'החשיבה הרגשית', ואני שמח לחלוק אתכם כאן גם את הקמת האקדמיה לחשיבה. אתם מוזמנים לקרוא על האקדמיה באתר: http://www.emotional-training.com/Academyhebrew_he.html
עשרים חברי האקדמיה יהיו אנשים מיוחדים במינם, חופשיים מכל תלות כלכלית, תעסוקתית או פוליטית, שייפגשו למשך שבוע, שלוש או ארבע פעמים בשנה, כדי לחשוב יחד על התקופה המהפכנית בה אנו חיים ולתרום מניסיונם. אתם מוזמנים לקרוא על חברי האקדמיה באתר, ולהמליץ על חושבים עצמאיים שירצו להצטרף: http://www.emotional-training.com/Academymembers_he.html
באקדמיה לחשיבה, בכפר הבולגרי, יתקיימו קבוצות חשיבה של שבעה ימים, לחמישה משתתפים, שירצו לחלוק בניסיונם ולפתח רעיונות חדשים בתחום שבו הם עוסקים, כדי להתאים את עצמם לתקופה המהפכנית בה אנו חיים (סופרים, מו"לים, גמלאים, עיתונאים, צעירים אחרי צבא, מטפלים, אמנים, מטפלים ועוד). אתם מוזמנים לקרוא על קבוצות החשיבה באתר, ולהצטרף לאחת הקבוצות או ליזום קבוצה משלכם: http://www.emotional-training.com/Thinkweek_he.html
לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com וגם WhatsApp: 00359-888-306092 |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.