824. יונה וולך: בתוך עיני

מאת דרור גרין

 

גיליון 824, שנה שבע-עשרה, מרץ 2023

את ספרו של יאן ראוכוורגר, 'ארבע שָעות גג, דיוקנאות בשירה ובציור' (הוצאת אבן חושן, 1997) שמרתי בין ספרי האמנות שלי, ולכן לא פגשתי אותו בשנים האחרונות. עכשיו העברתי אותו למדפי השירה, ומצאתי בו את השיר הזה, של יונה, שבמקורו הופיע בספר 'דברים' (הוצאת עכשיו תשכ"ו). 

לפני כמעט ארבעים שנה לקחה אותי דבורה שוקן לפגוש את יאן ראוכוורגר בביתו ביפו. דבורה היתה אספנית נלהבת של ציירים ישראלים, ובזכותה היכרתי את ציוריו של הצייר הנפלא הזה. יפה בעיני הציור הזה של יונה, שלכד את החיוך המיוחד שלה, את המתח שבין שפתיה ועיניה, וגם את השקט שנכנעה לו בשנותיה האחרונות, במחלקה 25 בבית-החולים תל-השומר, כשהרפתה מהחרדה הגדולה שליוותה אותה כל חייה ומן הפרובוקציות שבזכותן זכתה לתשומת-לב. 

יונה וולך (1944-1985) נולדה בכפר אונו וכשהיתה בת ארבע, במלחמת השחרור, התייתמה מאביה מיכאל, שהיה בין מקימי הכפר. כל חייה גרה בבית שבנה אביה, ברחוב הקרוי על שמו. פגשתי אותה בבית הזה בשנת 1982, כשגרה בו עם אמה אסתר, בה טיפלה עד יום מותה, והמשכנו להיפגש שם מדי שבוע, עד יום מותה של יונה. 

יונה חיה תמיד בשני עולמות. בתוך ביתה חיתה כנערה המבקשת שקט ושגרת יום-יום, וכשיצאה מביתה הציגה את היפוכה: היא היתה פרובוקטיבית בלבושה, בהתנהגותה ובדבריה. הפרובוקטיביות היתה מסיכה שהסתירה את שבריריותה, חרדותיה והטראומה הגדולה שליוותה אותה מאז מות אביה. 

גם שירתה היתה מסיכה מילולית שנועדה להסתיר, להדהים ולהרגיז. רק לעתים רחוקות היא חשפה בשיריה את עצמה, כמו בשיר 'בכל שנה בקיץ', בו כתבה בכאב ובגעגועים על אביה. שיריה, ובהם השיר 'תפילין', הרגיזו את הממסד הדתי (ואת זלדה), ובאחרים היא לא חששה לתאר סצינות מיניות נועזות, כמו בשיר 'תותים'. היא השתמשה בשירה כמעבדה רגשית כדי לחקור את גבולות המגדר שלה, את מיניותה ואת שפיותה, ולעתים חקרה, כמו בשיר הארס-פואטי הזה, את פשר הכתיבה. 

בשיר 'בתוך עיני' בוחנת יונה את האופן שבו גירוי חיצוני הופך לשיר באמצעות עיבוד מילולי. השיר נפתח בהתבוננות בתהליך המוחי: "בְּתוֹךְ עֵינַי הִתְווּ לָהֶן צוּרָה". יונה לא ידעה דבר על המוח, אבל התיאור הזה של אופן ההתבוננות בציפורים והעיבוד של ההתבוננות לביטוי מילולי ממחיש את אופן פעולתו של המוח. המוח האנושי איננו מַחשב, הקולט את הגירויים מן המציאות כפי שהם באופן אובייקטיבי הניתן לתיעוד ולפיענוח. המוח אינו מזהה את המציאות כפי שהיא. הוא תמיד מפרש את הגירויים באמצעות נרטיב, כלומר, הוא מפרק אותם ויוצר אותם מחדש, כפי שאנו, הקוראים, מפרקים את השיר ומרכיבים אותו מחדש בניסיון להבין אותו ולהעניק לו משמעות. 

יונה פותחת את השיר כשהיא מתארת את התהליך הנוצר במוחה, או "בְּתוֹךְ עֵינֶיהַ", כשהיא מרמזת על ישויות ש"הִתְווּ לָהֶן שָׁם צוּרָה". מי שהתווה להן את הצורה, כמובן, היא המשוררת שהופכת את הגירוי לממשות, וכם הן "זָכוּ לְקִיּוּם". כלומר, הפעילות המוחית הזו, הדמיון של המשוררת, היא מה שמעניק "קִיּוּם" למה שעד כה היה ישות חיצונית ובלתי-מובנת. 

עכשיו, כשהמשוררת פירקה והרכיבה אותן מחדש, היא מעניקה להן חיים, "וּמֵאַחַר שֶׁזָכוּ לְקִיּוּם ‏פָּרְחוּ לָהֶן צִפֳּרִים כְּחֻלוֹת זוֹהֲרוֹת וּמְסֻרְבָּלוֹת". אנחנו, הקוראים, לא יודעים דבר על הציפורים, ואיננו יודעים אם יונה מדברת על מה שרואות עיניה או על האופן שהיא מפרשת אותו בדמיונה. 

כעת יונה מוסיפה ומתארת את אופן החשיבה האנושית, המודעת לעצמה, ומנסה להבין את עצמה באמצעות רטרוספקציה: "לָמָּה מְסֻרְבָּלוֹת דַּוְקָא?", היא שואלת, כאילו הצליחה להפתיע את עצמה, וממשיכה לשתף אותנו במלאכת עשיית השיר. ובאמת, סופרים ומשוררים מחזיקים בכוח הגדול בעולם, כוח הדמיון, והם יכולים לפרק את המציאות ולהרכיב ממנה את כל מה שעולה בדעתם. "יָכֹלְתִּי לְשַׁוּוֹתָן כֵּהוֹת וְלֹא זוֹהֲרוֹת ‏אֲבָל בִּלְתִּי דַקּוֹת?", היא שואלת, תמהה על מעשה ידיה. הרי היא עצמה בוחרת כיצד לצייר בדמיונה את הדמויות שהיא מתארת, דקות או עבות, כחולות או צהובות. "צִפֳּרִים כְּחֻלוֹת עָבוֹת כְּמוֹהֶן?", היא ממשיכה לתמוה, ולבחון את הבחירה שלה במלים היוצרות את השיר. 

יונה מסיימת את השיר באסוציאציה שמעוררת בה פעולת הדמיון האוטומטית שלה: "מַה שֶּׁיַּעשֶׂה הַזְמַן לֹא יַעשֶׂה הַשֵׂכֶל" (או "מַה שֶּׁלֹא יַּעשֶׂה הַשֵׂכֶל יַעשֶׂה הַזְמַן"), היא מרמזת על הביטוי המיוחס לרב קוק או למשה ליב לילינבלום, שמבטא את חוסר היכולת של האדם לפתור את בעיותיו באמצעות שכלו, כלומר באופן מודע, ורק הזמן מתקן את הטעון תיקון. יונה משתעשעת בביטוי הזה בנוסח משלה ובוחנת באמצעותו את האופן שבו האסוציאציות האוטומטיות יוצרות במוחה את דימוי הציפורים הכחולות: "הַאִם מַה שֶּׁלֹא תַּעֲשֶׂה הַצּוּרָה יַעֲשֶׂה הַצֶּבַע?" 

באמצעות השעשוע המילולי מנסחת יונה שיר ארס-פואטי המנסה לבחון את תהליך יצירת השיר, ואת האופן שבו החושים שלנו מרכיבים מחדש, באופן אוטומטי, את הדימויים השיריים. 

מה שמייחד את השיר הזה אינו התובנה שהמשורר מפרק או מרכיב את הדימויים באמצעים מילוליים והופך אותם לשיר, אלא ההפתעה שבה מגלה המשורר את התהליך הלא-מודע היוצר בו דימויים מסוגים שונים, שלא תמיד היה בוחר בהם במודע. ההפתעה הזו היא רגע מרגש של התבוננות-עצמית, שלא פעם נוכחתי בה במהלך כתיבת סיפור או ספר, כשהמלים נכתבות כאילו מעצמן. 

האם גם יופיו של הטבע הוא פירוש המתקיים בדמיוני? אבי מתבונן, באמצעות המצלמה, בעיקול הנהר שלפני בית-הסופרים שלי בכפר הבולגרי, 

בצבעים המשתנים לפי זווית המצלמה, 

באדוות הנוצרות במים, 

בצל שמטילים העצים, 

באבנים שמתחת למים השקופים,  

בירוק הצומח במים, 

יוצר בתוכם אי צף, 

ומשתלב במבנה האבנים, 

ובזרימה המטשטשת הכל, 

בזרם המתגבר לאחר הגשם.  

גם בבית-הסופרים בוקעים צבעים מתוך האדמה, כמו מלים ודימויים, 

הנרקיסים בוקעים ראשונים, 

צהובים וירוקים, 

גאים ביופיים,  

ולאורך השביל אמנון ותמר,  

דרור 

שבעת ימי הסדנה מיועדים לחמישה משתתפים, יחידים או זוגות, המבקשים ליהנות מן היתרונות שבזיקנה, לשתף זה את זה בניסיונם וללמוד זה מזה. 

את המפגשים נערוך במטבח הקהילתי של האקדמיה לחשיבה, שבו נבשל יחד, נאכל יחד, נדבר, נקשיב ונשתף זה את זה בניסיוננו. המטבח הקהילתי הוא דרך יעילה ליצירת קשר ולשיתוף, והוא תורם לתהליכי החשיבה המשותפים. לעתים נערוך את המפגשים ליד המעיין שבחצר, ולעתים ליד הנחל, במעיינות החמים או בטבע. 

בנוסף, אשתף אתכם ב'אימון הרגשי' ובמתודת 'החשיבה הרגשית' שפיתחתי, שיוכלו לשמש אותנו ככלים מנחים לפיתוח רעיונות חדשים, שאינם מותנים בהנחות מוקדמות ויכולים להתאים לתפישות-עולם שונות.  

---

סדר-היום

---

המיקום, האירוח והתשלום