888. עמירם קופר: שיבולי פז

מאת דרור גרין

 

גיליון 888, שנה שמונה-עשרה, יוני 2024

עמירם קופר (1938-2024), יליד חיפה, למד בבית-הספר כדורי, סיים תואר שני באוניברסיטה העברית ובגיל מאוחר סיים גם דוקטורט בכלכלה. הוא היה ממקימי קיבוץ ניר-עוז. הוא היה הכלכלן הראשי של יישובי חבל מעון, והיה גם משורר ומלחין וחיבר מחזות ופרסם שני ספרי שירה ('שירים בסתיו' ו'שירים מספר המדבר'). הוא היה אב לארבעה ילדים וסב לאחד-עשר נכדים. בשבעה באוקטובר, בזמן הטבח ביישובי העוטף, הוא נחטף לעזה על-ידי החמאס. ממשלת ישראל הפקירה את החטופים ונראה שהוא נהרג באחת מהתקפות צה"ל. 

השיר 'שיבולי פז' נכתב בשנת 1960, בחגיגת חמש שנים לקיבוץ ניר עוז. המלחין יעקב שגיא אלתר את המנגינה, ועמירם קופר מיהר לחבר לה מלים. נחום היימן התאהב בשיר ודאג שיבצעו אותו בחמישיית גלבוע, ומאוחר יותר הוא הפך לאחד השירים המוכרים והפופולריים של להקת הגבעטרון. 

https://www.youtube.com/watch?v=Zrxawnn7xGg 

 

לא היכרתי את עמירם קופר ואת שיריו. בשיר 'שיבולי פז' יש משהו מן התום והאמונה בטוב, בשיתוף, בחיים בטבע ובעבודת השדה. זהו תום שכבר עבר מן העולם, ולכן הופתעתי לגלות דברים שכתב עמירם ימים אחדים לפני שנלקח בשבי: 

"ביכולתם של הסוציאל דמוקרטיה והקואופרטיביות לייצר מכנה משותף גדול וחזק יותר מאשר כל קיבוץ בנפרד. במדינות הדמוקרטיות בצפון מערב אירופה קיימת תשתית רעיונית ומדינית סוציאל דמוקרטית ואין סיבה שהתנועה הקיבוצית לא תייצר תשתית כזו."  

הטקסט הזה משקף גם את הגעגועים שלי לקהילה קטנה, בטבע (בכפר הבולגרי), בשעה שגם במדינות צפון אירופה ה"סוציאל דמוקרטיה והקואופרטיביות" הולכים ונשחקים. 

השיר נפתח בתיאור טבע רומנטי, "שִׁבּוֹלִים כּוֹרְעוֹת עֹמֶס, שֶׁפַע בַּר עַל כָּרִים", השופע התרגשות נעורים: "עַלְמוֹת חֵן יִשָּׂאוּ עֳמָרִים". אני זוכר את סיפורי האהבה של פעם, בשדות הקיבוץ או בין ערימות החציר בגורן, ואת תחושת החג המלווה סיפורים אלו: "חֶרְמֶשִׁים כְּבָר הֻשְׁחָזוּ וְנִשְּׂאוּ מֻנָּפִים, שִׁבּוֹלֵי פָּז יִרְחָשׁוּ שִׁיר חַג". מקורה של הרומנטיקה הזו במגילת רות, בסיפור על רות המואביה שיצאה ללקט שיבולים כדי לפתות את בועז: "אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו" (מגילת רות, פרק ב, פסוק ב). וכך יקח בועז את רות לאשה, והיא ילדה את עובד, שהוליד את ישי, אביו של דוד המלך. מקורה של שושלת המלוכה הישראלית באשה מואביה שליקטה שיבולים. 

אני תוהה מה המרחק בין התיאור הרומנטי הזה לבין העבודה הקשה בקבוצות ובקיבוצים של פעם, העוני והמחסור וגם המאבקים האידיאולוגיים שבין החברים. האופטימיות התמימה הזו של עמירם קופר היא משהו שחסר מאוד בתרבות הישראלית העכשווית, ומעצימה עוד יותר את כאב מותו המיותר. 

השיר מסתיים בתיאור של שפע: "רַב הַגֹּדֶשׁ בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע, בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת בָּא. רַב הַגֹּדֶשׁ בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע, בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת". אינני יודע אם התיאור הזה נובע דווקא ממצוקה ומתקווה לשפע בעתיד, או אולי משמחה בפשטות של הטבע ובשפע שהוא מעניק. 

אי-אפשר, כמובן, להתעלם מן הרמז הגלוי לשירם של פנחס לנדר ודוד זהבי, שנכתב שלושים שנה לפני-כן: 

. 

. 

. 

מתתיהו שלם / שיבולת בשדה 

. 

https://www.youtube.com/watch?v=sqbVvqaD4eQ

המציאות בקיבוץ רמת-יוחנן היתה רחוקה מאוד מן התום והפשטות ועבודת האדמה המתוארים ב"שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה". למרות המוסיקה והמחול הנהדרים בחגי הטבע, למרות כרי הדשא שבין הבתים במקום שבו שכנו פעם כפרים ערביים, לא מצאתי שם אחווה אנושית ושיתוף. 

נדמה לי שעמירם קופר הכיר גם את הצד האחר של עבודת השדה, את עונות הטבע הקשות יותר ואת האכזבות, כפי שכתב והלחין בשיר 'אחרי ככלות': 

. 

עמירם קופר / אחרי ככלות 

. 

ועכשיו, 'אחרי ככלות', אחרי שאדם שופע טוב ויופי ויצירה ואנושיות עזב את העולם, נותר העולם האחר, האלים וחסר החמלה, מחרחר המלחמה והאלימות. 

דווקא רחוק משם, בכפר הבולגרי שבו אני גר, מצאתי ארץ זבת חלב ודבש (בכל חצר בכפר חולבים את העזים וממלאים צנצנות בדבש), והחיים בחיק-הטבע מזכירים לי את אותה התרגשות ושמחה שעמירם קופר ביטא בשיריו. כאן, בכפר, השכנים שלי עדיין משתמשים בחרמש, ועובדים בידיהם את האדמה הטובה.  

כאן, בקיץ החם, יורד גשום, והירוק עוטף את הנהר, 

פרחים סגולים בוקעים מתוך הי

והפרגים, 

באדום בוהק, 

מעזים פנים מול הירוק,  

נפתחים כלהבות אדומות, 

ומקשטים את חג השבועות. 

אינני מכיר את שמם, 

של פרחי הבר, 

הבוקעים באחו שליד הנהר, 

בלבן, 

בצהוב,  

ובסגול.  

דרור