102. לנון ומקרטני: הולך ומשתפר

אבל למרות שתכני השיר נדחקים, לכאורה, הצידה, השיר הוא גם אמצעי מיוחד המשפיע על הפעילות הרגשית שלנו באמצעות כוחה של הסוגסטיה. לא במקרה בחרתי לתרגם כאן את השיר הידוע של `החיפושיות`, `הולך ומשתפר`, שהוא שיר על חשיבה חיובית. למעשה, זה פזמון, ואיכותו השירית אינה חשובה במיוחד, אבל הוא מבטא באופן טוב במיוחד את מהותה של האוטוסוגסטיה שפיתח אמיל קואה בסוף המאה התשע-עשרה, המכונה היום בשם `חשיבה חיובית` (כדי להיות נאמן למוסיקה ויתרתי קצת על נאמנות לטקסט).

אמיל קואה היה רוקח צרפתי, שלמד היפנוזה בתקופה שגם פרויד למד היפנוזה. אך בשעה שפרויד ויתר על ההיפנוזה כדי להשפיע על התכנים הלא-מודעים באמצעות השיטה החדשה שהמציא, הפסיכואנליזה, הציע קואה להשפיע על התכנים הלא-מודעים באמצעות האוטוסוגסטיה. השיטה שלו היתה פשוטה להפליא. הוא ביקש ממטופליו לומר בכל בוקר ובכל ערב, כשהכרתם מעט מטושטשת, את המלים: "בכל יום ובכל דרך אני הולך ומשתפר", ולחזור על כך במשך עשרים פעמים. הטקסט הזה דומה מאוד לטקסט של לנון ומקרטני, שגם הוא חוזר שוב ושוב ו`נתקע` בהכרתנו.

פרויד הצליח, באמצעות יכולת הכתיבה והשיווק המופלאים שלו, להפוך את המושגים הפסיכואנליטיים לחלק מן השפה של המאה-העשרים, אך עד היום יש מחלוקת אודות הצלחת הטיפול הפסיכואנליטי. קואה, לעומתו, כתב מעט מאוד, אך אלפים ועשרות אלפים נהרו אל הקליניקה שלו בננסי, שהתחוללו בה ניסים. האוטוסוגסטיה שינתה את חייהם של רבים. מאוחר יותר נשכח קואה ואחרים הפכו את `החשיבה החיובית` לשיטה עממית לריפוי-עצמי. לאחרונה, באמצעות הליצנים הרפואיים, הוכרה האוטוסוגסטיה גם כשיטה לגיטימית על-ידי הרפואה.

גם את חיי שינתה האוטוסוגסטיה, כשקראתי בגיל שבע-עשרה על אמיל קואה. סיפור ששמעתי מדגים את כוחה של האוטוסוגסטיה להציל חיי-אדם.

את דידי אני מכיר כמעט מיום היוולדי, ולפני שנים רבות הוא סיפר לי את הסיפור שלעולם לא אשכח. כנער הוא הצליח לשרוד בשואה, וכשהגיע לישראל גויס מיד לצבא והשתתף במלחמת השחרור, כמו פליטי שואה רבים אחרים. בשוך אחד הקרבות רץ אליו אחד החיילים, חיבק אותו ואמר בהתרגשות: "דוד, דוד, אתה הצלת את חיי". 

דידי, שלא זיהה את הבחור הצעיר, לא ידע במה מדובר, ולא זכר שפגש בו במהלך הקרב. כשהצליח להרגיע את הבחור הנרגש שמע מפיו דברים מפתיעים עוד יותר: "אתה זוכר, דוד, שהיינו בקרון, ברכבת? היינו רק ילדים, אולי בני שלוש-עשרה, וכמעט כולם בקרון כבר נחנקו. אבל אתה משכת אותי למעלה, אל החריץ הקטן, כדי שנוכל לנשום אוויר. ואז לקחת אותי לכפר, אל אמא שלך, והיא חלבה את העז ונתנה לנו לשתות את החלב החם הזה, וכך הצלת את חיי."

ודידי נזכר. איש, כמובן, לא הצליח להימלט מן הקרון שרוב נוסעיו נחנקו למוות, ורק במקרה הצליח לשרוד עד סוף המלחמה. הוא, כמובן, לא לקח את חברו הצעיר לאמו בכפר, אבל הוא זכר שהנער הצעיר עמד לאבד את הכרתו מחוסר חמצן, וכדי לשמור אותו ער הוא סיפר לו בפרטי פרטים על החיים בכפר, על הריחות והטעמים, ובאמצעות הדמיון המודרך הזה הצליח באמת למנוע מחברו ליפול ולאבד את הכרתו.

אני זוכר איך במלחמת יום-הכיפורים, במהלך הטראומה הקשה שחוויתי שם, חשבתי שוב ושוב על השואה, ונדמה היה לי שאני מבין את תחושת הכיליון שאי-אפשר למנוע אותו. ומה שאפשר לי להתרחק משם, בדמיוני, היה ספר קטן בהוצאת עם עובד, שקראתי שוב ושוב. זה היה ספרו של בלזק, `אוז`ני גרנדה`.