112. אריסטו: כמו זוג יונים
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
'פיוט 2009' מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר.
האם שיר הוא טקסט שנכתב כשיר, או טקסט שאנו מוצאים בו איכויות `שיריות`? נדמה לי ששתי האפשרויות מותנות באופן בו אנו מפרשים את הטקסט. את המוסיקה הכנסייתית התכליתית אנו שומעים היום באולמות הקונצרטים, ואת הטקסט של אריסטו, מתוך "החיבורים בביולוגיה", ניתן לקרוא היום כשירה. לפני שנים אחדות בדקתי את האפשרות הזו באמצעות הסופר יואל הופמן, ששימש כשפן ניסיונות.
ליואל יש התנגדות עזה לרציונליות, ובטעות הוא הוא ראה בי רציונליסט מובהק. באחד ממפגשינו בצפת (את הבית בצפת קניתי בזכות יואל וורדה, שהתגוררו בקרבת מקום, וכך למדתי להכיר את פלאי עבודת הגן. אולי בזכותם חלמתי גם על כפר של ממש, כמו זה שאני חי בו עכשיו, בבולגריה) הזכרתי את אחד הפילוסופים היווניים, השנואים כל-כך על יואל, והחלטתי להעמיד אותו במבחן. ביקשתי ממנו להביט אל החלון, ובינתיים הוצאתי מן המדף את "מבחר מן החיבורים בביולוגיה" בחרתי באופן מקרי קטע דומה לזה שהבאתי כאן, וקראתי אותו בקול רם. אחר-כך החזרתי את הספר אל המדף, כדי שיואל לא יוכל לגלות מיהו המחבר.
כפי שציפיתי הגיב יואל בהתלהבות גדולה. זה לא הפליא אותי, משום שהטקסט ה`מדעי` של אריסטו נקרא היום כהרהור פיוטי אודות העולם, והוא דומה להפליא לטקסטים הקצרים והמיוחדים שכתב יואל, ואשר נדפסו בספריו רק בצדו האחד של הדף. כשגיליתי ליואל את שם המחבר הוא לא ידע את נפשו מרוב מבוכה.
לא במקרה בחרתי לקרוא באוזני יואל מתוך ספרו של אריסטו, שהרי סגנון הכתיבה המיוחד של יואל דומה מאוד לסגנונו של אריסטו, ויש בו התבוננות בעולם שלכאורה אינה מבוססת על הידע המוקדם שלנו או ההיגיון. למעשה, זה בדיוק גם מה שעשה אריסטו, שלרשותו לא עמדו הכלים ה`מדעיים` המוכרים היום.
אֲנִי מְהַרְהֵר בִּדְבָרִים שֶׁל מַה בְּכָךְ, כְּגוֹן אֵיךְ לִמְנוֹת צִפּוֹרִים כַּהֲלָכָה. קָשֶׁה לִסְפֹּר צִפּוֹרִים כְּשֶׁהֵן מִתְעוֹפְפוֹת לְכָאן וּלְשָׁם, וְעַל כֵּן מוּטָב שֶׁצִּפּוֹרִים תִּהְיֶינָה שְׁרוּיוֹת בִּמְנוּחָה [הֵן יְכוֹלוֹת לְהָרִים אֶת רַגְלֵיהֶן אוֹ לְהָנִיעַ כְּנָפַיִם אֲבָל אִם הֵן מְקַפְּצוֹת מֵעָנָף לְעָנָף אוֹ עוֹמְדוֹת הָאַחַת בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל הַשְּׁנִיָּה, קָשֶׁה מְאוֹד לָדַעַת מַהוּ מִסְפָּרָן].
(יואל הופמן, מתוך `כריסטוס של דגים`, כתר הוצאה לאור)
את אריסטו אני אוהב מסיבות רבות. אני מוקיר לו תודה על ספר ה'פואטיקה'שממנו למדתי משהו על קתרזיס ועל הנפש, יותר ממה שלמדתי מן הפסיכולוגים שניסו להבין את הנפש אלפיים שנה אחריו. בספר ה`פואטיקה` גיליתי גם את כללי-האצבע של אריסטו אודות אחדות הזמן, העלילה והמקום, שמאוחר יותר שאבתי מהם השראה להגדרת שבע המיומנויות הרגשיות המאפשרות לנו ליצור `מקום בטוח` בעולם, בדיוק כמו `המקום הבטוח` שביקש אריסטו להציג באמצעות הטרגדיה.
אריסטו כתב את הספר הראשון אודות הנפש, לפני אלפיים ושלוש מאות שנים, ובכתביו הוא תמיד משלב התבוננות סקרנית המנסה לדייק עם פיוט, כמו בקטע שהבאתי כאן. מה שהופך את הקטע הזה ל`שיר` הוא ההתבוננות האנושית כל-כך ביחסי האהבה של היונים, הפירוש המצחיק שהוא נותן ל`התנשקות` של היונים, ובעיקר המסקנה שהיחסים הלסביים שבין התרנגולות גורמות להן להטיל ביצים רבות יותר, שמהן לא יבקעו גוזלים, משון שהן "ביצי-רוח".
כמה יפה יכולתו של אריסטו לעבור בקלות מן התיאור ה`מדעי` של הזדווגות היונים אל ההתבוננות ה`רוחנית`. וזה מזכיר לי שאני אוהב את אריסטו משום שהוא יכול להיות פיוטי כל-כך גם ללא הזדקקות למיסטיקה ול`רוחניות` במובנה המודרני, ואני מזדהה עם האומץ שגילה בוויתור על המיסטיקה של אפלטון, שיצר את ההבחנה הבוטה בין גוף לנפש ואת האמונה בדואליזם. המוניזם של אריסטו שולל את ההפרדה בין גוף לנפש ובין רוחני לגופני, ובכך שומט את הקרקע שלה זקוק כל מאמין דתי.
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.