132. אלזה לאסקר-שילר: בערב

 

את 'פיוט' - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.  

'פיוט 2010' מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.

בבוקר היה הכל קפוא בחוץ. הטל שעל העלים, וגם השלוליות, כפי שהיו בילדותי בירושלים (אני זוכר את ההנאה שבשבירת הקרח הדק של השלוליות, ואת קול הפצפוץ). גם חלונות המכונית היו קפואים, והמתנתי במשך דקות ארוכות עד שהפשיר, ובינתיים התבוננתי בטיפות שזלגו על החלון, ובנוף המעורפל שמאחוריו. 

מדי שבוע אני בוחר בשיר, שמאפשר לי להתבונן באופן שונה בעולם, כמו פריזמה השוברת את האור ומגלה את הצבעים שמאחוריו. החלון הקפוא גרם לי להרהר במעשה הכתיבה של המשוררים. האם גם הם רואים, באמצעות השיר שכתבו, את העולם באופן שונה, כמו קוראיהם? ואולי כתיבת השיר אינה אלא התבוננות בקרח המפשיר, המסתיר את הנוף שמאחורי החלון? אולי אין זו אלא התבוננות אל הנוף הפנימי, המשתקף מן הקרח המסתיר את הנוף החיצוני?

 

בדרך לסופיה ראיתי את העצים הקפואים בצידי הדרך, ונזכרתי גם בחורף הירושלמי החודר לעצמות. שלג רב אמנם לא ירד בירושלים, אבל בית האבן של הורי היה קפוא תמיד, וגם דפי העיתונים שנתחבו בחריצי החלונות לא הצליחו לעצור את הרוחות הקרות.

כשעצרתי להתבונן בענפי העצים, שנראו כצינורות זכוכית דקים ושבירים, עלה בזכרוני, משום מה, קטע קצר מספרה של לאה גולדברג על מפגשיה עם המשורר אברהם בן יצחק, בו תיארה מפגש עצוב במיוחד עם המשוררת אלזה לאסקר-שילר:

הלכנו לבית-קפה זיכל. ומיד בכניסתנו ראיתי את אלזה לאסקר-שילר יושבת אצל אחד השולחנות. בית-הקפה היה כמעט ריק, היא ישבה במקומה הקבוע, אפורה כעטלף, קטנה, אביונה, מכונסת בעצמה. ופתאום היו בי שוב כל הדי השיחה של לפנות-הערב, ופתאום גדלה בי שבעתיים הרגשת האשמה. העניות הנוראה הזאת, הבדידות המטורפת הזאת של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה וכמעט מנודה כמוה, אילולא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילולא חטאתי לאמת, לטוהר, לשירה? הלא היתה ישיבתה הנוראה הזאת סמל, לכל אותם החיים של אי-צדק, שחיינו אנחנו, האחרים, הכותבים לעתים חרוזים מצלצלים? 

אני יכול להבין את הכמיהה של לאה גולדברג ל'צדק', ל'טוהר' ול'אמת', ואת הבוז הדק הזה ל"חרוזים מצלצלים", ולמרות זאת אני אוהב את חרוזיה, ובדרך-כלל מתרחק מן הדימוי הטראגי והרומנטי של היצירה הנוצרת מתוך הסבל והעוני. אני מאמין ביצירה הנוצרת מתוך שמחה, מתוך תחושה של ביטחון, והכאב של אלזה לאסקר-שילר ממלא אותי בחמלה, לא בשמחה. 

בשיר 'בערב' מתארת אלזה לאסקר-שילר את תהליך יצירת השיר כשליחות טראגית. כהכרח. כגורל המתעל את כל הכאב שבעולם דווקא אליה, המשוררת. בשירים אחרים, כמו בשיר `יודעת אני`, היא שבה ומתארת את מותה הקרב. אני משער שנשיקת המוות של תמוז, המתוארת בבית הראשון, מתייחסת למות אמה, שמתה בחודש יולי (כך כתבה בשיר אחר).

יוֹדַעַת אֲנִי, עוֹד מְעַט אָמוּת,

כָּל הָעֵצִים יָאִירוּ

אַחַר נְשִׁיקָה חַמָּה שֶׁל תַּמּוּז.

 

חֲלוֹמוֹתַי יַחְוִירוּ -

מֵעוֹלָם לֹא חָרַזְתִּי כָּזֶה סוֹף עָצוּב

בְּסִפְרֵי שִׁירַי שֶׁיָּשִׁירוּ.

 

פֶּרַח קָטַפְתָּ לִי, אָהוּב -

זְרָעָיו כְּבָר אָהַבְתִּי; יַגְבִּירוּ.

אַךְ יוֹדַעַת אֲנִי, עוֹד מְעַט אָמוּת.

 

עַל נְהַר אֱלֹהַי רוּחִי תָּנוּד -

אָשִׂים אֶת רַגְלַי בַּשְּׁבִיל הַגַּלְמוּד

לִמְעוֹן נֶצַח, רַגְלַי לֹא הִכִּירוּ.

אלזה לאסקר שילר, שנולדה בשנת 1869 בגרמניה, היתה מן הידועים שבמשוררים האקפרסיוניסטים הגרמנים בתחילת המאה-העשרים, וזכתה בפרסט קלייסט. עם התחזקות הנאצים ברחה לשוייץ ומשם הגיעה לביקור בישראל. מלחמת העולם השניה מנעה ממנה לשוב לשוייץ, והיא מתה בודדה בירושלים בשנת 1944, ונקברה בהר-הזיתים. היא היתה גם ציירת, ואולי כך ראתה את עצמה במזרח היהודי-ערבי.

 

הצייר מירון סימה פגש אותה בירושלים בסוף ימיה, והקדיש לה אלבום רישומים. התרשמותו ממנה דומה לזו של לאה גולדברג: "ראיתי כמה תצלומים של אלזה לאסקר-שילר בשנות נעוריה, וקשה היה להאמין שאשה קטנה, זקנה וכפוכה זו, העומדת לפני, היא-היא המשוררת. פניה היו צהבהבים וחרושי קמטים. היא לבשה שמלה כהה וניכר היה בה שאין היא מייחדת חשיבות רבה למראה החיצוני." וכך הוא צייר אותה.

 

  

חשבתי עליה בדרך לסופיה, והענף הקפוא, השחוח, הזכיר לי את דמותה של אלזה-לאסקר שילר ברישום הקודר של מירון סימה.

 

בציוריו נראית המשוררת הגדולה כמו אותם קבצנים ומשוגעים שסבבו ברחובות ירושלים בימי ילדותי. וכך מתחברת דמותה של ירושלים בזכרוני בדמותה של אלזה לאסקר שילר, בקור העז של החורף, בילדות ליד הגבול בשכונה נידחת שרחובותיה לא סלולים ובתחושת הבדידות הניכרת כל-כך בציוריו של מירון סימה. 

עכשיו, ממרחקים, אני מזהה את התרחקותי מירושלים אל הגליל, ומן הגליל למחוזות הירוקים והיפים של בולגריה, וגם את התרחקותי מן השירה הטראגית, הרומנטית, והבחירה בשירה המתווכת בין העולם הפנימי לבין יופיה של המציאות. דווקא ההתבוננות בשיר הקשה, העצוב, של אלזה לאסקר-שילר ובענפי העץ הקפואים מאפשרת לי לגלות את הבחירה האחרת, את היכולת לבחור מדי יום מחדש בשיר מאיר עיניים, בבית חם ומואר ובאהבה לכל הסובב אותי (אפרת, מוריה, אנדה, יונתן ומאיה). 

 

 

שבת שלום,

דרור