187. סיהאם דאוד - הנח לי לשוב אל עיניך
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
ינואר - 187
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2010` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.
המשוררת החיפאית סיהאם דאוד מתארת, במטאפורה פשוטה ויפה, את האהבה. היא אינה שואלת, כמו ביאליק, "מה זאת אהבה?", ואינה מתבלבלת בין הדימויים הבנאליים של התאהבות לבין הקשר הקבוע של האהבה. היא מתארת את האהבה כתהליך קבוע, שאסור להניח לו לחדול אפילו לרגע, כדי שימשיך להתקיים.
האהבה, על-פי סיאם דאוד, היא כל מה שמתרחש בין שני אנשים באמצעות חמשת החושים: קול הזמר, מגע החיבוק, טעם השפתיים, מראה העיניים וריח הזית. אבל הצירוף של חמשת החושים עדיין אינו יוצר את האהבה, וגם כשנדמה לנו שהיא מתממשת במלואה, בחיבוק אינטימי, בנשיקה ובשיר על השפתיים, אסור לנו לקבל אותה כמובנת מאליה, משום שבחוץ השמש עייפה, ואיתה עלולה גם אהבתנו להתעייף.
לכן עלינו לשוב ולהתחיל שוב בכל פעם מחדש, להתרחק זה מזה ואף לגרש זה את זה, כדי שנוכל לשוב ולהתבונן בעיניים, ומתוך המרחק לאפשר ליכולת האמפתית הטבעית שלנו להתחבר לרגשות של האהוב או האהובה, ולשאוב מתוך החיבור הטבעי הזה את הכוח לשוב אל הקשר הבלתי-אמצעי, הגופני, של החיבוק והנשיקה, ושוב להתחיל מהתחלה.
רק כך, כשאנו מוכנים להרפות מאהובינו ולהתרחק מהם, אנחנו יכולים לשוב וליצור את האהבה, מדי יום מחדש.
אני קורא לתהליך הזה `אימון רגשי`, ואני משתדל לשוב ולתרגל אותו מדי יום מחדש, ולחדש את האהבה הממלאה את חיי. וכך, בכל יום רביעי, אני יוצא עם אפרת אל המעיינות החמים של העיר הקרובה, קיוסטנדיל, שנבנו על-ידי הרומאים לפני כאלפיים שנה.
וכשבחוץ השמש עייפה, והקור זוחל מתחת לאפס, אנחנו נכנסים אל מעיינות הבריאות המהבילים, ומקבלים חדר עם בריכה קטנה לעצמנו, אותה אנחנו ממלאים במים החמים, ואנו מתבוננים שוב, מחדש, זה בעיני זו, ומחדשים את אהבתנו.
ואנו שבים ויוצאים אל השמש הקרה, אל פרחי הכפור הפורחים על חלונות המכונית.
גם השנה החדשה מזכירה לנו לשוב ולחדש את האהבה שלנו לעולם. ילדינו יוצאים עם כל ילדי הכפר, עם ענפים מקושטים בידיהם, ועוברים מבית לבית, טופחים בענפים על גב השכנים כולם ומברכים אותם בשנה טובה, וגם מקבלים מידיהם אגוזים ותפוחים ומטבעות.
וכשחוגגים יום הולדת לשנה החדשה אנו חוגגים יום הולדת גם לאנדה שלנו.
ומכינים יחד את עוגת היומולדת,
המקושטת בנרות שאי-אפשר לכבות.
וגם מאיה רוצה ביומולדת, ואנחנו מזמינים את השכנים וחוגגים לה יום-הולדת מוקדם.
ומכינים לה עוגה עם הרבה שוקולד.
מאיה יודעת תמיד מה היא רוצה, ועומדת על דעתה מבלי להתחשב באופנות ובמה יאמרו השכנים.
והיא מתעקשת על גרביים ונעליים לא תואמות. ואנחנו שבים ומתבוננים בעיניה, ולומדים להכיר בעצמאות המחשבתית שלה, ואוהבים אותה מדי יום מחדש.
שבת שלום, ושנה טובה,
דרור
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.