194. דליה רביקוביץ - בובה ממוכנת
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
פברואר - 194
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.
 בשבוע שעבר כתבתי כאן על שיר 'השיכור' של אברהם חלפי, ועל היכולת המיוחדת של השיכור, וגם של המשורר, להתבונן מן הצד במשחק המסיכות של החיים. אני עדיין עסוק בכתיבת הפרק אודות תיאטרון החיים ומשחקי-התפקידים המרכיבים את חיינו, ובשיר הידוע של דליה רביקוביץ מתוך הספר 'אהבת תפוח-הזהב' מצאתי התבוננות נוספת בנשף המסיכות המכונה 'חיים'. זהו שיר של מרידה בתפקידים הכפויים עלינו על-ידי החברה בה אנו גדלים, ואולי לכן הוא כתוב בצורת סונֵטה של ארבע-עשרה שורות ובמשקל מחומש, שגם היא מעין מסיכה תרבותית המסתירה את תכניו של השיר. רביקוביץ מתארת את משחק-התפקידים של ההתבגרות וההתפתחות כתהליך כפוי והרסני. תחילה, כאשר היא מקבלת על עצמה את התפקיד הכפוי ומנסה להסתגל למוסכמות החברתיות, היא מנסה להיות "בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת", והיא פונה "יָמִינָה וּשְׂמאלָה, לְכל הָעֲבָרִים", ללא הצלחה, ונשברת לשברים. את תהליך ה'תיקון' היא מפרשת באופן שלילי, לא כצמיחה ולמידה אלא כמשהו שהופך אותה ל"בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי". זוהי בובה מקולקלת שחוטים סמויים המופעלים על-ידי אחרים מנווטים אותה, כמו ענף הגפן, הזמורה החבולה, הנותרת במקומה רק בזכות הקנוקנות הדקות הקושרות אותה לקיר או לעמוד תומך. נשף המחולות הוא טקס ההתבגרות של פעם, שבו המתבגר מקבל על עצמו את עולה של הבגרות ושל התפקידים המקובלים. אבל רביקוביץ אינה יכולה להסתגל למשחקי-התפקידים הכפויים, והיא מעדיפה להתפרע "בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים". אבל היא אינה יודעת כיצד למרוד, ומוצאת את עצמה מסתגלת ומתאימה את עצמה לצעדים "מְדוּדִים וּקְצוּבִים". וכך מסתיים תהליך ההתבגרות בכניעה לדימויים ולמשחקי-התפקידים של עולם המבוגרים, הסוגד לדימוי של "שֵׂעָר זָהָב" ול"עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת", ותלבושת מתאימה: שמלה וכובע וקישוט. אבל הכניעה וההסתגלות אינם שלמים, ואני תוהה אם "כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ" אינו מרמז על שיר המרד של שנות הנעורים:
שיר על התנגדות לדימויים, ללבוש 'המהוגן' ולכללי ההתנהגות, אותם אפשר לזרוק לעזאזל:
העמדה שמציגה דליה רביקוביץ' בשיר היפה והנוגע ללב הזה היא, למרות התוכן המתריס, עמדה מקובלת למדי. עמדה זו רואה במשחקי-התפקידים, שבאמצעותם אנו מתנהלים בעולם ומתאימים את עצמנו לנורמות ולמנהגים המקובלים, כניעה לכפיה החברתית המנוגדת לצרכיו של היחיד. עמדה זו רואה במשחק התפקידים ביטוי לא אותנטי ומזויף, המנוגד לביטוי הייחודי של מי שמורד בכללים, למשל המשורר. אני אינני שותף לעמדה זו. אני מאמין שהאותנטיות שלנו מתבטאת דווקא ביכולת שלנו לשפר את משחקי-התפקידים, ולדעת לבחור את התפקיד הנכון במקום הנכון, ובכך להתאים את עצמנו למציאות המשתנה בכל רגע מחדש. אינני חושב שהקול המורד של רביקוביץ אותנטי יותר מקולה של הבובה הממוכנת. חוסר-האותנטיות אינו נובע ממשחק-התפקידים, אלא מן המחסור ברפרטואר של תפקידים, ומן היכולת לבחור את התפקיד המתאים. דוגמה למשחק-תפקידים אותנטי ניתן למצוא בשירו של ישראל פנקס, אותו שלח לי שרגא רזניק בעקבות השיר ששלחתי בשבוע שעבר.
פנקס מתאר את מעגל החיים כתהליך של החלפת תפקידים בהתאם לזמן ולמקום: ילד, נער, תלמיד, בן, חבר, חיל, צעיר נוסע בעולם, מאהב לטיני, רווק מושבע ובעל מסור. הדמויות המשתנות והסותרות לעתים מתארות את היכולת הזו לבחור בתפקיד המתאים לכל גיל ולכל מצב, ומאפשרות למי שלמד את מיומנות משחק החיים לסיים את חייו בתחושה של סיפוק ואותנטיות, ולהיעלם בהצלחה מן העולם.
אני מתבונן סביבי, ורואה כיצד משחק-התפקידים שלי הוא, למעשה, חלק ממשחק-התפקידים של הטבע, שמשתנה ומשנה גם אותי, כמו הגשם המגיע לאחר החודשים הקפואים והמושלגים, ומבשר על האביב וטיפותיו משתלבות בניצנים הרכים שעוד מעט יפרחו על עצי הדובדבן.
וגם הגשם משחק אתי במשחק המסיכות, ומשקף בשלוליותיו כמו בציור עדין את הבניין היפה של עיריית קיוסטנדיל.
אצלנו, כמו בתיאטרון, חילופי העונות הם שינוי של התפאורה בתיאטרון חיינו, ואת כיכר העיר מקיפים דוכנים של מרטיניצות. המרטיניצה (המרמזת על חודש מרס) עשויה מחוטים לבנים ואדומים המלופפים זה בזה, לעתים כסרט פשוט ולעתים בצורה של בובות קטנות, ואותן אנחנו קונים כבר עכשיו לקרובינו ולידידינו. בקרוב, בחודש מרס, כל אחד מיתנו יתלה את המרטיניצה שלו על ענף העץ שבו יראה את הניצן הראשון של האביב.
אבל סצינת הגשם הקצרה היתה רק הפוגה במחזה החורף שלנו, ושוב עלה המסך על תפאורת השלג המרהיבה, ואנחנו יצאנו לטיול קצר במעלה ההר, עם סבא שהגיע לביקור של סוף שבוע.
אנחנו נפעמים לגלות את הטבע המוכר לנו כל-כך בתפקיד חדש, ובתלבושת חדשה.
מוריה יוצא לחקור את הקור,
ויונתן מתרגל את תפקידו החדש, כצלם, במצלמה החדשה שקיבל ליום-ההולדת.
הילדים משחקים את תפקידיהם באופן טבעי, בוחנים את ערבות השלג כמגרש כדורגל,
ומסתגלים בקלות למחזה החדש.
רק מאיה, שעדיין משתעלת, נותרה בבית, ומסתפקת במשחקי המחשב,
ובציור.
ובחוץ הירח שוב מתמלא, מאחורי ענפי עץ האגוז. ושוב יורד המסך.
שבת שלום,
דרור
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.